מה למחוק ת'פוסט? איזה למחוק ואיזה נעלים? קודם תהרגו את אורי גלר הזה עם השלוש שלו... ואז נראה.

הפוסט מוקדש ליקירתי גופניקה (נו באמת, יש קישור משמאל),

שהתגייסה אתמול ואלוהים יודע עד כמה אני אתגעגע אליה.

פשוט תודה על הכל.

מדהים איך שאפשר להקשר כל כך לאנשים מפה, ישרא באמת הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים.

*

ועכשיו לפוסט-

אהלן חברים, כן, הנני עדיין בין החיים ועדיין לא מימשתי את זכות השיבה אל הקבר בהר הזיתים, לצערכם. אגב, מי שרוצה, הוא מועמד למכירה, רק ארבע-עשרה דקות מהבית שלי ודקה אחת מהבית של פאטימה המנקה ובעלה המכה, או שזה פאטימה המכה ובעלה המנקה?

אז מה איתי? סטירות של מציאות קופצות עליי בכל יום ויחד איתן השירים הישנים והפתטיות האינסופית.

אני בסדר. לא, האמת היא שלא. אני לא בסדר. וזה יהיה נוראי מצידי לשקר גם לכם. אני מקפצצת לי בין דיכאונות למצבי רוח טובים, כמעט כמו שהיינו קופצים פעם בין השלוליות ואני לא אתפלא אם מזג האויר הוא זה שמשפיע עליי. לא יודעת למה המצב כזה, והאמת היא שגם אין לי זמן לחקור למה. פשוט שכבר יותר מחודש יש לי מועקה עמוקה שכזאת בבטן. רע לי. לא טוב לי. העולם הקטן והנעים שלי קורס. לנוחיותכם, הקיפו את הביטוי המועדף עליכם.

עמוס לי כל כך, אולי בגלל זה בחרתי לברוח גם מפה. הכל משתלט לי על הזמן המעט עד כדי כך, שאפילו לא נשאר לי כזה לעצמי (ואני כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה שעשיתי אמבטית קצף). הדבר היחידי שמעודד אותי, הוא שעוד ארבעה חודשים אני כבר מסיימת את כל הבגרויות ואז רק מתמטיקה. אז בזמן המועט שנותר לי בין לימודים; עבודה; פולין; יש מבחן מחר; נו טוב, תגישי את העבודה עד... מחר בארבע וחצי!; היית חולה - תשלימי; קוואלטי טיים עם חברים ועוד ועוד ועוד, נשארו עדיין החיפושים אחר הגבר שיגרום לאיבר שלי לעמוד (נו, אני בטוחה שהבנתם את הרעיון), לשפתיים שלי לחייך ולהינשך ולנשק, ללב שלי לפרפר, לבטן שלי להתבלגן, לצחוק שלי להתגלגל ולשכל שלי להתעניין. וככה, אני מוצאת את עצמי בדיוק כמו שאני לא רוצה להיות.

אתם מבינים, אני לא רוצה להיות כזאת. לא אוהבת את הכבדות שנכנסת בי לפעמים, את העצבים שלי, את הקנאה שבי, את הטינה הנוראית הזאת שאוכלת לי את הנפש כבר במשך שנים וגורמת לגוף שלי להירקב. אני לא אוהבת להיות כזאת, אבל זאת אני. זאת האמת. אני נוראית. וחיפושים אחרי הגבר, גורמים לי להיות מרירה למרות שאני יודעת כבר ש... "ברגע הכי לא צפוי, הוא יגיע". כן, שמעתי, הפנמתי, הבנתי, סגדתי. האמת היא שזה סתם מסוג השטויות שדליה איציק מנסה למכור לעצמה בכל בוקר מול המראה במקום להבין שהיא פשוט מכוערת מדיי (כנ"ל לגבי סופי צדקה. וגיא מרוז).

ואולי מה שהכי אהבתי בעצמי, זה שבעצם אף אחד מעולם לא ידע. לא ידע כמה אני נוראית, כמה אני שקרנית, כמה רע לי. כי הרי ידעתי תמיד להסוות את זה, לשמור את העולם שלי לעצמי, את המועקה שלי איתי, לא אוהבת לשפוך על אנשים מאגרי אינפורמציה על כמה מר גורלי ומה רע מצבי (אבל כאן, חברים, מותר לי הכל! מוהאהא!).

ואם יש דבר שאני ממש שונאת, זה שאנשים יודעים לקרוא אותי, גם בלי לראות אותי. שונאת את זה. זה מביך אותי שיש אנשים שרק מלשמוע את הקול שלי, יודעים עד כמה אני עמוק בבוץ, גם כשאני משקרת וצינית וכאילו רגילה. רק כאילו. אנשים שרק משעתיים לידי יודעים שמשהו ממש מסריח אצלי, ודווקא כן התקלחתי היום ולא חטטתי בשום פח זבל, לשם שינוי.

