וזה טוב וזה רע. וזה מדהים וזה מכאיב. וזה כאן וזה עכשיו. וזה שלי וגם שלו. וזאת בטח הפעם העשירית שאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה ובטח גם עכשיו הוא לא יצליח לספק אותי ולהעביר אליכם את כל התחושות שבי. כי במבט לאחור, נדמה לי כאילו חייתי שנה שלמה מאז שכתבתי את הפוסטים של החודש שעבר. כל כך הרבה דברים השתנו מאז, כל כך הרבה חוויות. ושום דבר מהם לא מצליח לעבור לי בכתיבה, כמו שאני רוצה, כנראה המוזה באמת באה רק כשכואב ורע.

מצד אחד, כבר הספקתי לשכוח כמה זה קשה להחזיק מערכת יחסים, בעיקר כשהיא לא דלת מול דלת וצריך לנסוע בשבילו וזה מאמץ לא קטן שהגוף שלי כבר לא מסוגל לסבול. ולכן בכיתי, כעסתי, קיללתי, בעטתי, נפלתי, שתקתי, הברזתי, התמוטטתי, הקאתי והתעלפתי. באמצע רחבת הריקודים התעלפתי, באמת מצאתי לי איפה. הכאיב לי שהוא לא היה שם כדי להרים אותי מהרצפה, שהוא העדיף לעזוב מוקדם יותר עם הידידה הכי טובה שלו, שהלכה לישון אצלו (וכן, תחסכו ממני את המבטים).

ואם כבר מדברים על גוף, מצבו חרא, תודה ששאלתם. אני כבר שבועיים עם אלרגיה אדיוטית לאיזה צמח אביבי שהחליט לפרוח באמצע החיים ולהפריח לי את כל הגוף. בנוסף, רגל שמאל שלי החליטה להרקב (כן, ממש כמו המלפפון שלכם במקרר). ואם כל זה לא מספיק, הרופאה שלי קלטה, בעקבות הטפסים של הצו הראשון (תגידו מזל טוב), שארבעים ותשע קילו (ועוד מזל טוב) לא הולכים טוב עם מטר שבעים. צרות של עשירים, חבר'ה.

אני רואה את התגובות של אנשים מסביבי ואני מודעת לזה שאני לא אמורה לשים לב לכל השיט הזה ולשים זין גדול על כל העולם. אבל אז אני נזכרת, שהתגובות האלה נכונות - אנחנו בסך הכל שבוע יחד. אנחנו מכירים בקושי חודש. זה מטורף. וכבר הוא רוצה שאני אבוא לישון אצלו ומבחינתי, להתעורר עם מישהו באותה מיטה בבוקר, זה ביג דיל.

הוא התקשר אליי בארבע בבוקר, אחרי שקצת התווכחנו על זה, אולי הוא היה קצת שיכור. אמר שהוא אוהב רק אותי, שאני הראשונה שלו בהכל, שהוא תמיד יזכור אותי. רק אלוהים והוא יודעים כמה בכיתי באותו לילה. הסברתי לו שקשה לי והוא הבטיח שנעשה הכל בקצב שלי, שהוא רוצה שיהיה לי טוב ושיהיה לי נוח לדבר איתו על הכל. בסופו של דבר, התפשרנו על ערב ביחד.

ומצד שני, כי תמיד יש צד שני, תומר עושה לי את כל הטוב שבעולם. החיים איתו ואצלו הם חיים על הקצה, חיים בהילוך מהיר. כשאני מתעוררת בוקר, אני מחייכת כי אני יודעת שהיום הולך להיות יום חדש, יום שונה מאתמול ולא מתקרב אפילו למחר. ובינתיים, שום אפרוריות של שגרה לא מאיימת להרוס את העובדה הזאת, כי כזה הוא תומר. ו'ירח דבש' הוא בהחלט המושג המתאים למצב בינינו עכשיו - תמצית האושר: אהבה, הקשבה, הבנה, ויתורים, נכונות, יחד וכייף.

