הוא חדש, עדיין לא מוכר וכזאת גם אני ויש עוד זמן רב עד לאותה טבילה ראשונה אחד בשני.

בתחילה אני מהנהנת אליו עוד מרחוק, מתבוננת בו בזמן שהוא בידי האחרת בפעולה.

מאוחר יותר, מעבירה אצבע ארוכה או אפילו שתיים על כל אותן פינות ומקומות החדים,

ממשיכה ומטפסת עד שמגיעה לתווים הגבוהים וכך לומדת ומגלה את כל אותן חולשות ופחדים.

ואנחנו עוברים משלב לשלב לאט ונותרים עדיין טירונים עם הרגשות האלה שלפעמים צפים.

ומשהו ממשיך לחרוק לי באוזן ואני הרי יודעת מה הסיבה, פשוט לא מצליחה להשלים איתה,

להפנים שצריך להמשיך הלאה ממה שכואב ולתת לנפש להינות מזה שכאן לידי ואוהב.

נעים מאוד, תומר,

והלוואי שתשאר כאן לנצח.

"מחליפים מיתר כשהחורף בא,

היא תולה מבט, הוא שוקע בה.

אחר כך יד, נגיעה קלה,

נשיקה באויר הוא שולח לה.

מסתלסלת סחור וסחור,

הוא גיטרה, היא כינור.

הוא על זמן והיא על אור.

בלילות שישי, במוצאי שבת,

אוהבים הרבה, מדברים מעט.

מנגנים דואט ובבת אחת,

הצלילים עולים והלב נרעד."

(שלום חנוך- גיטרה וכינור).

   פשוט שלמות