אתה,

אתה שרוף בצורה מוחלטת למדיי אצלי. כי מה אתה עשית אף גבר לא עשה ולא יעשה לי, זה ברור לך? והאמת היא שזה הפסד טהור שלך בלבד, כי לפחות עשרה גברים אחרים יוכלו לספר לך, כמו שהם סיפרו לי, איך נראיתי נהדר באותו ערב ואיזה מצב רוח לא רגיל היה לי. ואתה הפסדת את זה, לטובת מה, טיפש?

את התירוצים שלך, אלה שנמצצו מאיזה אצבע, אתה מוזמן לשמור לעצמך. כי אם אתה חושב שאני אקבל אותם בתמימות ואסלח, אתה צודק. באמת ריחמתי עלייך, "אולי באמת הוא לא הצליח לתפוס מונית?" - "במשך שעה וחצי עם כל המוניות שיש היום בחוץ? תעשי לי טובה, אל תהיי לי מאמא-תרזה, טוב?". אתה צודק. הייתי סולחת לך, כי הייתי כל כך שקועה ב"הפי אנד" שתיכננתי לשנה הזאת שלא היה אכפת לי ממה שעשית וממה שלא עשית.

ואתה באמת טיפש גדול. כי לזכותי יאמר שהשתדלתי ונתתי לך הזדמנות למרות תחושות הבטן הרעות שהציפו אותי וכל האזהרות שאנשים סביבי נתנו לי וכל המצבים הבלתי אפשריים האלה שהזכירו לי את האקס הזה (כן, זה ששמעת עליו, כן, שלומי). אותו אקס, שאם אני יאהב את זה או לא, עדיין פה.

החל מהעובדה שלחבר שלך קראו שלומי. בהמשך עם העובדה שהבנזונה (שהיה אמור להחליף את שלומי, זוכר אותו?) היה על האוטובוס ושאל מה שלומו (נגלה לכם סוד, לבנזונה הזה? כן, במציאות קוראים לו שלומי. אני יודעת, זה הזוי). ולסיום, בזמן שכמו מטומטמת חיכיתי לך בשניות שלפני הספירה לאחור, ראיתי את האקס הזה. ואני עדיין מנסה להבין אם זה באמת היה הוא או שהזיתי.

כן, שלומי עדיין פה והוא עדיין נושם את העור שלי והוא עדיין לא יצא לי סופית מהתודעה. ומצמרר אותי לזכור שבנשיקה האחרונה שלנו, ראיתי אותו לפניי ולא אותך.

בזכותך, יקירי, הסילבסטר היה הרבה יותר פושר ממה שתכננתי, אני והדמיונות הטיפשים שלי. זה היה בהחלט לניפוץ הבועה הורודה שבניתי לעצמי בכוחות שנשאבו ממני בשבוע וחצי האחרון, כל הכוחות שהצלחתי לאגור ונשאבו על טיפש כמוך שלא בריא לי בכלל.

חשוב לי שתדע שלא דפקת לי את הערב, ממש לא. לא הייתי מרירה, צחקתי וחייכתי באמת. כי אולי במקום פולני-משהו בתוכי הכנתי את עצמי לזה שלא תגיע. כמה שהתארגנתי לכבוד הערב הזה ושמחתי עליו, ככה גם הכנתי את עצמי לתבוסה. ובאמת, חוץ מהקטע המסריח איתך, הערב היה נהדר. הייתי עם חבורה ענקית של אנשים שאני אוהבת, ישבנו בבית קפה וטיילנו במדרחוב המואר ובכיכר שהייתה עמוסה באנשים שלא הייתי מכירה אם היית שם, איתי.

בחצות, התנשקתי עם אישתי (וזאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי עם בחורה) עם סיגריה ביד אחת וכוס וודקה בשניה, בדיוק כמו שאתה אוהב אותי. בקבוק הוודקה נודב על ידי זוג אמריקאיים מקסימים - האחד היה סטרייט (לגבי השני אני עדיין מתלבטת) שטרח לספר לי שאני סקסית בתור לסבית וגם לא בתור אחת כזאת (מעניין אותי באמת לדעת איך היית מגיב לזה).

וזה בטח לא מה שתכננתי לעצמי, לא לסוף השנה ולא לתחילת השנה החדשה, אבל זה מה שיש. ואני שמחה על הדברים שקרו באותו ערב, לטוב ולרע. אני שמחה שאישתי סלחה לאורי על הסכין בגב שהיא תקעה בה (אני יודעת שלא נכנסתי איתך לפרטים בעניין הזה, פשוט תתרחק ממנה). האירוניה היא שדווקא אני, שטכנית בכלל לא קשורה לפרשה, לא סלחתי לה. כנראה למדתי משהו מהישירות שלך ובטח היית גאה בי על מה שאמרתי לה, באוטובוס חזרה הביתה:

"מה שעשית הוא הדבר השפל ביותר שאפשר לעשות לחברה," היא הרימה את הראש להסתכל עליי והשפילה כשהבינה על מה אני מדברת, "ואת לא חברה יותר מבחינתי כי אני פשוט לא סומכת עלייך, ויותר מזה, את גם לא פאקין בנאדם, כי פשוט לא עושים דברים כאלה, לאף אחד". היא העדיפה לשתוק, נדמה לי שאין לה פשוט מה לומר להגנתה.

ובאמת, כמו שאמרתי לאישתי, אני מצדיעה לה שהיא סלחה לאורי על דבר כזה בלתי נסלח. ואמרתי לה בדיוק מה שאמרתי לאופיר (כן, הצל ההוא) אחרי שהוא סלח לי, מזמן מזמן, "לטעות זה אנושי. לסלוח זה אלוהי".