אני אולי רק שבוע איתו, ולפי התגובות, אף אחד לא מסוגל להבין את ההרגשה שלי- כאילו תומר איתי שנים. כאילו הוא מכיר אותי ושומר עליי כמו שרק גבר שאוהב באמת מסוגל. הוא הוכיח את זה כל כך הרבה בשבוע האחרון, השבוע הראשון שלנו בתור אנחנו. ואין מסכות ואין שקרים, רק אמת וכנות. הדבר שאני הכי אוהבת בו אולי, זה הישירות שלו.

אני גם אוהבת את זה שאני בטוחה שאני הראשונה. העובדה שלא הייתה לו אף אחת לפניי, שהוא בחיים לא נישק בחורה, מעולם לא נגע בבחורה, לא ראה בחורה ערומה. זה עושה לי טוב לדעת שאין לו לאן להשוות, שדווקא אני זאת שמלמדת את הגבר, שיודעת יותר ממנו, ששולטת. נעים לי להיות זאת שקובעת את הקצב ואיך הדברים יתקדמו.

השבועיים האחרונים מסכמים בשבילי את טעם החיים. התפרעתי, עשיתי שטויות, ביליתי, רקדתי, שרתי, צעקתי, צחקתי, הצחקתי, שתיתי, עישנתי, ניסיתי, הכרתי, פגשתי, טעמתי, הצלחתי, קמתי, אהבתי, נגעתי, גמרתי וצרחתי.

ואלה השעות שצריך לנצור לנצח:

נשיקות ארוכות וטעימות, הוא עדיין לומד לנשק ואני עדיין סבלנית. הוא מעליי, אבל הוא לא עושה שום דבר מהיר. הוא מפסיק את הנשיקה ומסתכל בי לרגע, ונשאר שותק, "יש לך משהו בלשון שפשוט גורם לזה שאני לא יכול לעזוב אותה!", אנחנו צוחקים והוא ממשיך. מחליפים והפעם אני מעל, "יש עליך משהו מיותר", אני אומרת ומפשיטה ממנו את החולצה. הוא צוחק ואומר שיש גם אצלי משהו מיותר ואני מורידה את הגופייה. המוזיקה מתחזקת, או שאולי זה רק נדמה לי.

הג'ינסים של שנינו מופשטים גם הם אחרי זמן לא רב מדיי ואני דוהרת מעליו, מתרכזת בידיים הבתוליות שלו שעוברות עליי, נוגעות-לא-נוגעות. אני מסתכלת על המראה שמולי ומבינה שנוח לי להיות מולו ערומה, הוא הראשון שרואה אותי כזאת, כל כך חשופה. ככל שהוא מתקרב יותר לרגע, הוא מאבד מהעדינות שלו וכשהוא קרוב לגמרי, הוא כבר שולט בי בתנועות הידיים שלו, מבלי לדעת בכלל. אני מגבירה קצב והוא תופס בסנטר שלי ומקרב אותי אל הפנים שלו, "את היחידה", הוא לוחש ואני מתבוננת מקרוב בפנים שלו בזמן שהוא גומר מולי.

אני מחייכת ומתמוטטת עליו, הוא עדיין המום. "פעם ראשונה שאתה גומר עם בחורה?", אני שואלת למרות שאני יודעת שכן. הוא מהנהן. כמה דקות מאוחר יותר, אחרי שגם התחתון שלי מתעופף, הוא שואל את אותה השאלה לכיוון שלי- "פעם ראשונה שאת גומרת עם גבר?". אני מהססת ובוחרת לענות את האמת, מתוך ידיעה שזה מחייב אותי לא לשקר לו לעולם, כי זה בעצם הדבר הכי חשוב וכל השאר, הם דברים שוליים אז בטח שאני לא אשקר לגביהם. "לא," אני מנשקת את החזה החשוף שלו, "אבל זאת הפעם הראשונה שאני באמת רוצה לגמור עם הגבר שלי".