ויש לי הרבה מה לכתוב.

והרבה פוסטים נכתבו לי במסמכי וורד.

(כן, למרות שאבא קורא שם. היי, אבא :], תתפלא לשמוע שאין לך בת טיפשה).

אבל בחרתי, משום מה, להיות קצת אופטימית. אחרי הכל שנתיים זה רק פעם בחיים, לא?

אני אוהבת שגרה. אני אוהבת לקום בבוקר לצלצול המעצבן של הפלאפון, ולהתעלם ממנו. לומר לעצמי שאני צריכה לקום כי כבר שבע ורבע ואסור לי לאחר שוב. אני אוהבת לשמוע את אבא צועק מהמטבח שכדאי שאני אקום ושהוא הכין לי כבר סנדביץ', אותו אחד עם חביתה שהוא מכין לי עוד מכיתה א', יום יום, ולמסור לי יום נעים בזמן שהוא טורק אחריו את דלת הכניסה. אני אוהבת להדליק את המערכת לא גבוה מדיי, ולשמוע את השיר שהשארתי כבר אתמול במקום הזה, כדי להתחיל את הבוקר בטוב.

אני אוהבת לשטוף פנים ולצחצח שיניים, פעמיים, כי תמיד אני לא מרוצה מהצחצוח הראשון, ותוך כדי לשיר את הפזמון. אני אוהבת שאני נכנסת לחדר ומגלה את השעון שמאחר ברבע שעה, תמיד, מראה שכבר מאוחר, ולהזדרז. אני אוהבת להוציא את הבגדים שחשבתי עליהם כבר כששטפתי פנים.

לובשת חזייה, תחתונים, מוסיפה דאודורנט סטיק ירוק ואת הבושם שאופיר קנה לי ליומולדת לפני שנתיים או שלוש. רוכסת את הג'ינס, מלגלגת על זה שהג'ינס בקושי נסגר, או לחילופין, משאיר יותר מדיי רווח בינו לבין הגוף, גם סריג, לפעמים גם צעיף ואיזה ג'קט. גרביים, נעלי ספורט, שרוכים מעצבנים שאני צריכה להחליף מזמן.

יורדת למטבח, מוזגת לעצמי מהר נס קפה לכוס חד-פעמית שאני זורקת בפח של התחנה, מכניסה שני מסטיקי מנטה לכיס האחורי, ואם יש זמן, אז גם מפרגנת לעצמי באיזה עוגייה ומציצה אל תוך הכותרות של העיתון שזרוק על השולחן הגדול.

דוחפת את הסנדביץ' ההוא שאם אמא הכינה אותו באותו היום, אז מוחבא בו גם איזה שוקולד, אל תוך התיק האדום. מחפשת מפתחות שזרקתי איפשהו אתמול, תמיד הם איכשהו בארנק האדום, פלאפון כסוף שאני אוהבת למרות שרבע שעה קודם התעלמתי ממנו, אמ.פי ואפשר לצאת, תיק על כתף אחת, טריקה, נעילה.

עשרים דקות אחרי שהפלאפון מצלצל להעיר אותי, אני כבר עוברת את מעבר החצייה לתחנת האוטובוס.

אוטובוס ירוק של אגד. נהג נחמד, או לא. כמו תמיד, מוציאה כרטיסייה פנימית מלאה, אחת מיני רבות, אובססיה דבילית. ניקוב בכרטיסייה שאני בסוף מוצאת, חיוך מתנצל, אנשים קבועים.

9 תחנות עד לביצפר, שבע דקות עד הצלצול. לוח מודעות, ספרים מהלוקר, חברים וכיתה.

מצד שני, אני גם אוהבת לשבור שיגרה.

צלצול מעצבן, חייבת לקום, צעקה של אבא, טריקת דלת.

מוזיקה לא גבוהה אבל טובה, שטיפת פנים, צחצוח שיניים, פעמיים, אופרה של הפזמון.

שעון מאחר, וגם אני, הוצאת בגדים. חזייה, תחתונים, דאודורנט, בושם של אופיר.

ג'ינס, לגלוג מול המראה, סריג, צעיף וג'קט. גרביים, נעלי ספורט ושרוכים מעצבנים.

מטבח, נס קפה בכוס חד פעמית, מסטיקים ואולי גם עוגייה, הצצה לעיתון. סנדביץ', מפתחות, ארנק, פלאפון, מוזיקה, תיק על כתף אחת, טריקה ונעילת דלת.

עשרים דקות אחרי שהפלאפון מצלצל להעיר אותי, אני כבר עוברת את מעבר החצייה לתחנת האוטובוס.

