שמחתי לשבת איתך בשיעור אנגלית ולקשקש, למרות שאנחנו בקושי אומרים כבר שלום. הבנו אחד את השנייה, צחקנו מאותם דברים ולא היו שום כעסים כי נדמה לי שאתה בעצמך התגעגעת לציניות שלי. זה נורא מוזר שככה העניינים בסוף התגלגלו, מתוך החלטה ברורה-משותפת-ללא-מילים בין שנינו, עדיף רחוק, ככה העניינים פשוטים יותר.

לפעמים אני נורא מתחרטת עליה, כי בהתחלה היה נורא קשה לי, הייתי מרימה את הפלאפון וממש קרובה לחייג את המספר שלך (שנדמה לי שאני עדיין זוכרת, ואני עדיין מתבלבלת עם השלוש, כן). זה מוזר לי גם איך שפעם היינו בלתי נפרדים, התקשרת אליי כשהיא זרקה אותך, עוד לפני שדיברת עם החבר הכי טוב שלך.

שמחתי לשמוע שאחותך הגדולה ילדה לך אחיינית והצחיק אותי לראות אותך מתלהב מתמונות שלה, לפעמים אתה כל כך ילד קטן. אני יודעת שאתה בטח אחלה דוד, הרי החלום הכי גדול שלך זה משפחה. אני עדיין זוכרת איך התקשרת ויכולתי להרגיש את הדמעות שלך, בפעם השניה שהיא הפילה ואיך התקשרת, ושוב יכולתי להרגיש אותן, בפעם השלישית שהיא נכנסה להריון, אני לא אתפלא אם ידעתי על זה עוד לפני שסיפרתם להורים של האבא.

ונהנתי מההופעה שלך, למרות שלא שרת. נזכרתי ביום ההוא שהיינו אצלי בבית וניסיתי ללמד אותך לקרוא תווים כי ידעת לנגן אותם, אבל לא לקרוא אותם. ואני זוכרת שהתעקשת להבין את כל הנושא של הקצב למרות שאני בעצמי בקושי מבינה אותו (כן, עד היום) וכעסת על עצמך שאתה לא קולט את זה והיית כל כך מתוסכל. ורציתי שתדע שהתגאיתי בך ששבועיים אחר כך ניגנת לי את טיטניק בדיוק מושלם.

ורציתי גם שתדע שהייתי אפילו יותר גאה בך, כשהופעת שבוע שעבר. הרגשתי כאילו נהיית גדול כל כך ואני האמא שגידלה אותך כל השנים ועכשיו מסתכלת בך בגאווה אין סופית. תודה שהצחקת אותי כשהייתי הכי צריכה את זה, נכון שעשית רק שטויות בשורה התחתונה, אבל אתה יודע שזה בדיוק מה שהייתי צריכה, תודה על מי שאתה.

***

אני נכנסת יחד עם אמא לחדר הזה שאני מכירה כל כך;

ארון של שלוש דלתות מאחורי שולחן ארוך ועליו מחשב.

מיטה ווילון, כיור ומעליו ארון זכוכית עמוס במדפי תרופות ותארים.

בובות וצעצועים מפוזרים בכל פינה, גם מדבקות וצבעים.

הילדוּת שלי והילדותיות שבי רודפות אחריי לכל מקום,

מזכירות לי שלא משנה כמה אני אנסה, אני לא אצליח להתמודד לבד.

ודווקא בגלל זה, בגלל שאני חייבת להוכיח לעצמי משהו,

אני יודעת בוודאות שאני אעשה את זה, כדי להוכיח, לעצמי, את עצמי.

סוג של משחק שרודף אותי שנים.

שתיהן עומדות שם ומסתכלות בי, הילדוּת והילדותיות,

ומתוכן מביטה אליי גם אני הקטנה מאיזו תמונה ישנה שצולמה לפני הפעם הראשונה,

לפני הפעם הראשונה שבה התמודדתי, נעמדתי מול הקהל, על הבמה,

הייתי אולי בת 8, אולי אפילו יותר קטנה ויונתן הקטן הסתבך לי כאילו הוא ממש יצירה.

