המיטה של אחיו הגדול, המסך הגדול מולנו וקליפ ישן מתנגן באמ.טי.וי.
אני ערה משש, הוא רק הלך לישון בשש.
אני ישנתי חמש שעות, הוא ישן שמונה.
אני הייתי תשע שעות בבית-ספר עם מבחן ובוחן פתע באמצע ושעתיים היסטוריה, הוא היה במיטה.
אני עולה על אוטובוס ישר מבית ספר, מסריחה ומכוערת, הוא עכשיו התקלח ונראה כמו דוגמן של ורסצ'ה.
אני עייפה, הוא מנצל את זה.
הוא מכין לי לשתות ומלטף לי את העורף.
שיחה שטותית, נשיכות מכאיבות, עיניים צמאות.
נשיקות. ליטופים. התפשטות.
אין לי כוח, הוא יודע את זה, אני לא מתאמצת, הוא לא גומר. פעם ראשונה שמישהו לא גומר לי.
אני עצבנית, הוא צוחק על זה. יורד עליי במקום לרדת לי (נו לא יכולתי להתאפק).
אני מוציאה סיגריה ומרימה את המאפרה המפוארת אל המיטה, הוא מוציא אש.
הידידה שלו מתקשרת, היא התקשרה גם כשהיינו באמצע, "לא עכשיו, טוב מותק?", הוא אמר לה.
אני שותקת, פשוט מתעלמת מכל ההרגשה הרעה שיש לי בקשר לזה וממה שחברות שלי אומרות.
עכשיו הוא מדבר איתה, נותן לה רמזים למה שלא קרה, אני מתעצבנת עוד יותר.
הוא יודע המון, תומר. גם אם הוא בטוח מדיי שאני לא בוטחת בו. הוא יודע יותר ממה שהקודמים ידעו.
הוא גם יודע שזה נושא רגיש אצלי, שרק להתקרב אליו אני נרתעת, הודות לאיזה קטע ישן בילדות,
מסוג הדברים שלא מדברים עליהם, שגיליתי לו בהשפעתה המקוללת של גברת הנחמה- אלכוהוליזה,
מסוג הדברים שלא נכתבו פה מעולם ולא נאמרו פה מעולם ולא יוזכרו בשיחה איתי, לעולם.
אני קמה ומחליפה את המצעים, הוא שואל אם הכל בסדר.
"הכל בסדר," אני עונה בקור, אני כזאת דרמטית לפעמים.
"לא!", הוא אומר מהר, "תגידי לי מה קרה, כדי שאני אשתפר".
הוא כל הזמן רוצה לתקן, לשפר, ללמוד. לא רוצה ללמוד, רוצה לזרום. לא ילך, אז לא ילך.
הוא יושב על המיטה ומפריע לי עם המצעים, במקום לעזור.
הפלאפון שלי נעלם, אני מחפשת בפלאפון שלו את המספר שלי, 'נטלי ה-חיים שלי' כתוב,
כשהפלאפון שלי מצלצל את השיר "גאולה", הוא מסתכל ורואה שנכתב על הצג 'תומר שלך'.
"למה תומר שלך?", הוא שואל, "כי אתה לא שלי עדיין, לא לגמריי". הוא מתעלם ולוקח אותו אליו.
"רוצה?", הוא שואל וזיק של ילדותיות נדלק בו, אני מתאפקת שלא לחייך.
אני מקרבת את היד והוא מכניס את המכשיר שלי למכנס שלו,
"נו באמת, אתה חושב שזאת הבעיה שלי?", אני אומרת ודוחפת את ידיי לכיוונו.
אבל הוא חזק ממני, הרבה יותר. "רק אם..." הוא מקרב שפתיים ומחכה לנשיקה.
אני מנשקת אותו, בשיא העדינות, דואגת שהוא יתענג על כל רגע מהנשיקה.
הוא פוקח את העיניים ומחייך, מגיש אליי את הפלאפון, "תודה רבה באמת", אני אומרת בציניות.
הוא מרים גבה, "זה לא היה אמיתי עכשיו?", הוא מופתע. "מי אמר שזה אי פעם היה?".
מה הקטע שלי, אתם בטח שואלים, יש לי גבר מדהים ומתחשב שכזה ואני רק עסוקה בלהרחיק ולהתעלל,
הזיק הילדותי שלו נעלם והזיק הנפגע מביט אליי, אני מרכינה את הראש ומנשקת אותו שוב.
אם קודם זה היה אמיתי, עכשיו זה אפילו יותר. "מצטערת," אני אומרת, קמה ממנו, שותקת ומתלבשת.
"את יודעת מה הבעיה שלך?
-לא מחכה לתשובה-
שאת פשוט סגורה מדיי"
הוא לוקח אוויר.
"את באה אליי בערב, אחרי יום שלם. בדרך כלל את עייפה אבל גם אז יש בך אנרגיות טובות. לפעמים את במצב-רוח טוב, לפעמים את כועסת, לפעמים את עצובה ואז את שותקת. ואני בחיים לא יכול לדעת למה את עצבנית או למה את עצובה, כי את לא מדברת איתי, את בחיים לא מדברת אליי."
הוא מחכה לתגובה שלי, אבל אני לא אומרת כלום וממשיכה לחפש את הבגדים המפוזרים.
