הוא מספר לי על החברה שלו, על איך שהוא כל כך אוהב אותה ובחיים לא יבגוד בה. אני אומרת לו שגם אם הוא יבגוד בה, זה נורמלי. הוא שואל למה ואני מסבירה לו את תיאוריית ה"זיין ותן להזדיין" שלי, שאחרי הכל, גברים צריכים לזיין ואני מבינה את זה, רק שלא יעשו את זה מאחורי הגב של החברה ולא יתפלאו שגם לנו, הבחורות, יש סטוצים מדיי פעם. הוא מחייך ואומר שאני בטח הבחורה הראשונה שאומרת לו שזה נורמלי שגברים צריכים לזיין.

אנחנו צוחקים על דברים מהעבר המשותף שלנו, שלי ושל הבנזונה, נוסטלגיה שכזאת תמיד עושה לי טוב על הלב. איך שנפגשנו בפעם הראשונה ואיך הוא היה שיכור וסחבנו אותו הביתה, איך הוא בכה, איך כמעט התנשקנו, כל הפעמים שהוא ניגן בגיטרה ושר, איך בפעם ההיא שהוא היה שיכור ואמר שהוא אוהב אותי, איך פחדנו להיכנס למערה החשוכה ההיא והחזקנו ידיים כמו שני ילדים קטנים.

וכשאנחנו נזכרים בתמונה האחרונה וצוחקים על איך שפחדתי שמשהו יקפוץ עלינו בחושך, אני בוחנת אותו ואומרת לו שהוא ממש גדל, וזה נכון. בשנה הזאת הוא הפך לגבר, רגיש ועצוב ומצחיק וילדותי (וזה הולך ביחד בהחלט, תאמינו לי) אבל גבר. ואתם יודעים שנורא קשה לי לעמוד בפיתוי של אלה. ומצד שני, גם אני גדלתי קצת. הגוף שלי מתחיל לחזור לעצמו בשבוע-שבועיים האחרונים ונדמה לי שזאת הפעם הראשונה שאני ממש משלימה איתו ולא מתעסקת בלשנות אותו. ומי שמכיר אותי, יודע איזה צעד ענק זה.

לאט לאט דברים מתגבשים ברגע אחד מסוים. אני שוב מזכירה שהוא גדל ושאני גאה בו, כאילו הייתי אמא שלו, הוא מחייך ואומר שמגיע לי תגמול על זה שגידלתי אותו כל כך טוב וככה פתאום, אנחנו מתנשקים, הוא עדין ורגוע, המתח כל כך אדיר, אבל הוא עושה עצירות דרמטיות ולוקח את הזמן וגם אני. מעבירה את האצבעות שלי בשיער שלו ועל הפנים הצעירות שלו, הוא מעביר את הידיים שלו על הבטן שלי ונעצר על העצם הבולטת באגן שלי, מחייך ואומר שפעם הוא יבשל לי, שאני אשמין קצת.

בדיוק אז צלצול פלאפון, שלו. חברה שלו איתו על הקו. החולצה שלו פתוחה (נו פורים). ברגע אחד של חולשה שלי, אני לא מתאפקת ומעבירה ציפורן ארוכה לאורך חלקת הגוף החשופה שלו. הוא מסתכל איך הציפורן שלי יורדת, אני מתקרבת לצוואר שלו ומריחה את הוודקה מהפה שלו, כמעט כמו אז עם שלומי ואת הבושם של אופיר מהבגדים שלו, כאן אני מתחרפנת לגמרי.

הוא מוסר לה נשיקות בדיוק כשאני מתחילה לנשק לו את הצוואר. הוא מנתק לה באמצע משפט, מעיף אותי אל הפינה החשוכה ההיא, ליד הבניין הנטוש ההוא ושמה, נעלם הילד הקטן והביישן ונחשף מולי הגבר החייתי, כמעט כמו אסף. "את מטריפה אותי", הוא מנשק אותי בברוטאליות ומחזיק את הידיים שלי מעל הראש שלי. ביד השנייה שנותרת לו, הוא מעביר עליי ידיים כמו שרק גבר ממש חרמן מסוגל לעשות.

