וכבר אין פה יוצאים מהכלל. כולם, אחד אחרי השני, אכזבו אותי, ורובם אפילו לא יודעים עד כמה, כי אני שתקנית. ואני עדיין מנסה להבין איפה אני בעצם טעיתי.

וזה מאוד פשוט להפסיק את זה, מתרחקים מאלה שמכאיבים. וזה לא וויתור למענכם, זה לא בשבילכם, בשביל להוציא את הנשמה שלי עליכם. רק בשבילי, רק אני, רק לטובתי, למען השפיות הפרטית שלי.

וזה נוח לי ככה, בשקט שלי. כן, אני באמת לא צריכה שתבואו ותגידו שאני נראית רע ושאני צריכה לישון יותר, אתם הרי יודעים כמה אני מותשת, לחץ. לחץ.לחץ. 12 שעות מחוץ לבית, 14 שעות, 16 שעות.

כמות החומר שאני צריכה להשלים במתמטיקה עולה על גדותיה. בלגן בעבודה עם איזה אירוע גדול שאני צריכה לארגן בזמן שאני אוכלת את הלב על כל המוזיקה שיש שם, זאת שאני בחיים לא אהיה חלק ממנה. יותר מדיי מבחנים, יותר מדיי עבודות.

החדר שלי מבולגן, את התיק מלפני שבועיים עדיין לא רוקנתי. על הרצפה יותר מדיי עיתונים והטור ההוא של יאיר לפיד שאהבתי נורא מלפני יותר מחודש, עדיין תקוע מתחת למיטה, יחד עם המיני שמדדתי לפני שלושה שבועות. תמונות שפיתחתי מלפני חצי שנה עדיין זרוקות בסדר מסויים על השולחן, כדי לשמר את הרגע, אסור לאף אחד להזיז. ערימה של ספרים, שעוד לא קראתי ושקראתי יותר מדיי פעמים. וערימות של בגדים לכביסה שאני מתעצלת להוריד.

כל בוקר קמה מישהי אחרת, נכנסת לבגדים שבגלל שאני לא מפסיקה לאכול, הפכו צמודים מדיי, מהדקת את המסכה, מביטה במראה ורואה מבט ריק. ונזכרת שפעם, העיניים האלה היו יפות יותר, ולאיפה הכל נעלם ומה עושים כדי שזה יחזור?

וזה טוב, להתנתק לפעמים. זה נותן קצת זמן לעצמי. להבין למה ולמי הפכתי. נדמה לי שהפכתי לריאליסטית יותר, אולי יותר מדיי. אם פעם הייתי ילדת השמנת שבטוחה באמת ובתמים שהכל יהיה בסדר, אני יודעת היום שזה יקח זמן וגם כשזה יגיע, זה יכול ללכת. הכל רגעי. דברים לעולם לא יהיו מושלמים לנצח.

אלוהים? אני עדיין במחשבות עליו, לפעמים. חוזרת אליו כשטוב לי, עוזבת אותו כשרע לי, ההיפך מאנשים אחרים. אני בספק אם אי פעם האמנתי בו, אם מישהו באמת מאמין בו. אנשים פשוט רגילים למצב הזה, כי זה מה שלימדו אותם, שהוא קדוש, וצריך להאמין בו והוא יעזור. אבל אתם, אתם באמת מאמינים בו בכלל או עושים הכל כמו מכונה רובוטית שמשלימה את המשימות שהוטלו עליה?

וחברים? חברים זה טוב. צריך פשוט לדעת לא להקשר אליהם יותר מדיי, לא לתלות בהם יותר מדיי תקוות וציפיות וחלומות. ואז דברים זורמים יותר טוב. כי כולנו רק בני אדם בסופו של דבר.

וחתונה? חתונה זה כלום, זה מיותר, ואם זה קורה, זה שקר. זה טקס שעושים בשביל לומר שעשיתם אותו. דברים הרי לא ישתנו, הזדיינתם עוד קודם וגרתם יחד גם קודם והייתם אחד בחיים של השני כל הזמן והיה לכם ילד, עוד הרבה מקודם. אז מה אתם צריכים? פתק ממוסגר שיהיה כתוב עליו שאת שייכת אליו והוא שייך לך? חתונה גדולה ונוצצת?

מה שאנשים לא מבינים עם נישואים ובכלל זוגיות זה שבני אדם משתנים. והם משתנים לא בהתאם למה שהשני צריך ורוצה. הם משתנים איך שבא להם. וברגע שהוא ישתנה לך מול העיניים, את לא תכירי אותו, את לא תדעי מה עשית שזה מגיע לך, את לא תדעי איך להגיע אליו יותר. ואז מה, גירושים? למה? הרי אין זוג שקיים במשך שנים מתוך אהבה, נכון? כי אהבה זה טוב ויפה, אבל זה נגמר בשלב מסויים, זה לא לנצח, גם אם הוא הבטיח לך ונשבע עם משהו על ירושלים.

