כל כך הרבה שינויים. אני לא יכולה לתאר לכם כמה.

המון מחשבות על העבר שלי. על ההרגלים הישנים שלי. החשיבה הקודמת שלי. האמונות שלי. והאנשים. שלי.

יא אללה, אפילו כמעט גזרתי את השיער. כמעט. אבל התחרטתי מהר מאוד. כי אני אוהבת. ארוך. וכבר מזמן אמרתי שלפני הצבא אני אגזור הכל (ואקלל את צה"ל במשך שלוש שנים. היי, לפחות תהיה לי סיבה טובה).

ואיך הגעתי לשם? הייתי כל כך קרובה למחוק פה הכל. כשעצרתי לחשוב לרגע, כי אני תמיד עושה את זה, הבנתי שאני רק בורחת מהעבר שלי. ואין לי מה לברוח ממנו, אין לי מה לברוח מפה. ובכל זאת, משהו חרק לי באוזן, משהו הציק לי כאן. אז יש פה איזה שינוי. לא הייתי קוראת לזה עיצוב חדש, אולי דף חדש. דף לבן וחדש. עם צבעים אמיתיים, כי אחרי הכל, כמה דברים כנים נכתבו באמת על דף תכלת ועטים צבעוניים? את האותיות הראשונות שלי, כתבתי בעט השחור של אבא. זה הכל עניין של לחזור לשורשים.

הבנתי שפעם לא היה כזה נורא. האמת היא שהיום אני מסוגלת להסתכל על התקופה של החטיבה ולומר שהיה לי טוב. הייתי מוקפת באנשים שאוהבים אותי והיה איתי את אופיר. נכון שהוא התייחס אליי רק כמו אל ידידה ואכלתי ממנו הרבה חרא, אבל האמת היא שהייתי עושה המון בשביל להיות עכשיו ליד אדם אהוב. רק להיות סביב אדם שאוהבים עושה טוב על הלב, גם אם אחר כך בוכים על זה ומרגישים נורא על זה שאי אפשר רק לגעת בו. רק לגעת בו.

ארבעה גברים שונים בשבועיים וחצי האחרונים. אמרתי לכם שזה רק עניין של זמן עד שאני אתחיל לחגוג אחרי ששוב ינשקו אותי. שבועיים וחצי לחלק לארבע. תעשו אתם לבד את החשבון כמה טוב עשו לי. =]

הראשון והשני לא התאימו לי בשורה התחתונה, ובכל זאת, טוב שזה קרה. לקחתי משהו, מכל אחד מהם. משהו שהבנתי על עצמי. אולי אחרי הכל אני לא אדם כזה נורא כמו שחשבתי.

השלישי הוא אסף. שאיתו סגרתי הכל לפני שלושה ימים, שיחה שנגמרה ב"כשיהיה לך חבר אמיתי שיזיין אותך כבר, תבואי אליי, אני מבטיח לך שלא תתחרטי". בואו נעשה יחד פרצוף מופתע, עכשיו אני בטוח אחזור אליו. אני חושבת שגם איתו למדתי משהו על עצמי, על העקשנות שלי, על העניין שלי עם ערכים. אני אולי לא אדם שדובק בערכים עד כדי החמצה, אבל אפשר לומר שבדברים שאני באמת מאמינה, אני אתמיד, עד למימוש שלהם; בזמן הנכון, עם האדם הנכון ובמקום הנכון.

ורק הרביעי, האמריקאי המקסים והחתיך עד כדי הוזלת ריר (כן כן, סמכו עליי, בנות) מליל הסילבסטר, הצליח לחייך בסוף הפגישה שלנו ולומר לי "את באמת מיוחדת". אני שונאת את המשפט הזה. הרי מה זה בעצם מיוחד? זה משהו לא רגיל, לא כמו כולם. במשפט הזה, יש את תמצית המרכיבים שהביאו אותי עד הלום. הוא מסמל את כל מה שאמרו בעבר שלי, על העתיד שלי;

את מיוחדת, יש לך פוטנציאל אדיר, יש לך יכולות מדהימות, עוד יצא ממך משהו, יש לך עתיד.

מוזיקה, מתמטיקה, אהבה, במה, האנשים שקרובים אליי. כל הנקודות הכואבות האלה. כל הנקודות שבהן לא הצלחתי, למרות כל ההצהרות הגדולות שנתנו לי להצלחה בטוחה. לא הצלחתי בהם לא להווה ולא לעתיד הקרוב. אולי בגלל שאני מוותרת מהר מדיי, אולי בגלל שהשתדלתי כל כך לרצות את כולם, את אבא ואת אמא, את החברים שלי וגם את עצמי, אולי ככה בדרך, פיספסתי את הדבר הכי חשוב. כי הצלחה זה לא הכל בחיים, היא לא שווה כלום, אם אין את כל השאר. צריך גם להנות, לאהוב, להבין, לצחוק, ללמוד, להיות בנאדם. צריך לחיות. ויש לי נטייה לשכוח מזה.

ובכל זאת, "את מיוחדת", זה משפט ענק. צריך הרבה אומץ, וגם צריך לדעת לשקר קצת. כי כמה אנשים שהיו איתי יותר מארבע שעות רצופות יוכלו להגיד את זה? מעטים, אני מניחה.

