בשבועיים האחרונים, הגעתי למצב חדש ואיזה קטע שדווקא אני הגעתי למצב הזה. ודווקא אני, שכל כך נקשרת לאנשים, שיש בי כל כך הרבה אהבה לאנשים ואני יודעת מתי להוכיח את הדברים האלה, להראות להם כמה הם חשובים לי. אז דווקא אני, זאת עם המגע והחיבוקים והנשיקות על הכתף וה"אני אוהבת אותך", דווקא אני. דווקא אני הגעתי למצב של להעיף את כולם מהלב שלי. ניתוק מוחלט מהסביבה. הוצאתי את כולם. ובסדר, אני עדיין מחייכת וצוחקת, אבל מי אמר שאתם עדיין בתוך הלב שלי? זה אובייקט שעומד מולי, אחד שהלב שלי התכווץ ואיבד פעימה אחת בגלל משפט אחד או יותר שפגעו כל כך, והאובייקט הזה לא שונה מכל אחד אחר שעומד ברחוב, כלום, זר, אני לא מכירה אותך בכלל ובזכות זה, מגיע להם כל הקור שבעולם, כולו, אבל יא אללה, אני לא מסוגלת. לב, תחזיק מעמד, אל תתן לאף אחד לחדור, אף אחד, או שאתה רוצה להרגיש שוב אגרוף בבטן?

***

ובגלל המצב הזה, הגעתי למצב הזה:

ערב חמישי או שזה כבר שישי, שעת לילה מאוחרת או בוקר מוקדמת, מועדון ירושלמי מוכר, עמוק בסמטאות המדרחוב הישן. בר צר ואינסופי, ברמן הומו וברמנית יפהפייה. הכניסה הייתה חלקה: "בני כמה אתם?" - "18" - "כנסו". בשלושת המקומות המרכזיים תראו אותי, את אישתי והאקס שלה מריצים קטעים כמו שרק שלושתנו יכולים. סיגריות ביד של כולם, הריח כל כך טוב שבעוד רגע אני עוברת לעולם הבא. כוסיות ביד של שניהם, אני את שלי כבר גמרתי, על חשבונו.

"רוקדים?", "רוקדים!". מוזיקה גרועה, אבל היי, אלכוהול מראה את החיים קצת אחרת. רק תנו לו לסחוף אתכם איתו, תרשו לו לעשות בכם מה שירצה. ואני, אני לא צריכה להשתכר למוות בשביל קצת להשתחרר, הספיקה לי כוסית וקצת או אולי יותר בשביל להרגיש את ההקלה הזאת, את הנוחיות הזאת פתאום, את הטירוף הזה מציף לי את הוורידים.

אני מובילה את אישתי לרחבה הקטנה ומספיקה לקלוט שלוש זוגות עיניים מתעניינות. שתינו רוקדות צמוד, גבר עם ראש קצת מעוות היה מקבל את הרושם המוטעה שאנחנו בכלל לסביות. אני סופרת אחורה מעשר והופ, עוד לפני שסיימתי, ידיים גבריות עוטפות אותי מאחור. ואז מגיע הקטע המקובל מראש: הראש שלי מסמן בהנהון כדי שהיא תתן קצת מידע, היא בוחנת אותו ומלקקת את השפה העליונה, מה שאומר, שהוא שווה ריקוד ואולי אפילו יותר.

בינתיים גם אליה מגיע מישהו, הנהון שלה, חיוך שלי, מה שאומר שהוא חמוד, אבל לא יותר מזה. מתפצלים, אני מסתובבת לבחור שלי בשביל לגלות שהוא הרבה יותר גדול ממה שחשבתי וממש, אבל ממש, חתיך. שיער קצוץ אבל לא יותר מדיי, עיניים שחורות וגדולות, גוף שזוף ושרירי לתפארת מדינת ישראל, גובה מושלם והחלק החשוב ביותר, הבושם הגברי האהוב עליי נודף ממנו. כל המבטים של הבנות מספרים לי שהוא הגבר הכי נחשק במקום. והבפנים? לילה שלם העברתי איתו ואין לי מושג. וזה מה שנחמד בעניין, אבל אני מתארת לעצמי שהוא מסוג המוח-מלא-מגנזיום.