ואז מה נשאר? דבק שמחבר אתכם לנצח או לפחות עד הקריז שבו תתקשר לעורך דין סופית, מריבות, ילדים משותפים שסובלים כמעט כמוכם, תסכול אישי ומן הסתם גם מיני, אחרת תלך להביא לך מתל ברוך איזו זונה בת 17 שבסך הכל רוצה את המנה שלה עד סוף הערב.

***

ונדמה שכל השינוי הזה התחיל כשאנחנו התחלנו להתפרק. כי כל אחת הולכת בדרך שלה ומוצאת אנשים שמתאימים לה. ואולי זה היה אמור לקרות כבר מזמן. ועדיין לא היה פה ריב ענק שיפוצץ הכל, עוד לא. זה עניין של זמן, אנחנו יודעות את זה, נכון? ההיא תריב עם ההיא, ואז אני והיא נצטרך לבחור צד. אני שונאת לבחור צד, זה אומר לוותר על מישהו.

ואתמול, לי ולך הייתה שיחה רצינית, כזאת שהרחקנו והדחקנו במשך שנים. ואמרנו הכל. וזה טוב, לומר הכל.

אמרתי לך,

שאת, את לא היית צריכה לבוא איתי לבדיקה הזאת. רק שלושה אנשים בעולם יודעים כמה פחדתי מהדבר הזה, ואת בטח לא אחת מהם. ואם הראיתי פחד, כבר הבנתי שפחד זה דבר שמתגברים עליו ואחרי שהוכחתי את עצמי לעצמי פעם אחת, אני מסוגלת לבד, גם אם את לא יודעת את זה.

מה שאת כן יודעת זה שלא רציתי שאפילו אמא תבוא. זאת את שהתעקשת גם לבוא. ואני, אני עדיין מנסה לחשוב אם עשית את זה כדי להיות איתי, בשבילי, או בשביל להרגיע את המצפון החרא שיש גם לך, שצרח לך שאת מרחיקה את החברות האלה שהיו איתך מגיל אפס.

זוכרת, אז? שהיית שיכורה כל כך והצחקת אותי בדברים שרק שתינו הבנו? נראיתי שיכורה כמעט כמוך, למרות שבקושי שתיתי. ואת יודעת כמה התאים לי להתנהג בדיוק כמוך ולשכוח מהכל, לא עשיתי את זה רק בגללך. בגלל שראיתי איך המבט שלך מבקש שאני אשמור עלייך, זה הרי החובה שלי, בתור זאת שמכונה האישה שלך.

אני זוכרת שאחרי זה התחלת לבכות, בגלל ההיא שאת עדיין איתה, שצרחת שאת בחיים לא תדברי איתה יותר, אחרי מה שהיא עשתה לך. איבדת שליטה. ובסוף, בסוף בכית לי על הכתף כמעט שעה שלמה, אמרת שאני החברה הכי טובה שלך. ואז, אז ראית אותי בוכה אולי בפעם הרביעית בחייך (חמישית, אם כוללים את אתמול), כל כך הרבה זמן שאת איתי וראית אותי בוכה כל כך מעט. אני לא אגזים אם אני אומר שלמדת ממני לא להראות חולשות. רדפת אותי בימים שלאחר מכן כדי לדעת מה גרם לי, נסיכת השלג, לבכות.

מכוסית אחת שהקפצת והישר אל השנייה, ומצרחה אחת אל האחת ומדמעה לדמעה, שאלתי אותך אם גם אני אכזבתי אותך אי פעם. ושמחתי לראות שאפילו לא היססת, ענית לי מייד שלא. וזה עשה לי טוב וממש ריגש אותי לדעת שלא אכזבתי לפחות אדם אחד בחיים שלי. את הרי לא יודעת באיזה מצב חרא הייתי, אתן אף פעם לא יודעות, כי אני אף פעם לא מספרת, כי ביקשתן שאני לא אספר.

אז כדאי שתדעי שאכזבת אותי. תעשני, אם זה מה שעושה לך טוב, תעשני עד מחר. תקני חפיסה משלך ותברחי בהפסקות למחששה מאחורי ביצפר, באמת שלא יכאיב לי כמו שכואב לי עלייך עכשיו.

כי את, זאת שטחנה לי בשכל במשך חודשים שזה לא בריא ושאני סתם נגררת אחרי שלומי, את, את אכזבת אותי. תמיד הסתכלתי עלייך בתור זאת שבחיים לא נגררת אחרי אחרים, שמנהיגה אחרים, שיודעת לומר לא. מזל טלה עקשנית שכמותך. איפה זה עכשיו? לאן זה נעלם לך?