רק אדם אחד אמר לי "את מיוחדת", וממש התכוון לזה. לפני חודשיים, איזה צעיר דתי אחד ממאה שערים שנכנסתי איתו לוויכוחים על זה שכולם חייבים להתגייס, על זה שאין אלוהים וגם קצת על פוליטיקה (לשם שינוי, מישהו הסכים איתי על פוליטיקה). במוצאי השבת הוא אמר שאני "בת יעקב". כן, תצחקו, זאת ההקבלה הכי קרובה שמצאתי מהעבר שלי ל"את מיוחדת".

עם התהליך הזה, גם הפסקתי להקיא, שזה אולי הדבר שהכי משמח אותי. הכי מרגיע אותי. ואני חייבת את זה לאישה אחת, מדהימה. לא סיפרתי עליה כאן, אבל היא אחראית להרבה דברים בחיים שלי. ומשפט אחד שלה, גרם לי להבין מה אני עושה לעצמי, בטיפשותי. אז אני עדיין רוצה להרזות, אבל אני מבינה שיש דרכים אחרות, שלא יגמרו גם אותי על הדרך.

ונגעתי במספר הנכסף שלי, החמישים ושניים קילוגרמים האלה, בלי הקאות, בעצמי. וזה היה לי קשה, כי אני באמת לא מבינה כלום בדיאטות (חוץ מזה שסופגניה זה חמש-מאות קלוריות, וזה באמת לא אומר לי כלום). ובכל זאת, הצלחתי. לבד. זה גרם לי להמשיך לעמוד על המשקל, עם חיוך, כמעט עשר דקות. זה להשיג מטרה ענקית שהייתה לי, בלי קיצורי דרך, תחשבו על הפעם הראשונה שבה הרווחתם כסף בעצמכם.

עוד דברים טובים הם שאפילו שמעתי כמה זמרים שבזמן אחר ומקום אחר, לא הייתי שומעת (מי היה מאמין שאני אשמע את מוש בן  ארי ושעוד יאהב את זה? גם אריק ברמן ממש טוב, נו אני כל כך צפויה) וגם ראיתי כמה סרטים ששינו משהו בגישה שלי, לסמים בעיקר. שינו את הגישה לטובה, נדמה לי. הרפתי מחלומות ישנים לטובת חדשים, טובים יותר, נדמה לי. וזה עדיף ככה. לטובתי. אולי העניין הוא לא בללכת עד הסוף, ללכת הכי רחוק שרק אפשר, אלא בללכת עם ההרגשה עד הסוף.

ועם התהליך הזה, במקום הדברים שהפסקתי, באו גם דברים פחות טובים; המון סיגריות. התאהבתי מחדש בריח, ובסחרחורת הזאת שבאה אחרי שלא מעשנים הרבה זמן, כאילו זאת הפעם הראשונה שלמדו אותך לקחת שאכטה לריאות והופ, גילית עולם. אז אני נשכבת במרפסת האינטימית-משהו שלי, למרות שהיא מלאה בחרא של ציפורים, מסתכלת איך העננים האינסופיים זזים בקצב קבוע והכל מסתובב, זה כל כך ממכר, השלווה והחופש שיש בזה.

נדמה לי, למרות שהבטחון שלי אומר שאני אותה ילדה טיפשה, שבכל זאת למדתי דבר או שניים.

שאני לא אחזור שוב על טעויות ישנות וידועות ולא אכניס את עצמי למצבים שידוע מראש, ללא יציאה.

וכמו שאני מכירה את עצמי, תוך כמה ימים יבוא משהו שיפריך את כל התיאוריות האופטימיות שבניתי ואני אחזור לעצמי. ובכל זאת, אני מקווה שהתהליך הזה ישאר איתי ובתוכי ולא ילך. אני באמת חושבת שהתהליך הזה עלול לעשות לי טוב, שזה לא עניין של לחזור אחורה. אחרים היו אומרים אחרת. ובטח גם אתם חושבים אחרת.

פרויד בטח היה אומר לי שזה תהליך של רגרסיה, שעכשיו לא טוב לי ואני מנסה לחזור לזמנים אחרים שבהם נדמה לי שהיה טוב יותר. מצד שני, פרויד גם היה אומר שבגלל אהבתי לכסיסת ציפורניים, אוכל, מציצת אצבע (נו כשהייתי קטנה), מוצץ (כנ"ל), לעיסת מסטיק ועישון, אני טיפוס אוראלי (אהמ, הכוונה שלו היא לטיפוס שמתעסק כל הזמן באזור הפה, שלא כמו הכוונות הסוטות שלכם). מצד שלישי, פרויד גם היה אומר לי שבנות מתאהבות באבא שלהן כי הן מקנאות בזה שיש לו בולבול.

אני הייתי אומרת לפרויד שיפסיק לזיין לי בשכל.

בחיי, אני צריכה להפסיק לקרוא פסיכולוגיה.

"לכבוד אדם אחד עייף,

שלא עשה אף פעם כייף.

זה לא חובה לחיות, זה זכות להיות חיים,

לכבוד מיליארד, מיליארד טועים."

(אביב גפן- מיליארד טועים).