"אני לא יודע מה המאכל האהוב עלייך, ואם את מעדיפה שחור או לבן. אני לא יודע מי הבנאדם שהכי חשוב לך בעולם ולמי את אף פעם לא תסלחי. אני לא יודעת איך את עם ההורים או מה את חושבת עליי. מה את חושבת עליי, את זה לפחות אני יכול לדעת?"
"הג'ינס שלי מאחורייך", אני אומרת.
הוא מעביר לי את הג'ינס ומעביר יד ארוכה לאורך הגב שלי, בזמן שאני מתלבשת.
הוא מחייך ומשנה כיוון, "בדרך כלל את חרמנית, וזה סבבה מבחינתי, את גם זורמת לשטויות, אני מת על זה."
החיוך שלו נעלם, "אבל זה לא הכל, מבינה? לא רוצה שזה יהיה רק זה, רק להתחרמן ושלום-שלום ורק להפגש עם החבר'ה שלי ולהעביר צחוקים וכלום מעבר לזה."
"זה לא מספיק?"
"זה לא מספיק,
וזה גם לא מגיע לך, מדהימה שלי"
"גם לך לא".
המוח שלי עובד שעות נוספות, הכוונה- לא עובד ואני ממשיכה לדמיין בדרמטיות.
"אני יודע מה יהיה המשפט הבא שלך"
"מה?"
"שאפשר להפרד".
אני מחייכת, מאיפה הוא יודע?
"אבל להפרד זה לא פתרון, כי אם רוצים להיות ביחד, אפשר לעשות הכל.
השאלה אם את מוכנה להתאמץ בשביל זה, בשביל שנינו יחד"
עשרים דקות אחר כך אני בוכה בתחנת האוטובוס הישנה והירושלמית. אני שונאת תחנות אוטובוס, אני שונאת לבכות ובטח שמול גברים. בעיקר מול חברים שלי.
"מותק שלי, דברי אליי," הוא מסתכל בי. מסכן, הוא פשוט לא יודע עדיין לאיזה בור עמוק ואפל הוא נפל ואם הוא יתאהב בי, אולי אפילו יכאב לו יותר, יותר ממה שיכאב לי עליו.
אני נעמדת ומסתירה את הדמעות שגולשות לאורך הלחיים. המון סיפרתי לו, המון הוא יודע. פשוט יהיו תמיד דברים שישארו רק איתי, "את לא בוטחת בי?", "זה לא קשור. אתה לא מבין", "אז תסבירי לי".
הסיגריה שלי בין השפתיים שלו והוא מוציא את העשן שלו עליי. אני כל כך רוצה לספר לו הכל, ושום קול לא יוצא ממני. הוא מביט בי בציפייה מסוימת, מקווה שאולי הפעם הוא עלה על דרך המלך ומצא את הקוד הסודי שמביא אל החלק הרגיש והחבוי שבי. העניין עם החלק הזה, שמעטים מכירים אותו, רק אלה שאני ממש בוטחת בהם ושממש בוטחים בי (וזה בדיוק מה שחסר אצלנו. הוא לא בוטח בי מספיק, לא מספר לי כלום ומצפה שאני אספר הכל), ואלה שמכירים אותו, יודעים את הצופן שבעזרתו אפשר לפגוע בי. אבל כשאני כבר מוכנה לומר מילה, אולי אפילו שתיים, האוטובוס מגיע.
עשרים וארבע שעות אחר כך, שלומי ואני שותים לחיים וודקה ומעשנים על קצה המדרכה.
אני כועסת ועצובה אחרי שאורי הסתבכה יותר מדיי עם המשפחה שלה באיזו מסיבה ואני נותרתי חסרת אונים.
בהתחלה הוא רק עיסה לי את העורף וחיבק לי את הבטן, "אל תיגע בי, תומר... אה, שלומי",
באופן נוראי שכזה, הם כל כך דומים ובכל זאת כל כך שונים, כי שלומי יודע בדיוק איך להרגיע אותי.
"אל תדאגי, היא תהיה בסדר," הוא אומר לי. לפני שאני הולכת הביתה אני אומרת לו תודה ומחבקת אותו, "מתי שתרצי, נשמה. אני כאן".
תומר מתקשר כשאני בדרך הביתה, אחרי שכל הבלגן נגמר.
"איך היה במסיה? עם שלומי וזה?", הוא אומר בנימה צינית-קנאית, "היה מצויין, הוא גמר", הוא צוחק.
אחרי שיחה של חצי שעה אני מזכירה לו שיש לי מחר מבחן וצריך להתקלח ולישון.
"את צודקת, מאמי," הוא אומר, "לילה טוב. חולה אותך".
"מה אמרת?"
"אה... חולה עלייך!"
"לא, אתה אמרת משהו אחר..."
"אמרתי חולה אותך, בלי כוונה, לא יודע מה עבר לי בראש"
"אה, חשבתי לרגע ש.. לא חשוב"
"חשבת שאמרתי את ה-משפט?", הוא צוחק.
יש לו את תיאוריית נגיד-רק-כשזה-באמת-נכון / תיאוריית הקדוש-המעונה / תיאוריית אני-לא-זיין / תיאוריית הפחדנים / תיאוריית האמיתיים. תיאורייה שבה לא אומרים "אני אוהב אותך", סתם ככה לאוויר.
אני צוחקת, "כן, לרגע חשבתי"
"נו אבל את כבר יודעת שזה נכון, כבשת אותי"
"תומר, אל תדבר שטויות. לילה טוב"
אני מנתקת ונשארת עוד כמה דקות מחוץ לבית.
ואז נותרתי בלי מילים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