זה נעלם לטובת "זה מתאים לי להחזיק סיגריה"? את מבינה מה מטריף אותי? את לא עושה את זה מתוך נפילה, כי כואב לך, כי רע לך. זה לא זה. כי כן, מותר לך ליפול ואני פה בשביל לתפוס אותך. אני לא יכולה לסבול שאת יושבת שם עם הסיגריה שמתאימה לך לחולצה אבל לא מתאימה לך לאופי ומזמרת לי שזה פשוט מתאים לך לסטייל.

עכשיו אני כבר יודעת שדברים הם לא ככה.

שעשית את זה, רק בגלל שהרגשת בדיוק כמוני, מוקפת אנשים אבל לבד.

ואת השנייה, אכזבת אותי אפילו יותר מהראשונה.

זוכרת שדיברנו על שקרים? כן, אני שקרנית סדרתית. אני מודה בזה, יודעת מה? אני אפילו גאה בזה. כי כל השקרים שלי, כולם, הגיעו רק למענכם. כדי שאתם לא תסבלו אותי, כדי שלא תצטרכו לדאוג לי ואני לא אהיה מעמסה. ואת... זאת שמספרת לכולם שהכי חשוב לך זה החברות, שאת תהרגי בשבילן.

את, הולכת ומתחרמנת עם האהוב של החברה שלך בזמן שאת מספרת לה שרק ניסית לסדר לה אותו? מילא זאת הייתה נפילה חד פעמית, אני מבינה שאת חרמנית, אבל נפגשתם בשביל זה שלוש פעמים(!), שיקרת לחברה שלך במשך שנה שלמה, וגם לחבר שלך(!), גרמת לו לריב עם כל החברים שלו, כולם, בגלל השקרים האלה שלך.

איך את יכולה להסתכל לעצמך בעיניים כל בוקר?

וכמה שישבנו ודיברנו והוצאנו, הבנו שהפסקנו להיות החברות הכי טובות כבר מזמן, לפני כמעט שנתיים ואנחנו סתם חיות בשקר. ואני מבינה אותה, שהיא לא מסוגלת להיות איתנו בגלל שההיא, שתקעה בה את הסכין הזאת, תמיד נמצאת איתנו. ובכל פעם שהיא רואה אותה, היא רואה אותם ביחד. אני מבינה את זה. ואני גאה בה שהיא לא לוקחת אותי ואת אורטי ממנה, כי היא, אישתי, יודעת להסתדר והיא, היא, בלעדינו, פשוט תשאר לבד.

ויודעים מה, אני שמחה שדיברתי איתה, עם אישתי, אתמול. רק היא ואת יודעות כמה זה כאב לי. וגם את, כשבכיתי לך בטלפון אתמול בערב, לא הבנת כמה, כי לא ראית שהדמעות שלי המשיכו לרדת בכל דקות השיחה, גם כשצחקתי.

(תודה שהיית שם).

ובכל זאת, זה כואב לי. כי כאן בעצם, איבדתי את החברה הכי טובה שלי. וכל התמונות ילדות שעוברות לי בראש, הן מופיעות בהן. זה נעלם. כי שם הן היו ועכשיו כבר לא. הייתי שם, כשהן עלו לכיתה א' ועזבו את הגן. וכשהבנזונה ההוא צחק עליהן. ומסיבת סיום של כיתה ו'. וחטיבה, שהפכנו להיות הכי יחד שאפשר. ומחזור. ודמעות של אושר. והחבר הראשון שלה ושלי ושל ההיא וההיא. ואהבות נכזבות. ומד"צים. ונשיקה ראשונה. ונסיעות ארוכות לים. ומסיבת סיום של ט'. וחרמון ראשון. ובגרות ראשונה. ולילה ראשון של אלכוהול. והתגנבויות למסיבות של חוקיים. ובין לבין גם אינספור שעות בטלפון וריבים וצחוק וכעס וכייף וצרחות וימי הולדת ובכי ויציאות ובגידות וטיולים שנתיים וכאב והמון יחד.

וכל התיכנונים הנאיביים והילדותיים האלה, שיום אחד נגור יחד באיזה דירה שכורה, אולי בתל אביב. וכל הדיבורים על זה שנטלי תהיה אחראית על החשבונות ותעשה קניות (ומדיי פעם גם תסחוב אותן יחד איתה) ואורי תבשל (ותאפה ותעשה כל מה שקשור בעניין) ואורטי תנקה (כי באמת לא יזיק לה. היא עד היום לא יודעת מה זה לנגב אבק) ואישתי תעשה כביסה (ואם נשכנע אותה, אז גם כלים), כל זה, כבר לא תופס.

