הוא עומד וצועק מעליי. אני שונאת שצועקים מעליי, זה נותן לי אסוציאציה מיידית לאבא. והוא לא דומה לאבא. רק אופיר דומה לו. אולי בגלל זה התאהבתי בו כל כך.

והוא צורח על זה שאני חרא של בנאדם, קרה כמו קרח. אני מחייכת ופולטת משהו ציני בקול מתקתק, "בוקר טוב, חמוד", אופיר היה הורג אותי על משפט כזה, הוא היה מתחרפן. אסף לעומתו, נשאר באותו מקום ולוקח שאכטה עמוקה לריאות. כמה נשימות כדי להירגע. הוא לא צועק יותר. לא יודעת אם בכלל אכפת לו, אם אי פעם היה אכפת לו. הוא מסתובב והולך.

ושוב אני נשארת לבד, ואין לי אף אחד להאשים במצב שלי, חוץ מאת עצמי. רק אותי. אני. הבעיה היא אצלי. לא אצל אף אחד אחר, לא אצל כל אלה שעברו אותי או בלב שלי מאז אופיר, לא בהורים שלי, לא בחברים שלי, בשום דבר, כלום. רק אצלי.

"יופי שבאת", איילה מתיישבת מולי ושותה מהתה שלה. כמעט שבעה חודשים לא ישבתי בחדר של איילה. אני שונאת את השלט הזה שעל הדלת שלה, "יועצת י"א אי זוגי", די את לא רצינית, חשבתי שזאת המחלקה הגריאטרית. זה נותן לי להרגיש כמו מישהי שצריכה עזרה ואני לא אוהבת להרגיש כזאת. כי לבקש עזרה, זה חולשה. ואני יודעת שאני לא אמורה להרגיש ככה ולחשוב ככה. ולמה בכל זאת הגעתי לחדר שלה הפעם? אני לא יודעת. אני פשוט שם והמצב שלי לא שונה מהמצב שהייתי בו פעם.

לא למדתי כלום, לא הבנתי כלום, לא הפקתי לקחים, לא התבגרתי, לא התגברתי. אני עדיין מכניסה את עצמי למצבים של פגיעה בטוחה, ולמה מגיע לי להפגע? מה עשיתי שאני מרגישה שאני חייבת שיפגעו בי, שמשהו בי לא בסדר? זה פאק ענק ושריטה אחת עמוקה שלי, אצלי. כן, תשבי שם ותסתכלי עליי במבטים עמוקים, אולי זה באמת יעזור. "את רוצה לדבר על זה?", היא שואלת, כי תמיד יש 'זה' כשאני מגיעה אליה, משהו שמערער אותי. ובאמת, מה את חושבת? לא, אני לא רוצה לדבר על זה, סתם קפצתי לביקור מנומס, אולי קפה, הרבה זמן לא ביקרתי כאן, כבר אמרתי?

"לא", אני עונה לה בקצרה וחוזרת לכסוס ציפורנים (אני בתהליכי גמילה. במקום זה- התעסקות בשיער. נו שאלוהים יעזור לי). בזמן תשובות חופרות ועמוקות מדיי יש שלב מסויים שבו אני מפסיקה להקשיב וצוללת לעולם שלי. מישהו שלא מכיר אותי היה אומר- הפרעות קשב, אני אומרת שאם עברתי שיעורי היסטוריה עם המשוגעת ההיא, אני מסוגלת הכל. ובגלל זה, הרבה יותר קל לי לכתוב לאנשים, מכתבים, פלאפון, מחשב, אני חיה דרכם והיא יודעת את זה. "אז למה הגעת אליי?", היא שואלת, החפיסה הלבנה שלה מציצה מתוך התיק השחור שזרוק ליד השולחן ואני עושה מאמץ אדיר בשביל לא לקחת לעצמי אחת.

"כי אני שונאת שיעור ספורט", אני עונה לה ונשנעת אחורה. משהו במקום הזה גורם לי להרגיש כאילו אני שולטת בהכל. ואני אוהבת את השליטה הזאת, מטורפת עליה. אולי בגלל זה, ברגע האמת, אני צריכה שהוא ישלוט בי, יכאיב לי, יהיה מעליי ולא להיפך, קטע סדיסטי משהו (כן, זאת הפנטזיה של כל הבנות שאוהבות כוח ושליטה, שישלטו בהן, זה מה שהן רוצות, נכון בנות?). וזה מוזר, כי באותה נשימה, משהו במקום הזה גורם לי לחוסר נוחות, ההרגשה שאני נמצאת כאן כי אני צריכה עזרה ולא שולטת בהכל, בטח שלא בעצמי.