אמא סידרה לי את השיער, תלתלים תלתלים, הייתי אז בלונדה טהורה,

ילדונת חסרת מעצורים שאמא עמדה מאוחריה במראה והביטה בה בהערצה.

אותה סצנה בדיוק מצמרר חזרה רגע לפני שיצאנו אל האוטו בדרך לרופאה,

סידרתי את השיער מול המראה שבכניסה לבית, ואמא נעמדה מאחוריי והעבירה בו את ידה.

אני זוכרת איך עמדתי מול כל האנשים האלה שבוהים, כל כך חשופה.

ניגנתי את יונתן הקטן וברוב טיפשותי, במקום סול, הכנסתי את לה.

ונורא כעסתי על עצמי כי הבטחתי להוכיח לעצמי שאני יכולה,

ואמא בכל זאת עמדה שם והסתכלה בי, ובעינייה בדיוק אותה גאווה. 

ואותה ילדונת עם שמלת המלמלה התיישבה על הארון שמאחוריי הרופאה,

עושה לי פרצופים, מזכירה לי שאין טעם לנסות, בכל מקרה ברגע האמת, אני אהיה חסרת תקנה.

מזכירה לי שתמיד אפשר להשאר ילדה, הרי אמא תמיד תהיה שם, לא משנה מה.

אומרת לי בעצם שהרי אני אברח, אז חבל על הטרחה.

ובזכותה זה כל כך קל מבחינתי לקום וללכת, כי למה אני צריכה את זה?

אז אני יכולה לשקר לכל העולם ולומר שהכל בסדר, שנבדקתי,

הרי שיקרתי בדברים גרועים יותר בלי להניד אפילו עפעף.

אבל השאלה היא- האם אני יכולה לשקר ככה גם לעצמי?

וברור לי שלא, הרצון המטורף הזה להוכיח לעצמי לא יתן לי,

וזה גם ירדוף אותי לכל מקום, בכל שלב בחיים,

ואם יש דבר שיש לי בוודאות, זה מצפון שיודע להכאיב.

והיד והקול שלי רועדים בצורה בלתי נשלטת וזה מציק לי,

אבל הרגלים שלי נטועות במקום הזה, בלי לזוז.

כי בסופו של דבר, אני אצטרך להגיע לשם או לכל מקום אחר ולהתמודד,

להתמודד עם הכל, עם הפחד, עם התוצאות ועם עצמי, עם אותה ילדה.

גם אם לפני שאני אעבור את הדלת בפעם האחת והיחידה,

אני אצטרך קודם לעמוד מולה ברעד עשר פעמים ולבכות במיטה.

ואני באמת לא יודעת מה היא אמרה, היא פשוט השתמשה בצמד "לא נורא",

ואני נשפתי החוצה ונשנעתי על המיטה, עם החזייה (כי אני באמת עקשנית. וילדותית. נורא.).

היא הסבירה משהו ובכל זאת לא שמעתי, ממשיכה לבהות בילדה שעל ארון הזכוכית,

היא מחייכת אליי וקורצת בשובבות ולאט וביסודיות נעלמת אל תוך עולם הילדוּת והילדותיות.

היא נורא התפלאה כשאמרתי שגיליתי את זה כבר לפני כמעט שנה, "שנה שלמה שמרת בבטן ולא אמרת מילה?".

בסוף, פתחתי את הדלת ואמא יצאה והרופאה חייכה אליי ורק אמרה "ממש שום דבר לא מטריד אותך, הא?". ואני רק חייכתי בסוג של התנצלות, ירדתי במדרגה וסגרתי את הדלת בשתיקה.

תור לאולטרסאונד עוד שבועיים, אבל כנראה שהכל בסדר, היא פשוט רוצה להיות בטוחה שאין אצלי שום בעיה, הרופאה.

וגם עכשיו אני רועדת, למרות שהכל כבר עבר וכנראה הכל בסדר,

ומשום מה, העץ הענק שליד החלון שלי גם רועד, אבל לא מאותה סיבה.

תודה שהיית שם כשאף אחד לא היה.

את יודעת שזה לא היה קורה בלעדייך, יקירתי.