וכל כך רציתי להיות בכל הרגעים הראשונים שלהן. ותיאוריה וטסט רביעי (נו, בואו נהיה רציניים) והופ רישיון. וחוויות מהסקס הראשון. והנשיקה הראשונה של ההיא. ובגרות אחרונה. ומסיבת סיום. והופכים לחוקיים. והמון לילות של אלכוהול בלי סתר. ומסיבות גיוס. ולילה של מעבר גבולות. ובכי בתחנה המרכזית. ולקפוץ לביקור כשסוגרים שבת בבית. ואז מסיבות סטודנטים. ועבודה רצינית ראשונה. וגברים שמזדמנים ומזדיינים. ודייטים רציניים. וסיפורים עליו שבסוף הוא האחד שלה. ומסיבת רווקות עם חשפן שדומה להוא. וחתונה שבה הן יברכו בווידיאו-קליפ. ודובונים ובלונים שהן ישלחו אחרי הלידה. והילדים שישחקו יחד. נכדים ונכדות, אולי נחתן את הילדים אחד לשניה. ובסוף השקט שבהלוויה. וזה נפסק פה, אני לא אהיה בזכרון שלהם מהחוויות האלה והן לא יהיו בשלי. כל העתיד המתוכנן והטיפשי הזה נעלם פה. כי אין את זה יותר. אין לאף אחת מאיתנו חלק בזה יותר. וזה עצוב לי.

**

ופתאום, ככה פתאום,

אני מוצאת את עצמי לבד.

וקשה לי עם אנשים חדשים, נורא קשה לי.

כי אני מאוד בררנית ומאוד סגורה ומאוד לא מי שאני עם אנשים חדשים.

אז נכון, מצאתי מישהי אחרת שמרתקת אותי, שעושה לי טוב על הלב, הילה.

הילה היא הגירסה שלי, של מה היה קורה אם הייתי נשארת עם אופיר, רק קצת שונה.

אני אוהבת איך שהיא מצלמת כל דבר שזז וברגע מסויים היא מחייכת, "נטלולה? חייכי מייד למצלמה של הילה!", חיוך מובך, שיער שעף ברוח, שמים אפורים ובכל זאת לא קר לי.

אני אוהבת שהיא יושבת ומציירת שעות והמכחול הישן שלה בורא לי מול העיניים,

ואני אוהבת את זה שהכלבה האמסטפית-לברדורית שלה הביאה לי את הצעצוע שלה כדי לומר לי "ברוכה הבאה" ואז קפצה עליי (עליי!! ואני אשכרה לא צרחתי יותר מדיי.. לא מגיע לי איזה פיצוי כספי מהמדינה או משהו?)

ואפילו עוד יותר את העובדה שהחבר שלה הוא הפסנתרן הטוב ביותר שזכיתי להכיר.

ונדמה כאילו נסתדר ממש טוב, שזו התחלה של משהו נעים,

ועם כל זה, אני יודעת שהיא לעולם לא תהיה אחת מהן, שלושתן.

הרי אף פעם לא נוכל להשלים פער כזה, של יותר מעשר שנים.

*

ובקבוק עם ריח חזק מדיי שוכב לידה.

אמא ואבא לא בבית.

שיער מפוזר ומבולגן.

חזייה ומכנס קצר.

טעם מגעיל של קיא עדיין בפה (כן, חזרנו לתקופה הזאת, וולקום באק, דיר, איי מיסד יו).

עשרות דפים שהיא קרעה עוד קודם, של מכתבים שהחברות ההן שפעם היו לה, כתבו לה כשהיה להן משעמם בשיעור היסטוריה כזה או אחר, עם לבבות ופרחים ו"איי לאב יו, נטשה" בכל הצבעים, מהסוג שכבר לא עושים.

התמונות מפוזרות מולה והיא מביטה בהן במבט אטום,

ואם היא לא הייתה כל כך מותשת, היא מן הסתם הייתה צוחקת מההשפעה של הרעל הזה.

וקר לה. ודמעות מקפיאות מתייבשות על הפנים, כי אין מי שייבש אותן.

ואז נהיה חורף, העלים הירוקים כבר צהובים,

ואז נהיה חורף, חברים הולכים חוזרים.

ואז נגמר הקיץ, כבר לא יורד אל הסלון בתחתונים,

נגמר הקיץ, אתה מבין שהבדידות שלך נשארת מבפנים.

ופשוט תפסיקו לאכזב אותי

(וסתם כדי שלא תשכחו:

סופגניה? אה-הא, פאקין חמש-מאות קלוריות. זה המון. כן.

וחנוכה שמח[?] :).