הוא נשען עליי ואני מרגישה איך ה"חבר" שלו טופח במכנס שלו, הוא משחרר את הידיים שלי ואני מורידה לו את החולצה ומעבירה לו צמרמורות בזרועות. מעבירה ידיים עדינות על הבטן השרירית שלו וה"חבר" שלו מתרגש יותר.

הוא מוריד לי את הגופייה, מנשק לי את הצוואר ומסניף את הריח שלי, כמו ששלומי היה עושה, וקשה לי עם זה שהוא נורא דומה לשלומי בהתנהגויות שלו אבל אני עוצמת עיניים ומתעלמת מזה, גם כשאני מדמיינת את הסימן לידה ההוא שיש לשלומי על הכתף, על הכתף של הבנזונה. "לא, בנזונה," אני מתפכחת קצת, "יש לך חברה ואתה אוהב אותה", הוא מתעלם ופותח לי את החזייה ביד אחת מיומנת.

יד אחת מחזיקה חזק בתחת שלי והשנייה פותחת את הג'ינס שלי, אבל לא עוברת את התחתון. אחרי כמה שניות אני כבר נאנחת לו באוזן, הוא מתחרפן אפילו יותר וגם ה"חבר". אני עוזבת את הגוף העליון שלו ומתחילה לפתוח לו את החגורה, אין לי סבלנות כבר כי אני יודעת שחסר רק מגע קסם אחד שלי בשביל לראות אותו גומר מולי. פותחת את שני הכפתורים העקשניים שלו, בדיוק כשאני מרגישה איך הוא מזיז את התחתון שלי וממשיך בעבודת הקודש שלו.

אני פותחת לו את הריצ'רץ' והמכנס נופל, כבר כמעט מורידה לו את הבוקסר ואז נעצרת. מתרחקת מהבניין שרק עכשיו נשענו עליו וגורמת לו לנתק את הידיים ממני, "יש לך חברה ואתה אוהב אותה". הוא מסתכל בי במבט מזועזע, מנסה להחזיר לעצמו את הנשימה ממה שכמעט קרה כאן ועכשיו, "זה לא בדיוק הפריע לך עד עכשיו..", הוא אומר בקול מקוטע ורועד.

אני שותקת ומצטערת על זה שלא הכנסתי את קופסת הסיגריות לכיס האחורי. וכשאני נזכרת בערב פורים האסוציאציה המיידית שלי היא לא לכל מה שקרה מקודם, אלא לפרצוף המדוכא שלו כשהוא הבין מה עשינו. אני מסתובבת ונשענת לידו על הקיר, מסתכלת על הלילה מסתכל עליי. מחכה לרגע שבו הוא יבין לגמריי את הטעות, כי ברור לי שלוקח לו יותר זמן ממני. כשהוא מצליח לעכל את גודל הטעות, הטעות הקריטית, הוא מתחיל לקלל ולבעוט בקיר, "שיט שיט שיט, מה עשיתי?". בשלב הזה אני כבר ממש רוצה סיגריה אז אני פשוט לוקחת שאכטה של אויר, קמה מהקיר ומתחילה להתלבש.

"אני מצטערת," אני אומרת לו תוך כדי שאני לובשת חזרה עליי את הגופייה ומצטמררת מקור, "שסחפתי אותך ככה". הוא מסתובב אליי ומשעין אותי עליו, מחבק מאחורה את הכתפיים החשופות שלי וסוגר את הרוכסן בג'ינס שלי. "לא לא לא," הוא עדיין מבולבל, "אני מצטער, שאת צריכה לראות אותי ככה ושזאת התגובה שלי. את יודעת שבמצב אחר זה היה יכול להיות הדבר שיביא אותנו להיות יחד..", הוא מנסה להרגיע אותי, או בעצם אותו.

"אנחנו בחיים לא נהיה ביחד," אני מסתובבת אליו ומחייכת, "וזה מה שהכי יפה אצלנו".

