צלצול שלי, 'תומר' מהבהב על הצג, "איפה את? אה, בדיוק יצאת מהמקלחת? -בליעת רוק- טוב, אני מחכה לך", חיוך. פרפרים, אלפי פרפרים שמסתובבים לי בבטן. מגבת הולכת, דיאודורנט, חולצת פסים תכלת-לבן שפתוחה בגב, מכנס לבן, חגורה, נעלי עקב, בושם, איפור קל, קרם לשיער.

לתוך הכיס הימני את הכרטיסים, הכסף, הכרטיסייה והמפתח, אל השמאלי את הפלאפון, הסיגריות והשפתון. "אמא, יצאתי" - "תשמרי על עצמך -", טריקת דלת, הליכה מהירה. אוטובוס, חברים שלי ("הוווווווו כוסית!"), צעקות, צחוק מתגלגל, תחושה נעימה בבטן ככל שאני מתקרבת אליו יותר.

ואז תומר-שלא-שלי עומד בכניסה, נראה כל כך טוב אחרי הקניות שעשינו לו יחד יום קודם. הוא מחייך ומשפיל מבט והשיער הקופצני שלו נופל יחד עם הפנים שלו. "היא איתי", הוא אומר ומקצר לי ולחברים את הדרך פנימה. עשן, עשן סיגריות, מוזיקה חזקה, אלכוהול באוויר, אנשים טובים. הוא נוגע לי לשנייה אחת בכתף ונרתע מייד, "אני חייב לסדר כמה דברים, אחרי זה אני איתך. אם את צריכה משהו, או מישהו עושה לך בעיות.. רק תגידי לי.", הוא מחייך, לוקח צעד אחד אחורה, בוחן אותי והולך.

מתיישבים על הבר ומזמינים את המשקה הראשון. סיגריה ראשונה לאותו יום, סחרחורת נעימה. חברים שלו מתקרבים, מצחיקים, צוחקים, קמים, רוקדים, משתגעים ותומר מגיע. אני מתחמקת ממנו ומחליטה לחזור לשבת ליד הבר שכמעט ריק כי כולם קמו לרקוד, "חצי ליטר גולדסטאר, מותק - תודה", סיגריה רביעית. תומר ניגש אליי ומבקש שאני אבוא לרקוד איתו, אני מסבירה לו שהתעייפתי, למרות שהאמת היא שאני פשוט מתביישת (נו שתקו, זה מצב מביך).

הוא שואל אם אפשר לשבת איתי ואני עונה שכן. הוא מתיישב ואנחנו צוחקים קצת, שותים קצת, מעשנים קצת. הוא שואל שוב אם אני רוצה לרקוד ואני אומרת שלא, למרות שאני נורא אוהבת את השיר הזה, ואת כל הקודמים, ואת כל הבאים. "חבל.. את יודעת, לא נשאר עוד המון זמן למסיבה..", הוא אומר, השעון מראה על שתיים וחצי. הוא מוותר בדיוק כמו שחשבתי שהוא יחליט לעשות. אני בולעת את הרוק וכבר מתכננת איך להרים את היד כדי לקרוא שוב לברמן.

החבר הכי טוב של תומר, שהוא גדול בצורה מאיימת, נכנס אחרי שהוא סיים להתעסק עם הכסף. אני כנראה אצטרך יותר מארבע ידיים בשביל לספור את מספר הפעמים בהן הוא ניגש אליי ושכנע אותי לרקוד באותו ערב. "מה לעזאזל את עושה פה?", הוא שואל אותי ותוקע בי מבט כאילו מאיים. כשאני מתחילה לצחוק ולהסביר לו שהתעייפתי, הוא משחרר את פני הקרח שלו, צוחק, שואל אם אפשר לשבת ומוציא סיגריה. אני מדליקה לו אש. "עכשיו ברצינות, עזבי אותך עייפה או לא, מה לעזאזל את עושה פה?".

אחרי שאני מסיימת לבלבל לו את המוח על ששת השעות שבהן נאלצתי לסבול את הבוסית הבלתי נסבלת שלי, הוא מחייך ואומר "זה היום הולדת שלו, תראי אותו". תומר עומד במרכז המסיבה, חברים שלו מכל הצדדים, האקסית הנמרחת שלו עומדת משמאלו והוא מסתכל עליי. אני שותקת, כי מה יש לי לענות על זה? הוא מכבה את הסיגריה ומדליק את הבאה שלו. ואת שלי. "תביא לי איזה משהו טוב, גבר", הוא מסנן לברמן.

"חמוד תומר, הא?", הוא שואל אותי. "מקסים," אני עונה ומחייכת לעצמי. "תגידי...", הוא מהסס, "אם יכולת איכשהו להיות עם תומר, היית רו - ?", לפני שהוא מספיק לסיים את השאלה אני עונה שכן, ושתומר יודע שכן. שיחת הטלפון המביכה במוצאי שבת, אחרי הרבה יותר מדיי אלכוהול, גילתה לו בדיוק מה שאני חושבת עליו ועד כמה אני רוצה אותו, למרות שלמחרת הוא התנהג כאילו הכל רגיל וכאילו לא נאמר שם דבר מפליל.