עשר דקות של שתיקה. אין לי בעיה עם שתיקות, להיפך, אני אוהבת אותן. לפעמים הן אומרות הכל. לפעמים הן סתם מעיקות. בתוך השקט, נוח לי לדבר. היא כבר יודעת, בגלל זה היא מחכה כל כך המון זמן עד לרגע הזה. כי אני צריכה לעבור שלב מסוים ובלתי ברור בשיחה בשביל להיפתח מול זה שאיתי, לפעמים זה אף פעם לא קורה.

"לפני ארבע שנים התאהבתי בפעם הראשונה", אני פוחדת לומר שאולי גם בפעם האחרונה, כי זו סתם הצהרה סופית שכזאת. אני אומרת לה את המשפט הזה, למרות שהיא כבר יודעת. למרות שהיא כבר שמעה עליו כל כך הרבה, למרות שהיא גם מכירה אותו בעצמה. ובכל זאת, היא בחיים לא תבין. "ומאז הוא לא עוזב אותי", אני חוזרת לשתיקה.

אחרי כמה דקות אני ממשיכה בקצב מהיר, כדי להוציא הכל, "הוא שם. הוא תמיד שם. בכל צעד שאני עושה, בכל גבר שאני פוגשת, בכל נשיקה שלי, בכל חלום שלי לעתיד. הוא תמיד שם".

אני חושבת קצת ומנסה להבין בעצמי למה הוא עדיין שם, כי ברור לי שזה מה שהיא רוצה לשאול. "וזה לא שאני עדיין אוהבת אותו", אני נעצרת רק בשביל להבין שמה שאמרתי באמת נכון. "אני פשוט... מעריצה בו, משהו. יש בו משהו קדוש, מושלם כזה, נכון כזה. הייתי רוצה להיות אדם כמוהו, את מבינה למה אני מתכוונת?". היא אומרת שהיא מבינה. אבל היא לא. היא בחיים לא תבין.

"ואני לא יכולה עם זה שהוא עומד שם ומסתכל עליי. בכל רגע קריטי. זה מוציא אותי מריכוז. זה הורס אותי. ואם הוא לא שם, אז זה שלומי, עם המדים שלו. או בלעדיהם.", היא ממשיכה להנהן ויודעת להמשיך לשתוק, עד שאני אסיים להוציא את כל הרעל.

מוזר לי לחשוב שבחיים לא התנשקתי עם אופיר. כל החלומות והדמיונות על מצבים בלתי אפשריים שכאלה, מתנקזים לעובדה אחת- זה מעולם לא קרה. אני עוצמת עיניים בשביל להבריח ולהוציא את המחשבות האלה מהראש, מחשבות שלא עברו בו הרבה זמן, לא ביחס לאופיר בכל אופן.

ופתאום, ככה פתאום, עוברת בי הרגשה חמימה, לאורך כל הגוף ומתיישבת באזור הבטן.

אופיר מנשק אותי.

רגע, זה לא אופיר.

עכשיו אני מבינה מה כל כך משך אותי באסף.

באופן מחריד שכזה, הוא כל כך דומה לאופיר.

ההבדל- אופיר הוא האופי, כי הרי מעולם לא נמשכתי אליו, ואני בספק אם הוא אי פעם הסתכל עליי בתור אישה.

ואסף... אסף הוא היופי, המשיכה, החייתיות, האין-גבולות. עד לנפילה.

וזה החלום שלא נותן לי לישון כבר שבוע שלם.

אותו חלום שמעיר אותי שעות לפני הזמן שצריך ולא מניח לי לחזור לישון.

ואני זוכרת ממנו פרטים שלמים, דברים שרק אני ואסף נבין, או אולי רק אני ואופיר.

החל מהצעקות של אחד מהם בהתחלה, נדמה לי שזה אופיר, זה יותר יתאים לו.

אחר כך לחדר הלבן של איילה, השיחה המקוטעת איתה

ובסוף הנשיקה, עם אחד מהם.

כל לילה, אותם פרטים בדיוק, אותן מילים, אותם מצבים, אותן תגובות,

אותו גבר, אותו ילד,

השאלה היא רק מי מהם.

נו, אתם כבר יודעים שאני מאמינה בחלומות.