הוא משחרר את הידיים שלו ממני, "כן, את צודקת, אבל מה אני עושה עכשיו?", הוא שואל אותי והדמעות שלו עומדות בצייתנות בתוך העין העצובה שלו. אני מנסה להרגיע אותו ולומר לו שהוא שיכור, "לא לא," הוא מתעצבן יותר, "אני זה שתמיד אומר לה שגם אם היא משתכרת, אלכוהול זה לא תירוץ לבגידה, זה לא תירוץ לכלום!".

סעמק, הוא באמת התבגר. "בת כמה היא בכלל?", אני שואלת אותו, "חודש הבא תשע-עשרה". אני שורקת בהתלהבות ואומרת לו שהוא הסתדר בחיים, לפחות זה מוציא ממנו חיוך אחד, עד שהוא שוב נזכר במצב. "ואני כל כך אוהב אותה, וכמה נלחמתי בשביל להשיג אותה ורק לא מזמן שכבנו יחד פעם ראשונה, איזה מטומטם, מה לעזאזל עשיתי?!".

בסוף אני משכנעת אותו שאין טעם שנשאר כאן ונמשיך לאכול את עצמנו על מה שהיה, כי זה כבר קרה. אנחנו מתקרבים בחזרה למסיבה, הוא נשאר בחוץ ואומר שאפילו אני לא אצליח לשכנע אותו לרקוד שוב. אני מחייכת ומנשקת לו את הלחי, קרוב לשפתיים, אבל לא עליהן. הוא מחייך חיוך מנומס ואומר שחבל שזה לא קרה קודם, בזמן אחר ומוסיף שהוא רוצה להשאר קצת לבד. אני נכנסת חזרה למסיבה ומתבאסת על המוזיקה הלא טובה, הג'ינג'י עוצר אותי בדרך החוצה ושואל אם הכל בסדר, מנסה לשכנע אותי להשאר לרקוד איתו אבל אני מתחמקת ממנו ומתיישבת בצד.  

וטעות כמו טעות, נחרטת שם. חברה משותפת שלנו, מתקרבת אליי ומגלה שהיא ראתה אותנו מתנשקים (רק את ההתחלה, למזלי הטוב) ומנסה להרגיע אותי שאני לא יכולה להאשים את עצמי, אחרי הכל, ניסיתי לעצור אותו כמה פעמים ותמיד הייתי דלוקה עליו. אני מסבירה לה שיותר מטריד אותי אם עצרתי אותו בגלל החברה או פשוט כי הפחד שיתק אותי (משום מה, אני מהמרת על האופציה השניה). היא אומרת שאני לא פחדנית ושהעובדה שאכפת לי, גרמה לי להפסיק אותו. אבל בכל זאת, אני משלמת על הטעות שלי. והעונש הוא לאכול את הלב ולהרגיש אשמה גם יום וחצי אחרי המעשה, על המעשה עצמו ועל האגואיסטיות שלי. זה עדיין יושב לי על הנשמה כאילו בעצמי פתחתי את הגוף שלו ותלשתי את העורק הראשי אל הלב.

והוא? אני יודעת שזה עדיין מציק לו, גם בבוקר שלמחרת, והוא משלם על הטעות הזאת אפילו יותר, הרבה יותר. היא אומרת שהיא תדבר איתו ותרגיע אותו ובסוף, מצליחה לשכנע אותי לקום לרקוד רק בשיר האחרון, נו, ההוא של מוניקה, זה שמעורר אותי מחדש ואני רוקדת עם ההוא השיכור האחר וצורחת והופה, הלאה. אסור ליפול על שטויות, אל תשכחי את זה.

"נשבר, נשבר,

ושוב מתקררים.

הייתי רוצה לשבור לך יד,

ואז לתת לך רחמים.

נשבר, נשבר,

הקרח מלוכלך.

נקבר, בלחישה,

הרגש שוב נמעך"

(מוניקה סקס- על הרצפה).