כמו בכל שנה, גם הפעם הלכנו לטקס המרכזי ליום הזכרון של חללי ישראל ונפגעי הטרור. זו מן הבטחה כזאת שנתנו מזמן, ארבעתנו, שגם אם אי פעם נפרד, כמו שקורה עכשיו, זה היום שיחבר בינינו. אני פוגשת אותן ברחוב המרכזי, כל אחת מגיעה ממקום אחר, עם חברים שהפכו להיות שלה ונדמה לי שבכל זאת יש בינינו איזה משהו מחבר.

על מסך ענק מוקרנים בזה אחר זה השמות האלה, צעירים, ילדים ששוכבים כבר בקבר, והם לא רחוקים מהגיל שלי, זה הדבר שהכי מזעזע אותי. אני בטוחה שהם לא הספיקו כלום; לא אהבו מספיק, לא השתגעו מספיק, לא נהנו מספיק, לא הכירו מספיק את עצמם, לא היו אהובים מספיק. לפעמים נדמה שלעולם לא נספיק הכל בזמן. עוד שנה וחצי אני אהיה על מדים בעצמי, מחוץ לבית ולפינה החמה שלי, בלי ההורים שלי, בלי החברים שלי, בלי החיים שלי. רק אישה עם מדי זית ונשמה שפעם היה בה משהו ועכשיו הפכה להיות מספר, או שם משפחה.

אלפי אנשים נאספים בכיכר הראשית של העיר הקטנה שלי. אפילו בטקס השואה אנשים לא מתאספים בהמוניהם. כי השואה, כבודה במקומה מונח, אבל חללי צה"ל ונפגעי הטרור, הם חלק מהדור שלנו, הם חלק מאיתנו, הם אנחנו. הפסטורליה הזאת שכל כך מאפיינת את העיר שלי, עם הנוף הירוק שבאמצע השום מקום הזה, באמצע המדבר, הבתים הגדולים עם הרעפים האדומים. משהו כל כך מוכר בה, כל כך אהוב. הבית שלי. והצעירים האלה, שיכלו להיות עכשיו בני שלושים או בני חמישים או רק בני עשרים, ישארו צעירים לנצח וכולם מהעיר שלי. את כולם איכשהו מכירים כי 'זה האבא של זאתי' ו'היא האחות של ההוא', ובעיר קטנה, כולם מכירים את כולם. וכולם פתאום לא יחזרו עוד.

הצפירה תופסת אותנו באמצע הכביש, לא כי עברנו במעבר חצייה, אלא כי זה לגיטימי אצלנו ללכת על הכביש. ופתאום הכל נפסק לדקה אחת. המנועים המרעישים דוממים, התינוקת לרגע משתתקת, הצופרים פוסקים, הילד שרץ נעצר, גם הוא באמצע הכביש. החיים נעצרים לדקה אחת לזכרם. אנשים יוצאים מהמכוניות, המוזיקה מהבית ממול משתתקת, התנועה נעצרת, האנשים גוועים. ובסופה של הצפירה, הכל חוזר. הילד ממשיך לרוץ ואנחנו ממשיכות לצעוד אל הכיכר, המכוניות ממשיכות במסלולן והקול של הסולנית הראשית, שגם אותה כולנו מכירים, נשמע שוב שר ומעביר רעד.

רק האמא ההיא ממשיכה לנגב את דמעותיה בבושה מסוימת. אמהות צעירות שבוכות על ילד שהשאיר את המדים בחדר ומאז היא לא נגעה בהם, שהבטיח לחזור. הבטיח לשווא. והדבר היחידי שנותר ממנו זה אבן קרה אחת וכמה מילים חקוקות שלעולם לא יצליחו להעביר במילים על האיש שהוא היה והאש שכבתה בו, זכרונות לימים מאושרים וחוויות גם פחות נעימות. אבל בכולם הוא היה ולא תמיד העריכו את זה מספיק, עד שהוא הולך לדרך עם כרטיס לכיוון אחד.