אוטובוס ירוק של אגד. נהג נחמד, או לא. כמו תמיד, מוציאה כרטיסייה פנימית מלאה, אחת מיני רבות, אובססיה דבילית. ניקוב בכרטיסייה בינעירונית שאני בסוף מוצאת, חיוך מתנצל, אנשים קבועים.

התחנה של ביצפר מגיעה ואני מחייכת מול חלון שטוף שמש. 20 תחנות עד מרכז העיר, רבע שעה אחרי הצלצול, או פחות, או יותר, תלוי בכמות הנשים שיש בפקק הקבוע. מוכר חתיך, פלרטוט שבא מהצד שלי, חיוך גדול שבא מהצד שלו, או שזה להיפך (?), אייס ארומה, בורקס פיצה חריף, סיבוב במדרחוב. אנשים יפים, עיר מתעוררת, שמש מחממת.

אוטובוס ירוק של אגד. נהג נחמד, או לא. כמו תמיד מוציאה כרטיסייה בינעירונית מלאה, אחת מיני רבות, אובססיה דבילית. ניקוב נוסף בכרטיסייה שאני בסוף מוצאת, חיוך מתנצל, אנשים אחרים, או לא.

11 תחנות עד ביצפר, 3 דקות אחרי הצלצול לשיעור השני, או השלישי, תלוי כמה רציתי באמת. לוח מודעות אחר כך, ספרים מהלוקר, כיתה, חיוך מתנצל, מורה סלחן ולפעמים גם לא, כניסה מהירה, ישיבה, "איפה היית?", "לא התעוררתי בזמן".

אני אוהבת שטויות כאלה. וגם כל אחד שהיה שלי אהב אותם, ואני יודעת שבקרוב מאוד, הוא שנכנס לי ללב, יצטרף אליי, זה הכל עניין של זמן, מבינים? ולי יש את כל הזמן שבעולם, כי הפעם, לא יהיו שום טעויות והכל ירגיש מאוד נכון ויהיה מאוד נכון. ואולי אני סתם אופטימית לגביו, כי בכל זאת, הוא... מיוחד, אז מה שהוא קיים בחיים שלי פחות משבועיים? ולהשיג אותו יהיה אתגר, או תהליך, תלוי איך אתם מסתכלים על זה (שלא תגידו שלא למדתי כלום). אבל אם זה לא יהיה הוא, זה יהיה אחר. וזה מרגיע אותי, הידיעה הזאת, שמישהו יגיע.

ויש כאן....

102 פוסטים.

300 תגובות לפחות (נו, תפרגנו לי קצת)

50 תגובות בשיא (אני בלוג קטנטן)

20 בלוגרים לפחות שאני יכולה להזכר בהם

3,167 כניסות (בלוג קטן. אה, כבר אמרתי?)

ושנתיים,

24 חודשים, 730 ימים ואינספור רגעים.

שנתיים שלמות.

של הכל ושל כלום.

חלומות, כאב, חיוכים, אהבות ואכזבות.

והמון המון אני. הכי אני שרק אפשר. פיסות קטנות ורבות ממני.

כי מה שאמרתי וכתבתי פה, לא נשמע בקול מול אף נפש חיה.

תודה על כל הרגעים שעמדתם שם וספגתם את הזיוני שכל שלי ואת התסכולים שבי.

תודה שישבתם וקראתם והקשבתם והצעתם והערתם ועזרתם לי לעבור פה את הכל,

מעניין אותי לדעת, מה היה קורה אם לא הייתי מגיעה לישרא, איפה הייתי היום, מי הייתי היום.

תודה שחיבקתם והכנסתם ללב שלכם ונכנסתם עמוק ללב שלי,

תודה שהצחקתם ברגע שבכיתי ועזרתם לי לעמוד מול הפחדים שלי ומול עצמי ומול ההוא.

אתם, כולכם. הוותיקים יותר והוותיקים פחות ואלה שיגיעו לפה עכשיו סתם כך, כי הם בלוג עזרה כזה או אחר,

תודה שהפכתם לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי וחלקכם, אפילו הגעתם עד לאני האמיתית.

ולפעמים, אומרים שצריך לעזוב בשיא.

אבל אני עוד לא מוכנה לעזוב פה, ואני בספק אם זה השיא.

וסעמק, אני צריכה להפסיק להיות כזאת רגשנית.

(תזכירו לי שאני לא אשכח, הא?)

הלוואי שזו תהיה שנה טובה.

-חיוך-

(וגם דמעה, אבל אל תגלו.)