ועכשיו, רק נותר לי להצליח שלא ליפול לרשתות שלך מחדש

ולא לעשות את הצעד האלוהי הזה לטובתך, כי הצעד האלוהי הזה, יביא למפלה שלי.

ואני מצטערת, אבל אתה לא תהיה זה שידרוך עליי שוב.

כי זה לא מגיע לי, זה פשוט לא מגיע לי.

(נכון?)

לכן, אין לך מה לצאת בהצהרות על זה ש"אני לא מוותר עלייך!" ו"אני אוהב אותך, את לא יכולה ללכת!". זה לא עובד עליי, אתה לא מבין? אתה תצטרך לעבוד הרבה יותר קשה בשביל שאני אבטח בך שוב. ואני תוהה אם בכלל כדאי לך לבזבז את הזמן על זה, כי אתה לא הבנת שבשורה התחתונה, אני פשוט לא מתאימה לך. כי אני ילדה טובה, עם דגש ענק על הילדה ועל הטובה. ואתה ילד רע. ואני לא בנויה לילדים רעים, אני רק נפגעתי מכאלה.

מצד שני, דווקא הפתעת אותי לטובה היום. בזמן שהתווכחנו על זה שאתה בעצם לא מכיר אותי ואמרתי לך לציין דבר אחד שאתה יודע עליי, לא היית צריך לחשוב פעמיים ושלחת שלל עובדות לגביי שאפילו לא זכרתי שאמרתי. ובכל זאת, לא צריך לבנות על זה ארמונות כי זאת תהיה סתם רמאות, מצד שנינו, כלפי שנינו, כי מה באמת הסיכוי שיש פה משהו טוב?

תשמור על עצמך,

זאת שכנראה התאהבה בך או במה שאתה מייצג עבורה,

או שפשוט, נמאס לה לחכות לאחד שלה ונפלה דווקא עלייך,

כי כשהשמש זרחה על בוקר האחד בינואר, שכבה תינוקת אחת במיטתה ומחתה דמעה.

"And then she would say that nothing can go wrong,

When you're in love, what can go wrong?

 And then she would laugh the nighttime into the day,

Pushing her fears further along.

And then she would say, it's OK, I got lost on the way,

But i'm a Supergirl, and a supergirl don't cry.

And then she would say, it's alright, I got home late last night,

But I'm a Supergirl, and a supergirl just fly..."

(Reamon- Supergirl)

אני נורא אוהבת את השיר הזה,

ומעניין שדווקא הוא שודר בגלגל"צ באותו בוקר...

*

אנשים גדלים מסביבי, כן, זה מין קטע כזה, לגדול.

אז יש את ההיא שחגגה כבר 17 ואני עדיין זוכרת איך שיחקנו חמש אבנים בגיל חמש.

את ההוא שכבר עמוק במיונים לצה"ל ואני עדיין זוכרת שפעם הוא דיבר בקדושה על חיל האויר.

וההיא שהיא כבר לא בתולה ואני עדיין זוכרת את השיחה ההיא שעשינו באיזה לילה אחד,

שיחת "מה יקרה כש..?", נו שיחת בנות לגיטימית, כשהיינו בכיתה ו' ומוזר לי לחשוב שהיא כבר שם.

ויש את שניהם שכבר התגייסו ואני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שהכרתי אותם.

ויש את ההיא הבוגרת, שכבר גרה לבד, למרות שהיא עדיין הולכת לאיבוד כשזה מגיע לסופרמרקט

ואני עדיין זוכרת שהיא מתבלבלת באזור החמוצים ונכנסת לאזור הקונדומים, ושם היא יוצאת מריכוז.

ויש את ההוא שהבין שהחלום הוא דבר רחוק ולא כולם נוגעים בו, ובינתיים צריך לחיות ממשהו,

אז הוא וויתר על החלום לטובת החיים, למרות שאני עדיין זוכרת כשהוא אמר שהחלום שלו הוא בעצם החיים שלו.

זה מין קטע כזה. כולם סביבי מתבגרים וגדלים, כולם מקריבים ומוותרים ומתגמשים ומתגברים ומשכילים

ומתגבשים למי שהם ולומדים לקחים והופכים להיות אחראיים ועצמאיים,

ונדמה כאילו רק אני דורכת באותו מקום

ולא מפנימה שאני כל כך קרובה להתמודדות מול העולם בעצמי, שני צעדים משם.

ואז מה יהיה? סוליקו, מותק, אבא לא יהיה להציל אותך מהטעויות שלך

ואמא לא תהיה בשביל להתגאות בך, גם כשתטעי.

סוג של נפילת אסימון שהגיע הזמן שלי להתבגר קצת, משהו שהרבה זמן בהכחשה אצלי.

כי עד לא מזמן האמנתי שלהתבגר זה להפסיק לצחוק ולעשות שטויות,

הבנתי שילדה שקטה זה לא להתבגר, להתבגר זה...

זה אומר לקחת אחריות. קודם כל לקחת אחריות.

או שאולי זה קודם להאמין בעצמי ולדעת מי אני וכמה אני שווה וכמה אני מסוגלת.

ונכון לעכשיו, אני לא יכולה לומר בוודאות שאני יודעת מי זאתי.

וזה הא'-ב', קודם תעברי אותם ואז נעבור לשלב הבא.

ואני ממש לא אוהבת את הפוסט הזה, כי הוא מבולגן והוא מאוד לא מדויק וממש לא מושלם,

אבל חשוב לי שהוא יהיה כאן.

כדי להזכיר לי למקרה שאני אשכח.

שנה מצויינת שתהיה, לכולנו.

:]

(ולא, זה לא הזמן לומר "אמרתי לך")