שלומי נעמד בגאווה עם מדי חיל האויר, קרוב לחצי שנה שלא ראיתי אותו באמת ולרגע אני מרשה לעצמי להביט בו, כשהוא מחזיק גבוה את דגל ישראל. הבנזונה שיושב כמה צעדים מאחוריי עם מדי מד"א, החיים שלו נהרסו וזה לא באשמתי, אבל אני גם אשמה בזה. תומר מתקשר כמה דקות אחרי הצפירה, רק כדי לראות שהכל בסדר. החברים שלי ממלאים אותי בחיוך, כי ערב שכזה, שכולם יחד למען אותם אחדים, הוא יחיד בשנה. זה ערב של לבכות עם החבר'ה ואז להעלות זכרונות מאנשים ישנים ולצחוק על דברים שמזכירים לנו אותם. וזה לא פשע לצחוק ולחייך, כי החיים נמשכים וככה גם הם היו רוצים, שהחיים ימשכו.

כשחברה טובה שלי ממלמלת אל תוך המקרופון את המילים האלה, "אסור לקטוף את פרחי הגן", אני מנגבת דמעה, מהסוג שהמון זמן לא יצאה ממני.  אישתי שכבר בכתה עם הקדיש שאמרו בפתיחה, משעינה את הראש שלי על שלה ומלטפת לי את הכתף החשופה. ולא בכיתי מאז שהגעתי להחלטה הטיפשית שלבכות זה חולשה, אז אסור לבכות, שלא יתגלו כל החולשות. אני עדיין זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שראו אותי בוכה, וזה היה מזמן. אבל מותר, מותר לכאוב.

המדריכים שלי, שהתגייסו מזמן לצה"ל. ראיתי אותם אחרי כל כך הרבה זמן. רזים והאש שלהם כבתה כי "אין זמן לנשום בצהל" ו"נעלמים לך החיים". גם זה עצוב, לראות אנשים כאלה, כי דברים לא אמורים להיות כאלה ואנשים שעוד לא סגורים על עצמם, לא אמורים להיות מבולבלים אפילו יותר, להרגיש מתים אפילו יותר. וגופניקה ושיידי, שבדיוק דיברתי איתם אחרי הטקס, גם עליכם כואב לי, יקרים שלי. כי יכולתם לפרוח ואתם עוד תפרחו, אני יודעת.

ומפחיד לרגע לחשוב שכולנו, בין אם חיילי צה"ל או אנשים שצועדים לרגע בשוק מחנה יהודה ונתקלים באחד מטורף שקוטע להם את החיים בגלל חשיבה קצת מעוותת, גם אנחנו עלולים להפוך להיות עוד אבן קרה אחת וכמה מילים חקוקות שלעולם לא יצליחו להעביר במילים על האנשים שהיינו והאש שכבתה בנו, זכרונות לימים מאושרים וחוויות גם פחות נעימות. אבל בכולם היינו ולא תמיד ידעו להעריך את זה מספיק, לא תמיד ידענו אנחנו להעריך את זה מספיק, את החיים, עד שאנחנו נלך לדרך עם כרטיס לכיוון אחד.

ואיתי, הכל בסדר. וזה כמובן שקר, אבל שקרים סופם להתגלות בסוף. תומר איתי וקשה לי עם הכל, אבל אני שורדת. והפוסט הזה נכתב, לא כי אין לי מה לומר או מה לספר, כי יום יום בשבועיים האלה התחלתי פוסט חדש ומילים פרצו אל תוך הדף ונמחקו כמה שעות מאוחר יותר, אלא כי יש לפעמים דברים שנמצאים שם תמיד ואנחנו שוכחים להודות עליהם, שוכחים להעריך אותם, שוכחים לכאוב עליהם. וזה מותר, מותר לכאוב.