אני מחייכת ומתקרבת לאוזן שלו, "נטלי", אני אומרת לו ולוחצת את היד. "בת כמה?" הוא שואל, ריח חזק של וודקה, הוא קצת מסובב. "זה קריטי?", אני עונה בשאלה, הוא בוחן אותי מלמטה ללמעלה ומחייך, "האמת שלא". אני שוב מתקרבת לאוזן שלו, "16", אני אומרת. "וואלה...", הוא אומר, זה באמת לא היה קריטי במיוחד, "אסף, 18".

עוד לא רוקדים חמש דקות שלמות והופ, הוא מנשק אותי. וואו, היי להפסיק הכל בבקשה, כולם, מיד. הוא? מנשק? אותי? אותי?! שנה לא התנשקתי. נטלי, מה לעזאזל את עושה? אני מרחיקה אותו ומסבירה לו שאני לא מהסוג שהוא רוצה וחוזרת לאישתי שעומדת ליד האקס שלה בפה פתוח למדיי, "את ראית מה הוא עשה כרגע?", אני שואלת בשקט, מזועזעת מהעובדה שמישהו ממש חיבל בעשר שנות ההתנזרות שתכננתי לעצמי. האקס שלה צוחק, "אם ראינו? הוא קצת טרף אותך!".

אישתי מוציאה לי את המילים מהפה ואומרת שהוא חתיכת חוצפן ותוך כדי לא מפסיקה לצחוק. הוא שוב בא מאחוריי מנסה לשכנע אותי לחזור לרקוד ועל הדרך, ככה אם לא אכפת לי, להתנשק איתו קצת. אני מנפנפת אותו עוד מספיק פעמים בשביל שאדם נורמלי יבין שאני לא בעניין. אבל הוא לא מבין. "מה יש לך, נו אני רק מנסה להתחיל איתך", המחשבה הראשונה והיחידה שעברה לי בראש גם נאמרת "לא נכון... מה, באמת? חשבתי שאתה מנסה לשכנע אותי לעשות צניחה חופשית! להתחיל איתי, יא אללה, איך לא עליתי על זה לבד?".

הוא מסתובב והולך ועדיין לא מתייאש. אישתי צוחקת וגם האקס שלה, "מסכן, הרגת אותו!". "רגע," האקס מפסיק את הצחוק של אישתי, "סבלת?", הוא שואל, "כי אם כן, אני אעיף אותו בעצמי! ואם לא, אז מה אכפת לך?". אני חושבת כמה שניות, באמת מה רע לי להשתובב קצת?. "אהמ, תן לי עוד דקה," אני אומרת כשאני מצליחה לראות שאותן זוג ידיים נכרכות שוב סביבי וחוזרות אליי שוב, כמו שהוא עשה גם בשאר הלילה, "ואני אגיד לך כמה טוב הוא מנשק...", אני קורצת לאקס וחוזרת לנשיקה. משעינה אותו על הקיר בשביל לגלות שהוא מנשק ממש טוב. היי ואני לא רגילה לכאלה שמנשקים טוב.

אני חוזרת אל שניהם, אל הבר, מתמוטטת על הכסא הגבוה שביניהם ושותה מהוודקה של האקס, "ג'יזס, הוא מנשק פאקין טוב!". אישתי מחייכת, "יאללה מה אכפת לך? תהני קצת. גם ככה לא תראי אותו שוב בחיים שלך!", אני מתפלאת על הגישה הפתוחה של חסידת אומות העולם, אבל מתעלמת.

חוזרת אליו. "יש אייסיקיו?", הוא שואל. "יש", אני עונה, "תוציא את הפלאפון ואני אכתוב לך". הוא מחייך, "הלך הפלאפון, לא צריך, תגידי לי, אני אזכור". הביטוי 'תגידי לי, אני אזכור' הוא דרך מילולית-ספרותית-חמקנית לנפנף וזה טוב, זה אומר ששנינו הבנו מהי מטרת הערב. אני אומרת לו את המספר שלי, הוא מדקלם כמה פעמים וממשיך בחקירה. "יש לך חבר?", הוא שואל. "לא..", אני עונה. "אז עכשיו יש לך". אני צוחקת ואומרת לו שהוא ממש שיכור והוא ממש לא מכיר אותי והוא ממש לא רוצה משהו איתי, הוא רק שותק ומתקרב אליי שוב.

