אני יודעת שזה קצת עבר ושטוב שנזכרתי, פשוט נורא אהבתי ולא יכולתי להתאפק.

לא יודעת אם שמעתם על הפרוייקט וגם לי לא נתנו הסבר מדויק במיוחד, אבל בכל זאת, אני אנסה. הדלת הגדולה מסמלת דבר שאם הייתי מבצעת אותו, היה גורם לשינוי ותפנית אדירה בחיים שלי. הדלת הקטנה, גם היא תפנית, רק קטנה יותר. את שניהם כמובן, לא עשיתי. זו רק הצצה למחשבות ה-'מה היה קורה, אם..' שלי. אני בטוחה שכבר זכיתם לפגוש כמה משלכם, נכון שאני לא לבד?

דלת מסתובבת גדולה

(אם היה לי את האומץ לבקש משלומי להישאר איתי בריב האחרון שלנו, לפני כמעט שנה):

שלום, אני נטלי ואני אדם מאושר.

אני בת שש עשרה וקצת ויודעים משהו? אני מסוגלת לעשות כל מה שאני רק רוצה, אין לי שום ספק בזה.

פעם הייתי חסרת בטחון כזאת, לא הראיתי את זה לעולם, אבל העולם התוודע לזה מעצמו.

היה לי איזה חבר אחד, לפני שנה וקצת, קראו לו שלומי וממנו הכל התחיל. הייתי איתו חצי שנה, עד שהוא עזב אותי (כי לא משנה איזה תסריט אני אבנה, תמיד הוא זה שיעזוב אותי במוקדם או במאוחר). מאז שהוא עזב אותי, עברו הרבה גברים בין רגליי, ולא, אין לי בושה בזה. גברים הם דבר טוב בבסיס, הם עוזרים לנו, הנשים, לבנות את הבטחון הנכון, או להרוס אותו, תלוי על איזה גבר נפלת, צריך לדעת לעשות ביניהם את ההפרדה.

יש לי גוף ויש בו כמה פאקים ברורים לעין, ובכל זאת, אני אוהבת כל אחד מהם ואת השילוב שלהם. זה התחיל בגלל אותו שלומי שעשה מקדש ההערצה סביבו ושם זה רק הדרדר הלאה. וזה נהדר מבחינתי, זה מה שבנה את מי שאני היום, וטוב לי עם מי שאני היום.

כי בלי הבטחון הזה, לא הייתי משיגה את כל מה שהשגתי עד עכשיו, לא הייתי מכירה את כל האנשים האלה, לא הייתי מפתחת את הבטחון המתאים, לא הייתי משנה את האופי ההוא, הייתי מתעסקת במחשבות ובטפל, אף פעם לא הייתי שמה לב לדברים הטובים שיש לי בחיים, לא הייתי מעריכה את החיים עצמם, הייתי עצובה ולעולם לא הייתי מעזה להראות את זה, לא הייתי מאושרת עכשיו.

אהבתי לחשוב שאני לא אדם פשוט, חסר צבע. אבל אהבתי להקרין שקט. את הטירוף שלי שמרתי לאנשים שהרגשתי איתם מספיק בנוח, שם החלפתי צבעים, עד שסיימתי על צבע קורן מסוים שהתאים לי לאותו רגע. אהבתי להאמין שזה מה שהופך אותי לשונה מכל השאר, הצבעוניות המסוימת הזאת.

אם לא הייתי עוברת את כל התהליך הזה, לא הייתי מבינה שבעצם כולם כאלה. לכל אחד יש טירוף שהוא חושף ברגע מסוים. לא הייתי מבינה שהייתי, אם אני אוהב את זה או לא, אדם אפור. אם לא הייתי עוברת את כל התהליך הזה, אם לא היה לי את כל הבטחון הזה שגרם לי להשיג את כל הדברים האלה, אלוהים יודע איזה יצור עלוב הייתי יוצאת...

דלת מסתובבת קטנה

(אם היה לי אומץ לסובב את הדלת אתמול):

שלום, אני נטלי והיום אני יודעת בוודאות שהתוצאה שלילית, אין לי את זה.

עד אתמול פחדתי מרופאים ולכן לא היה לי את האומץ ללכת ולהיבדק.

העדפתי, מתוך בחירה מלאה וטיפשית שלי, להישאר בחוסר ידיעה לגבי אם הדבר המפחיד הזה שאני לא מסכימה אפילו להגות, מנהל חיים משלו בתוך הגוף הפרטי שלי, עד שהוא יחליט שמספיק נוח לו בשביל לעשות התנחלות ויהרוג אותי מעצמו, או שגם אני אחליט לבצע לו את מבצע ההתנתקות, כי אם ראש הממשלה של מדינת ישראל יכול לעשות את זה לשלושים אלף יהודים, אז בטח שאני יכולה לעשות את זה ליצור הקטנטן וחסר החשיבות הזה (ובינינו, אני בטוחה שהוא מוסלמי או משהו).

אבל אתמול, כשנעמדתי מול הקליניקה של הדוקטור ההיא שאיתי מאז ומתמיד, היה לי את האומץ לדפוק בדלת ולהיכנס ולהוריד את החולצה, וגם את החזייה כי זה היה מספיק נחוץ, למרות שעוד לא קיים האדם שראה אותי כל כך חשופה, גם לא אמא. עשיתי את כל זה, העיקר לדעת בבירור הכל, כי אני לא יכולה יותר לחיות בחוסר וודאות הזאת. לשם שינוי התמודדתי ולא ברחתי מהחדר עוד לפני שהוצאתי את הידיים מהכיסים, בשביל לדפוק על הדלת.

גבירותיי ורבותיי, נעים מאוד, אני נטלי והיום אני יודעת שאין לי את זה, סרטן השד.

(אתם יודעים מה יש פה, נכון? הרי אתם מכירים אותי כבר.)

[פרוייקט "דלתות מסתובבות", דודה מלכה ייסדה, אבל כנראה שזה התחיל אצל דפנה.]