ערב שישי. למה אני בבית אתם שואלים? שאלה צפוייה. תשובה מורכבת.

הסיבה: עדיין לא הוצאתי את המעיל מהארון. אני שונאת מעיל, אני בנאדם שצריך לזוז. אני לא יכולה לזוז בתוך מעיל! הוא מקטין לי את טווח התנועה. אז הייתי בירושלים, בגשם ובארבע מעלות בסריג מסכן. ומשם הכל התדרדר.

כתוצאה מכך: דלקת אחת שלא איפשרה לי לצאת מהבית במשך שבוע מסריח שלם שכלל...

# שלשות של דקסמולים על בטן ריקה שכאילו הרגע יצאו מהתיבה של נוח (או שהם היו בזוגות? צוחקת, תירגעו).

# מד-חום מקולל שהייתי שמחה לדחוף לתחת של המדוברת בסעיף הבא.

# רופאה אחת טיפשה שאיבחנה לי שפעת למרות שלא היה לי אפצ'י אחד ודיברתי על כאבים בעצמות (כאילו מה, רק לי זה ברור שמדובר בדלקת ריאות?).

# הרופאה המקסימה שלי שחזרה ואיבחנה לי את הדלקת.

# צילום חזה שהיה חוויתי עד כדי השתנה במכנסיים והזכיר לי איזה מזל שיש בעולמנו חזיות עם ריפוד, כל עוד את לא שמה ריפוד שמכפיל לך את הציצי (אצלי הוא לא מכפיל, הוא פשוט מהווה את כלל הציצי על כל משקלו וגבעותיו, זה מותר).

# בדיקת דם (!) שהזכירה לי עד כמה אני לא מסתדרת עם מחטים, בעיקר כשלא הפסקתי לצעוק ארבעים שניות רצופות. ואז היא פשוט דחפה ת'מחט והוציאה עשרים מבחנות בערך.

# מגבת קפואה שהתנחלה לי על המצח בכל פעם שהמד-חום צעק על יותר מ- 39 מעלות, וזה קרה לא מעט.

# בקבוק מים שטייל איתי בבית כאילו הוא באמת מה שיגרום לי להרגיש יותר טוב והפך לתאום הסיאמי שלי.

# תה. כל ארבעים דקות. עם נענע, בלי נענע ,בהיר, כהה, 1 סוכר, 2 סוכר, 3 סוכר, בלי סוכר (שנשפך מאוד מהר לכיור).

# אבא אחד שהיה איתי יום יום בבית, ויתר על כל העבודה שיש לו רק בשבילי ופינק אותי כמה שרק אפשר.

# אמא אחת היסטרית שדאגה להתקשר בכל פעם שהמחוג הארוך הגיע ל-12 ולשאול כמה המד חום צועק ובסופו של דבר, נשארה איתי ביום האחרון בבית. לא בזכותה החלמתי, היא פשוט גרמה לי להשתכנע שאני לא יכולה להשאר יום נוסף בבית. איתה.

# חוסר תיאבון קיצוני למדיי שכלל בשבוע האחרון רק חצי טוסט, חביתה ושני תותים, נו וכמה קוביות שוקולד. כל השבוע.

והתוצאה של שבוע שלם בבית:

# ס.מ.סי-"תרגישי-טוב" ו"תפסיקי-לשחק-אותה-חולה-אני-יודעת-שאת-סתם-מתחמקת-מהבוחן-במתמטיקה".

# קוואלטי טיים עם אבא. ואמא, כשהיא סוף סוף נרדמה, על רגל ימין שלי והכניסה גם אותה לשינה עמוקה.

# שעות על גביי שעות מול הטלוויזיה (אני מכירה את כל ה- VOD בעל פה, אף אחד לא יכול עליי).

# פער של שבוע בביצפר עם בגרויות שמתחילות עוד חודש.

# תוצאות בדיקת דם שגילו את הנתונים הגרועים של הגוף שלי שהזנחתי יותר משנה (אני כנראה מתחילה עם כדורים ושיט).

# שום סיגריה.

# ציניות מושחזת.

# השלמות שעות שינה.

# ספירת קורי העכביש שנמצאים בבית (ארבע וחצי. וגם אותם אמא הוציאה בפרץ ניקיון פולני).

# אנטיביוטיקה שמחלישה אותי עוד יותר (נ-ה-ד-ר!).

# ירידה של שני קילו.

עכשיו, אני אבקש ממכם, בטובכם, לחזור לסעיף האחרון בסקאלה הקודמת. שם נכתב על ארבעת המרכיבים המסכנים שהחזיקו אותי כל השבוע, כשהם בדרך כלל מחזיקים אותי לחצי יום. שני קילו, כן? גאד דאמט! יכולתי להפוך לקייט מוס עם הצום הזה.

ולסיכום: אני בהחלט נס רפואי ורוחני (רק על זה שיצאתי משם שפויה. נשבעת לכם).

הערות, מענות ובקשות: אתם נדרשים, כאנשים הנהדרים שהנכם, להשתתף בצערי. על הקילוגרמים שנותרו, הסיגריות שוותרו, השגעונות של אמא, חצי-שעת-אודטה שנאלצתי לסבול, כמויות החומר שאני אצטרך להשלים (בביתספר. כן?), הדייטים שבוטלו, שעות העבודה שבוזבזו, האנטיביוטיקה הזונה, בדיקת הדם שאולצתי לעבור והתוצאות המחורבנות.