אני מתמכרת למוזיקה, עוצמת עיניים ושומעת אותה כמו שרק אני יכולה לשמוע אותה, איפשהו מבפנים. יוצאים החוצה, ספה אינטימית משהו. "את לא שותה, נכון?", הוא שואל, אני עונה שרק מדי פעם, "וגם לא מעשנת..", הוא שואל-עונה, "אז איך לעזאזל את נהנית?". הוא לא מבין שבאמת טוב לי ככה, עם המוזיקה והריח החזק הזה והראש הקצת משוחרר אבל לא עד הבורג האחרון. אף פעם לא עד הבורג האחרון, תמיד בשליטה, נעים לי ככה.

אנחנו קרובים לסיום הערב כשהוא שואל את כל השאלות. ועוד לפני שאני מספיקה להבין מה לעזאזל הוא עושה, הוא מוציא שקית קטנה, שקופה ואטומה ובתוכה ארבעה כדורים קטנים, האורות משנים להם את הצבע בכל רגע. לוקחת לי מאית השניה בשביל לקלוט מה הכדורים האלה בדיוק. הוא מחייך, "רוצה לנסות?". עוברת עוד מאית שניה בשביל שאני אבין שלא. כי כמו שאמרתי, כמו שהסברתי לו וכמו שהוא לא הבין, אני לא צריכה את זה. לא עכשיו בכל אופן.

יכול להיות הכי קל בעולם בשבילי לקחת את זה. להתמסטל. להתחרפן. להזות. לזיין אותו בשירותים הקרובים כמו שהוא ביקש קודם, אז מה שאני עדיין בתולה? מה אכפת לי, הרי עוד חצי שעה יש לי מונית ישר הביתה, ההורים כבר ישנים, אני רק צריכה להוריד את העקבים המרעישים לפני שאני נכנסת והם אפילו לא ידעו מה עבר עליי בלילה. זה יכול להיות הכי קל שבעולם, הכי קל. אבל אני בוחרת שלא. כי זה לא מתאים לי וזה לא אני. אבל הכי חשוב הוא שאם אני אקח את זה עכשיו, זה יהיה מתוך נפילה, לא מתוך ניסיון וזה המתכון המושלם להתרסקות ואני באמת לא רוצה להתרסק.

אני מחייכת אליו ואומרת שלא. המסיבה נגמרת, הוא ממשיך לנשק אותי ואני מרגישה איך לאט לאט הוא משתנה. קוראת לחבר שלו, מוציאה את המפתחות לאופנוע של אסף מהכיס שלו ומסבירה לחבר שהוא לא יכול לנהוג הביתה במצב הזה. הוא מהנהן בהסכמה ואני תוהה אם גם הוא שיכור, שואלת אם יש כסף למונית, הוא עונה שכן. אני מנשקת את אסף כפרידה, לובשת את הג'קט השחור שלי ויוצאת אל הגשם והקור המקפיא בידיעה שהוא יגיע הביתה בריא ושלם.

ואת השאר אני אשאיר לעצמי. אני רק אסכם שהיה מאוד נעים להכיר את אסף. מאוד.

ואני יודעת שהוא ניסה לעצבן את האקסית שזרקה אותו לפני שבוע, והאמת היא שזה לא בדיוק הפריע לי מה היו הסיבות שלו, כי גם לי הוא עזר, הרבה יותר ממה שהוא יודע והרבה יותר ממה שהוא רצה.

הוא החזיר לי את הבטחון שלי שהיה איפשהו באזור דרום הארץ, הוא עשה לי את המבחן הכי גדול שאני יכולה לעבור והוא נישק אותי אחרי שנה שלא התנשקתי. וככה, הוא סגר את הזיכרונות הלא-נעימים משלומי בשביל שאני אפתח זיכרונות חדשים עם אחרים.

ובאמת לא יזיקו לי קצת, אתם יודעים, קצת שטויות.

6 בבוקר, עייפה למוות, בודקת הודעות באייסיקיו והופ, הודעת מערכת, אסף, 18, ירושלמי.

"היא מיוחדת, אחת שמחכה לו,

יושבת שעות, מסתכלת מהבר.

אש באביב, באוויר, ועוד מעט היא תשיר

שיר אהבה שכולם מחכים לו."