ריקנות אדירה, מהסוג שעוקץ עמוק בפנים ומתנחל באזור הכבד.

ככה זה, חמודה, כשאת מבינה שכל החיים שלך בנויים על שקר אחד גדול

ועוד כמה קטנים שצירפת לשם בעצמך, לאורך הזמן,

בעצמך! נוראית שכמותך, מה חשבת לעצמך? שלא נעלה על זה?

ואלה ארבע וחצי דקות על הכביש המהיר שלך.

את שמה גז וצורחת את כל מה שכואב לך, השיער הארוך שלך עף ברוח,

החיוך הלבן שלך שהיו כבר שכינו אותו מסנוור, מאיר לכל עבר.

זה שכל כך אוהב אותך ועכשיו איתך מספר לך כמה שאת יפה,

מחייכת, מסמיקה ומשתתקת, זה הרגע שבו את ננעלת.

שתי אפשרויות כשאת משתתקת וננעלת;

הראשונה היא שאת מובכת ולא נוח לך, כי הוא זר לך מדיי.

השניה היא שאת מרגישה נוח מדיי, הוא מכיר אותך במדוייק,

אז את מוותרת על ההצגות שלך, כי אין להן טעם

ומובכת מזה שהוא בטח יודע מה עובר לך בראש ועל מה את חושבת.

והוא, אלוהים, הוא הרי חי דרכך. הוא מכיר אותך כמו את כף ידו הלא-קיימת.

את שותקת כי כמו עם אחדים בלבד, מביכה אותך העובדה שהוא מכיר אותך כל כך

ושנאלצת לזחול אליו, לרוץ אליו עם הזנב הארוך ההוא בין הרגלים,

לוותר על הגאווה שלך אחרי שרק אתמול אמרת שאת לא רוצה בו עוד,

שמגיע לך הרבה יותר מאשר שותף עלוב שכמוהו לחיים של נוראית שכמותך.

וכאן נגמרות ארבע וחצי דקות על הכביש המהיר שלך.

את תרוצי לפינה שלו, זאת שעדיין עמוק בתוך הלב השחור שלך,

בטוחה שהוא היחיד שיעזור לך, כשבעצם הוא בכלל לא הפתרון,

הוא רק האמצעי להמשיך להדרדר, להתקע עמוק עמוק בחרא.

ובכל זאת, תפני אליו, כי הוא היחיד שעדיין חי בתוכך.

שבי, ספרי, שכבי על הגב במיטה המקוללת שלו, תבכי, הוי כמה תבכי,

אפצ'י אחד כי את עדיין קצת חולה ורוצי ותחזרי, אבל הכי חשוב שתלמדי,

בסוף תקומי ותבקשי את המפתחות הכסופות האלה שלו,

הוא יסתכל בך בחיוך מטורף ומשולהב, כמעט כמו זה שלך

ואחרי כמה פיתויים ושיכנועים מצידך, הוא יוותר וייכנע לך.

וכך מתחילות ארבע וחצי הדקות על הכביש המהיר שלך.

ארבע וחצי דקות בדרך אל נקודת הסיום,

עד לרגע המסוים הזה של ההתמוטטות שלך,

כשתתעוררי ותביני שסיימת את התפקיד שלך

וזה הזמן לקוד קידה אל הקהל על הבמה הזאת

שגם אותו איכשהו כבשת, כי זה הזמן לעבור לבאה.

ארבע וחצי דקות, זה מרחק נגיעה, את כבר כמעט שם.

רק חסר הרגע ההוא שבו תאבדי סוף סוף את השליטה,

דבר אחד קטן שיוציא אותך מדעתך סופית, שיערער את שפיותך.

אבל בשקט בשקט, כי אמא תשתיק ו"לא כולם צריכים לדעת",

אף אמא לא רוצה להודות שהבת שלה בעצם לא מלאך, אלא שטן.

נותרו רק עשר דקות ועשרים שניות עד לתחנה המרכזית, שהיא נקודת הסיום.

הכבישים ריקים ולאורך אותו כביש מהיר שהכרת לאחרונה, את נוהגת חלק

וכנראה זה דבר טוב נוסף שירשת מאבא, אחד מיני רבים, נכון, סבא'לה?

ואולי בכלל היית צריכה להיוולד גבר ואז לא היית אוכלת את כל התסביכים האלה.

אז את מעבירה הילוכים, שהם השלבים עד לשיא, כאלה בראש וכאלה ביד,

מתעלמת מתמרורים, מהוראות שכביכול יעזרו לך לשמור על החיים היקרים שלך,

כי מישהו חכם אחד פעם שאל אותך מהם בכלל חיים בלי לשבור חוקים?

משחררת את הרגל מכל אותם הבלמים שעצרו אותך בגוף ובראש ובנפש.

צומת ענקי, כיכר גדולה ועכשיו תורך לבחור, בעצמך. יש לך את כוח בידיים.

ארבע דרכים: ימינה, שמאלה, קדימה ואפשר גם לחזור בחזרה.

קחי את הזמן לחשוב, קחי רגע לנשום ולהבין ולהפנים ולהיפרד,

כי מחר כבר תאבדי עשתונות ואפילו אלוהים לא יעמוד שם לצידך.

אז קחי לך רגע אחד לבד, רגע עם לבד, הרי לבד תמיד שם איתך ומכיר אותך יותר מכולם,

וזה הרגע להתאחד, לומר תודה על זה שהוא היחיד שליווה אותך,

ליווה אותך באש ובמים, אהב אותך גם כשידע על השנאה שלך כלפיו. וכלפייך.

ותמיד תרוצי אליו והוא יכאיב לך ותרצי לברוח ממנו ופשוט לא תוכלי,

כי זה מעגל שלא נגמר וסיפור שאין לו סיום אחד ברור וידוע מראש.

ואת תשבי על המושב הקדמי, לידו ותדוממי את המנוע ששקט גם ככה,

כי לבד אוהב שקט ואת רוצה את לבד, שיעזור לך לבחור כי את כבר פשוט לא יודעת.

ובתוך השקט, תצאי לחופשי ותניחי את ראשך על כתפיו הלא-קיימות, 

תאחזי בידיו השקופות ותבכי את נשמתך והוא יהנהן ויחבק ויאהב עד הקץ, עד אין-קץ.

אחרי הכל, לא בכל יום את בוחרת את הסוף של העתיד שלך.