תומר איתי בפלאפון, הוא עדיין בבית-ספר, בדרך ניסית שכזאת. "תומר הקטן מוסר לך נשיקות, אבא", אני אומרת לו לפני שאני נכנסת לבית מרקחת. הוא צוחק ואומר שבזמן אחר זה היה ממש מצחיק, אולי אחרי שנראה שהכל בסדר, "יש דברים שלא ציניים לגביהם," הוא מסביר. "ואם זאת בת?", הוא שואל ועונה, "יהיה לה שיער ארוך כמו שלך, את השפתיים שלך, את הרגלים הסקסיות שלך ו..את השכל שלי".

"ומה אם זה חיובי?", אני שואלת, רק ליתר בטחון. "אם זה חיובי, אז אני רוצה אותו", הוא אומר, "או אותה". "מה?!" אני מזדעזעת. הוא צוחק ואומר שזה באמת לא הזמן לעבוד עליי. אני מוציאה את האוויר החוצה. "וגם אם זה נכון, נטפל בזה. אל תדאגי, יפה שלי, את לא לבד". רק עכשיו, כשמתקרבים לרגע האמת, אני מתחילה להלחץ ובאמת לתהות לגבי התשובה, מקודם לא היה לי זמן.

החלטתי לתת לו לקרוא את הפוסט הקודם שלי, אני מאמינה שזה חלק מתהליך השחרור, הוא חייב לדעת מה באמת עובר לי בראש ובלב. כל אדם שבמקום מסוים יקר לי, קרא לפחות דבר אחד שכתבתי. ומאז הוא הרבה יותר רגיש להכל, משתדל יותר. אני יודעת שהוא באמת רוצה שזה יסתדר. אחרי שהוא קרא, דיברנו כמעט שלוש שעות. למחרת הוא היה אצלי לשעתיים, למרות שהייתה לי מתכונת למחרת ובקושי למדתי.

בקושי למדתי, זאת הגדרה יפה. לא הספקתי לעבור על כל החומר אפילו פעם אחת. הריכוז שלי שאף לאפס והקליטה שלי הגיעה אפילו למינוס, וזה לא דבר רגיל לי. פשוט שחברה ממש הלחיצה אותי, וככה חשבתי בכל רגע פנוי או לא פנוי, מה אם זה באמת חיובי. ובכל פעם שהגעתי לשאלה, מחקתי אותה וניסיתי לחזור לשלמאנסר החמישי וההגלייה שלו, אבל היא כל הזמן חזרה ולא יכולתי ללמוד ולא יכולתי להבין- אם כן, מה לעזאזל יקרה?

נרצח אותו ונשאיר אצלנו צלקת או ניתן לו להרוס לי את החיים כשאני רק בת שש-עשרה ואז אני אתאכזר אליו ואאשים אותו עד סוף ימי חיי במצב החרא שנקלעתי אליו? בזה שאפילו בגרויות הוא לא נתן לי לסיים? כי איך אפשר לסיים בגרויות כשאת בהריון, עם הקאות של בוקר וצירים שעלולים להופיע, נכון? ואם כן נביא אותו, אז נתחתן או שתומר לא ירצה לראות אותי יותר בחיים? ואולי הוא בכלל יכריח אותי להפיל אותו? ואם הוא ישאר, כל כך הרבה חוויות מדהימות, כל כך מיוחד, כל כך חזק ואיזו מין אמא אני אהיה? בטח נוראית, איזו אמא תחשוב על לרצוח את הבת שלה?

ובעצם, מה הסיכוי שזה באמת חיובי? אז הוא גמר קצת קרוב מדיי אליי ובמקום שאני אזוז כשהוא נתן לי את הסימן, נשארתי מעליו, כי באותו רגע זה היה נראה ממש רומנטי לגמור יחד, קרובים. אז הייתי כולי רטובה ממנו, לא עניין גדול, קורה לכולם. ויש איחור של 12 יום, אצלי, אצל גברת סדר ותזמון. "תמיד יש איחור פעם ראשונה," הוא מרגיע, רק חבל שזה לא באמת מרגיע.

"את רוצה שאני אשאר איתך על הקו?", הוא שואל. "לא, אני בסדר". שליטה, תמיד  לשדר שליטה. אני מחפשת בין המדפים, כי באמת אין לי מושג איפה שמים את הבדיקות האלה בבית המרקחת, קונה בעצמי עם בושה מסוימת כזאת, משפילה עיניים כשהקופאית מודיעה- "28.30 שקלים".

מחליטה לשבת קצת על הספסל ולהנות מיום השמש הנפלא הזה. תמיד הייתי טיפוס שאוהב ילדים, לרבע השעה הראשונה. אחר כך, זה כבר הופך להיות בעייתי יותר. מולי גן שעשועים ובו ילד בלונדיני, כמו שנינו, מחליק במגלשה שאתמול חנכנו. אני בטוחה שמה שהיא ראתה אתמול, זה מסוג הדברים שטימאו אותה לנצח. מצטמררת מהמחשבה שהילד הזה, יכול להיות שלי. שלנו. 'את סתם מודאגת, מה לעזאזל הסיכוי אם אפילו לא הייתה חדירה?!'. בדיוק דיברנו על זה, "יש לאמא שלי שש-עשרה אחים ולאבא שלי שתים-עשרה, הזרעים שלי מתפקדים כראוי, סמכי עליי" - "וואי מאמי, אתה כזה חסר טאקט לפעמים".

עולה לשירותים של הקניון. השירותים של הנכים פנויים, אז אני מורידה את המכסה של האסלה ומתיישבת עליו. זורקת את התיק הצידה ואת השקית בצד. קוראת את ההוראות ארבע פעמים לפחות, 'נו זה לא כזה מסובך', מרגיעה את עצמי. פותחת את החבילה, מורידה את המכסה, מחכה לפיפי שמחליט לא לבוא, בטח מפחד. פותחת את הברז (תודו שזה עוזר), פיפי בחוץ, סוגרת את המכסה, שוטפת ידיים, מורידה שוב את המכסה של האסלה ומתיישבת.

'כעת, לאחר שהשתן נספג כראוי, יש לחכות ארבע עד עשר דקות בהן הבדיקה תהיה בצורה מאוזנת'.

אני מניחה את הבדיקה על איפה שנמצא נייר הטואלט ומחכה. כשהמסך ההוא הופך לוורוד, אני מזדעזעת והופכת את הבדיקה. הזמן לא זז, "נו באמת, אתם בטוח צוחקים עליי....", אני מדברת לעצמי. לוחצת על 9 ארוך, "נו?", הוא עונה לי. "שלוש דקות", "טוב .... את בסדר?", הוא בודק. "כן, בטח".

הוא בוחר להצחיק. "את יודעת, הכי קטעים אם את בהריון ועוד לא זיינתי אותך אפילו". אני צוחקת, "שתי דקות, תמשיך". "לא תכלס, את יודעת כמה יצחקו עליי?! יש לי זרעי הפרייה, יקראו לי לכל העולם כדי שאני אדפוק בחורות עקרות, אני אהיה שלמה המלך הבא, הרקולס!! פאקין נגעתי בך ואת נכנסת להריון, מה את נכנסת להריון?!", הוא ממשיך בהרצאה ואני ממשיכה להסתכל בשעון.

"טוב, עבר",

-שקט-

"את הופכת?".

"אני פוחדת".

"אני כאן".

על המסך הוורוד מופיע קו אדום אחד.

אני לא מבינה אם להתאכזב או לשמוח.