"אז לכי אליו!", הוא צוחק וצועק, מקים אותי עם הכסא, עד שאני מורידה אותו וקמה בעצמי. רואה בדיוק איפה תומר והולכת לחברים שלי, שרובם כבר שיכורים ובראשם אישתי. אישתי מחייכת וצוחקת בקולניות, מצביעה על תומר שמאחוריי, "לכי אליו!", היא צועקת עליי. היא נשענת עליי ומזיזה אותי אחורה, מבלי שאני בכלל מרגישה, עד שהיא צועקת לי אל תוך אוזן להסתובב, מאחוריי עומד תומר ההמום ומאחוריו החבר הגדול שכנראה תיאם עם אישתי. "עכשיו את לא יכולה להתחמק!", היא לוחשת לי. "תבלו!", הגדול צועק, מצדיע לי, טופח לתומר על השכם, פעמיים, והולך.

ואז נשארנו תומר ואני. אנחנו רוקדים מרוחק ואיטי, למרות שהמוזיקה מקפיצה ומהירה. מפריע לי שהוא רחוק, מפריע לי שהוא לא נישק אותי בכלל, אפילו לא ניסה, כי כמו שידיד שלי ניסח את זה, אני פשוט "רגילה לתמנונים שולחי ידיים", והוא לא כזה. ולמרות שאני רואה את חברות שלי מסמנות לי מאחוריי הגב של תומר לנשק אותו ואת החברים שלו מעודדים אותו מרחוק, אני לא עושה שום צעד. כי מילא שהוא לא נמשך אליי, אני לא אשפיל את עצמי בנוסף.

עשרות אנשים ניגשים אליי, שואלים אם אני נטלי ומגיבים בהתאם: "אה, תומר לא הפסיק לדבר עלייך בשבועיים האחרונים" או "אדם מיוחד, התמזל מזלך. רק תשמרי עליו, הא?". הוא מסמיק וגם אני. ממשיכים לרקוד והפעם בהתאם למוזיקה, אני מחייכת מדי פעם כשהמבט שלנו מצטלב, משפילה מבט מהר ומחייכת לעצמי. כדי להפסיק להתבייש ואולי כי השתיה סוף סוף השפיעה, הסתובבתי ורקדתי עם הגב אליו, לפעמים נדמה לי שרק ככה הביישנים שבכם נפתחים. והוא נפתח, הו, כמה שהוא נפתח. מפלרטטים תוך כדי ריקוד, צוחקים, עד שהוא מתקרב אליי, הופך אותי אליו ולוחש "את נראית היום...", הוא מתרחק ומחפש את המילים, "מדהים".

אני מחייכת והוא מציע שנצא ונשב קצת. אנחנו יושבים בחלק החיצוני של המקום, חבר שלו מצביע עלינו ומוסר אינפורמציה לחבר משמאל. "אני ראיתי שהצבעת, זה לא מנומס אתה יודע..", אני מזהירה את החבר שלו בחיוך. תומר קם והחבר לוחש לו משהו באוזן, את מה שהוא לחש לחבר משמאל, תומר צוחק וחוזר אליי. אחרי שיכנועים הוא מגלה שהחבר סיפר שאנחנו יחד. "אבל אנחנו לא יחד", אני אומרת. "את רוצה?", הוא שואל ומסתכל ברצפה. "אני רוצה אם אתה רוצה", אני עונה, הוא מחייך ואומר שכן.

שנינו מחייכים ואני מסתכלת עמוק בתוך העיניים הכחולות שלו. אף אחד אחר לא נמצא לי בראש, לא שלומי, לא אופיר, לא אסף, לא הבנזונה, אף אחד. המוזיקה נעלמת. אני רואה שהוא לא מתכוון לעשות שום צעד, אז אני מתקרבת ומרימה אליו את הראש, מעבירה אצבע על הזיפים הנעימים בלחי הימינית שלו ונוחתת על השפתיים הרכות שלו. ומטפלת בעדינות בכל אחת מהן, עד שאני מסיימת וחודרת.

לזכותו יאמר שהנשיקה הייתה גרועה, לחלוטין, אבל לא אמרתי כלום. "את יודעת", הוא אומר, "זאת הנשיקה הראשונה שלי". אני קמה ומשתדלת שלא להתחיל לצרוח, "מה?! אבל הייתה לך חברה ואתה שווה (מסמיקה אבל לא סותמת), בטוח היו לך מלא ו.. איך זה יכול להיות ש..?". הוא משתיק אותי, "אל תשכחי שהייתי עדיין דתי כשהייתי איתה, פשוט שחיכיתי לאחת שאני... פשוט אוהב".

יוצאים החוצה עם זוג נוסף, אחד מהעיר שלי מציין שהוא מכיר אותי, "את האקסית של שלומי המטורף, לא?", אני מסתכלת על תומר ועונה שכן. רקדנו סלואו צמוד כל הערב, לקול צעקות האושר של חברים שלו, על הנשיקה הראשונה שלו. אני ניגשת אל הגדול ואומרת לו תודה על העזרה שלו, הוא צוחק ואומר ש"העיקר שאתם יחד. תאמיני לי, את המתנה הכי יפה שהוא יכל לקבל". וכך, תומר-שלא-שלי, הפך להיות תומר-שלי. וטוב לי כמו שהרבה זמן לא היה. הבוקר התעוררתי עם חיוך ענק ובשעות הבוקר (שהן בעצם שעות הצהריים, כי חזרנו רק בבוקר), לא יכולתי להפסיק לחייך. ואני פשוט מקווה שהכל יהיה בסדר.

שלכם תמיד,

נטלי המאושרת.