אלוהים יברך אתכם. ואת אמריקה.

ועכשיו רצינות. (יש לי את זה במעברים חדים, תודו. אפילו ויתרתי על תקיעת כוכבית-מעבר).

***

(נו לא יכולתי להתאפק)

יש לי לא מעט לספר פה. לא, תירגעו, לא יצאתי עם אף אחד מאז הרביעייה הקודמת (פלוס אחד, אם אתם מתעקשים על החלק הרגשי שנמצא רק בראש החולני שלי ולא התממש. תיקון: עדיין לא התממש, חכו), לא התנשקתי, לא נגעתי באף אחד, אף אחד לא נישק אותי, לא נגע בי, לא התחלתי עם אף אחד, אף אחד לא התחיל איתי (נו כי אפילו לזרוק זבל לא יצאתי = סתם תירוץ), לא עשיתי עיניים לאף אחד, לא התחרמנתי עם אף אחד וכיוצא בכך, כי נדמה לי שהבנתם את הכיוון.

אבל אלה שכבר נמצאים אצלי, בתור ידידים שהרחקתי בתקופת שלומי ולא החזרתי אליי, עשו איתי צעד או שניים. וזה שווה לי הרבה יותר מכל דייט שיגמר בנשיקה ומספר טלפון/בלי מספר טלפון. כי כל כך התגעגעתי לשני ה"חברות" הכי טובות שלי, לסיפורים שלהם על בנות שהם לא קולטים את הראש המעוות שלהן, ההסברים שלי, ה"סעמק, לא חשבתי על הצד הזה...", השיחות והצחוקים על סקס, הגיטרות, המוזיקה, השירים, הרמיזות ההזויות. אני אוהבת את זה, אני אוהבת את שניהם נורא. וחשוב לי שהם יהיו איתי, קרוב. ואני אחזיר אותם, סטפ ביי סטפ.

לאבירן התקרבתי באיזה עבודה בביולוגיה שעשינו יחד. הוא היה אצלי ועבדנו תוך כדי טיולים בין האורגן למחשב (פלאשבק לביקור של גופניקה יקירתי). אחר כך עלינו אליי לחדר, ישבנו על הגג, שם עישנתי את הסיגריה הראשונה שלי ומאז לא עליתי לשם, ניגנו ושרנו וצחקנו. השלמנו פערים, הוא סיפר לי על הפעם הראשונה שלו עם החברה הנוכחית, איך שהוא שר לה את "אצלך בעולם" והיא בכתה, למרות שזאת לא הפעם הראשונה שלה. היה לי טוב לצחוק איתו קצת ואני מקווה שנשמור על זה.

עם אופיר הדברים כמובן מורכבים הרבה יותר, כי אני עדיין לחוצה לידו ושותקת ועצבנית ולא כמו שאני בדרך כלל, כי הוא מכיר אותי טוב מדיי ויודע יותר מדיי דברים מהעבר, וזה מביך אותי נורא. וזה לא שאפשר להגיד "טוב, בוא נשכח מהכל ונפתח דף חדש", לא. זה תמיד יהיה שם וירדוף אותי, אותנו. וחבל.

אז נחשו כמובן מה הביא אותנו לדיבור מעבר ל"הכל טוב?" - "ואצלך?"? כמובן, מוזיקה. הוא הוציא 10,000 שקל (לא טעיתי עם האפסים, נשבעת) על צעצוע ששנינו נשתגע ממנו מן הסתם, אמרתי שהוא לא שמע אותי הרבה זמן מנגנת, הוא הסכים ואמר שאני חייבת לקפוץ לביקור. ומדיבורים על פגישה ועד למימושה הדרך ארוכה, אבל אני בטוחה שאבירן יעזור לי.

דבר נוסף ששמתי לב אליו בשיחה: יש מצב שאני עושה את זה לאופיר. וזה מזעזע את עולמי.

הסופשבוע הקודם היה נורא. הבן הקטן של חברים התאשפז, גילו סכרת נעורים. ביקרתי שם, קניתי לו איזה ספר חמוד על סכרת שצוחק על זה, עברתי במסדרונות המחניקים והמדכאים של בית החולים ונזכרתי כמה מזל יש לי. סוגדת לגופניקה לאורך כל הדרך (הא! הוזכרת כבר פעמיים, פרוטקציות).

ועוד אירוע אחד שקרה כבר מזמן, למען האמת, והשפיע נורא. כבר כתוב לי עליו פוסט שלם וארוך ובכל זאת, אני לא יודעת איך לכתוב אותו. הוא פשוט... מסובך מדיי. ולכן..

בנימה אופטימית זו, כשהשעון מראה שכבר שתיים בלילה,

אנא התחילו להוציא מהארונות תוך צעד פולני את המעילים, הג'קטים, הכפפות, הצעיפים, הסריגים, הגולפים

ואם אתם ממש מסיביר, אז גם את מחממי האוזניים.

כי בחורף הזה, אני לא אהיה חולה שוב!

שבוע רגוע שיהיה.