ואני יכולה לספור את האנשים האלה על יד אחת, חמש אצבעות ואפילו פחות. הם כל כך מעטים. ובכל זאת, אני בנאדם שחייב פרטיות, חייב לשמור את הדברים שלו לעצמו בבטן, שאף אחד לא ידע. ואיך אני יכולה להסתיר את עצמי מהם? לא יכולה, לא כשהשקרים שלי לא עובדים אפילו בשיחת טלפון של ארבע וחצי דקות. כשהם לא עובדים אפילו עליי. גם לא התירוצים ש"זה סתם שטויות" ו"הכל בסדר, סתם עייפה", אולי השאר אוכלים אותם, אני לא. הרי לחיוך המזויף אני שמה לב לבד ואת התחושה הנוראית הזאת, אני מזהה בעצמי. אז מה, לבנות חומות? לנתק קשרים מאנשים שכל כך חשובים לי? לא חבל? או שאולי הגיע הזמן שאני אלמד כבר שחבל רק על מי שמת ומי שנפל במלחמות ישראל?

"קופה," אישתי שולחת לי בס.מ.ס, "הכל בסדר? משום מה לא נראית לי בדיוק בשיאך הערב...". אני קוראת את ההודעה בשתיים וחצי, עם ריאות מלאות בסיגריות שעישנתי לא ליד הבנות, כי הן "הפסיקו" (עד היציאה הבאה, סמכו עליי) וראש שנדפק כתוצאה מעודף אלכוהול בדם, אבל בלי הגזמה, עד לרגע הזה שבו יש את ההקלה ואף פעם לא עד ההקאה, ההבדל אולי נשמע קטן, אבל הוא גדול מהחיים. חשוב שיהיה את הגבול, את זה כבר למדתי. זה נורא, אני בטח הבחורה היחידה שמשתכרת משש-שבע כוסות יין (ואולי גם היחידה שיין עושה לה את זה הרבה יותר מכל אלכוהול אחר).

חזרתי הביתה בגשם, עם רוח מדברית שאוכלת את העצמות מבפנים. אפילו השמים נקרעים מצחוק עליי. כמובן שמגיע השלב שבו אני מתייאשת מהעקב ומהגשם ומתעצבנת על זה שלא יצאתי מהבית פשוט עם האולסטאר. וחושבת על זה שגם ככה אני אגיע הביתה רטובה, כשההורים כבר ישנים. אז באמצע הרחוב, אני מורידה את העקב ואת הידיים ששמרו על השיער מהגשם. יחפה וספוגה במים, רטובה. כנראה רק ככה אלוהים אוהב אותי (מעניין שאלוהים אוהב אותי רטובה. חה), אם הוא בכלל קיים (ואם הוא לא בממתינה. אחרת, סמכו עליו שהוא יעשה גוביינא),כי לפחות הוא הפסיק את הגשם לכמה שניות, עד לרעם המקולל ההוא שהקפיץ אותי.

נכנסת הביתה, צועקת כמו שאני עושה תמיד כשאני מגיעה הביתה "בית, הגעתי". אמא ממלמלת משהו לעצמה מחדר השינה, אבא עונה בנחירה גדולה במיוחד. מתפשטת, סוחטת, מזמזמת (לא ממזמזת, טיפשים), ברז מורם, אני בפנים וקר לי, מים רותחים, מקלחת, שמפו, סבון לגוף, סבון לפנים, מרכך, מסרק, סוגרת, מגבת, חלוק, נעלי בית, חדר. סיגריה במרפסת, מבט אל השכן הרוסי-חייל (ונדמה לי שזה בהחלט אומר הכל) שמציץ עליי מהחלון מימין (מסכן, בטח חרמן. ולא בגללי), צלצול של ס.מ.ס.

קוראת פעם, פעמיים, שלוש. איך היא יודעת, אני שוברת את הראש על שאלות שאין להן תשובה. מה אני עונה, שוברת את הראש גם על זה. כשאני קולטת שאני כותבת את המילה 'עייפה' עם א', אני מוותרת, מכוונת שעון מעורר לשבע ושבע דקות ונכנסת למיטה במחשבה על היום הארוך שיש לי מחר ועל המבחן הזה שאני חייבת להצליח בו ועל הנסיעה מחר עם הבנות לים בתל אביב (היה נהדר) אחרי אלף שכנועים והתחננויות (באופן מפתיע, דווקא כלפי ההורים שלהן).

אלוהים, אני כל כך צריכה גבר. את יום האהבה אני מעבירה מתחת לפוך עם אורי, מול האח בסלון שלה.

בגזרת הגברים לא נרשם שום דבר שדורש התייחסות. כן, היו שניים שמצאו חן בעיניי, אבל הם היו גדולים עליי, גדולים עליי יותר מדיי (וגדולים מדיי זה כבר לא 18, זה כבר 21, 23) ומה בדיוק הסיכוי שהם יפזלו לכיוון שלי- ילדה חסודה וקטנטנה שכמותי? יש לי את הקטע הזה, שמתם לב? שאני רוצה תמיד את אלה שאני בחיים לא אקבל? שאני בחיים לא אצליח להשיג? בעצם, זה ככה אצל כולם, הא?