אני עדיין זוכרת איך ראיתי אותו בזווית העין והיה לי את האומץ לבחור בו מבין חמשת האחרים שרקדו סביבי, כי באמת היה בו מבט תמים שכזה. הוא פשוט היה נראה מסוג האנשים שאני רוצה וצריכה בחיים שלי, מהסוג שיתנו בי שקט-לא-עצוב, שקט-של-נחת. החיוך שלו הסגיר חוש הומור טוב. דבילי, אבל טוב. חוש הומור מספיק דבילי בשביל לצחוק מדיי פעם גם מהבדיחות האינפנטיליות שלי ולפעמים, בעיקר אם יש לשנינו כמות מספיקה של אלכוהול בדם, גם להצחיק אותי עד כדי דמעות. חולשה למוזיקה. עיניים מהסוג שאני אוהבת. פנים לא מגולחות, שכשמעבירים עליהם אצבע, מרגישים את החספוס הגברי הזה. בושם חזק, אבל לא מוגזם. הוא החזיק עוד מההתחלה בכמה קלפים מנצחים מבחינתי.

אני גם עדיין זוכרת את הפגישות הראשונות שלנו. איך הוא הכיר לי את כל החברים שלו ולכולם היו תגובות דומות, משהו על זה ש"אה, אז את נטלי" או "הוא לא הפסיק לדבר עלייך בשבועיים האחרונים". תגובות שתמיד גררו חיוך שלי, הסמקה שלו וכאפה לחבר. כשישבתי בפעם המי-יודע-כמה עם החבר הכי טוב שלו, הוא הזכיר לי את איך שהוא הכיר בינינו - "זה, זה תומר והוא הדבר הכי טוב שתוכלי לבקש, מגיע לי את הטוב ביותר, רק הטוב ביותר". אני נזכרת ומזכירה לו שאני אמרתי ש"גם אני לא כזאת גרועה". צחקנו על העבר, אחרי הכל, אני בחורה של נוסטלגיות. אחר כך הוא ענה לי, בזמן שתומר נעמד מאחוריו והכין את עצמו למשפט המביך והברור מאליו של החבר, ש"התברר שאת באמת לא כזאת גרועה. תומר עדיין בטוח שאת הדבר הכי טוב שקרה לו.... אחח יא מניאק, מה אתה מרביץ!?".

ואפשר לחשוב, "עדיין זוכרת", כאילו זה היה לפני מליוני שנים. עברו מאז חודש וחצי, אולי חודשיים. ואני עדיין באותו מצב שלא מסוגל לתאר לכם במילים המתאימות את כל החוויות איתו. תהיו בטוחים שברגע שנפרד (ומשום מה, אני לא מוכנה להפסיק לחשוב על הרגע הזה), גברת מוזה-מרפי תשב לי על היצירתיות לחצי שנה לפחות.

והמצב עם תומר, על בסיס יום-יומי מסובך. תמיד המצב מסובך כשמדובר בי.

הוא נפגע מהר מכל דבר שאני אומרת, בעיקר מהעקיצות הציניות בפני החברים שלו. אני משתדלת לצנזר מכל ההערות הנבזיות שעולות בראשי המעוות, אבל זה קשה להיות מי שאני לא.

גם מפריע לו שאני לא איתו כל הזמן, שלפעמים אני צריכה קצת שקט וקצת להתנתק וקצת מוזיקה וקצת את עצמי. לבדוק שהשפיות עדיין החלק הדומיננטי שבנו. אני באמת משתדלת, מתקשרת בכל יום, לפחות פעמיים, לפעמים יותר, רק כדי לראות מה שלומו, איך עבר עליו היום. משתדלת גם שזה יהיה אחרי ארבע בצהריים, למקרה שהוא עדיין ישן.

בהתחלה באמת הדברים זרמו יותר במיטה, מאשר בינינו. נכון שלקח לו כמעט חודש לנשק אותי (וגם אז, זאת אני שהתנפלתי עליו. תודו שהפתעתי אתכם), אבל מאותו רגע, העניינים שם רק תפסו תאוצה וקרינת שמש רותחת. העניינים בינינו, שהם אלה שקובעים, זזים על מי מנוחות. לאט לאט אני מוצאת בו דברים שאני אוהבת, דברים שמשותפים לשנינו, ואם יש דברים שמשגעים אותו מדיי, אני משתדלת להשתפר. כי זה הרי כל העניין באהבה וביחד, לא? לוותר, להשתדל, לנסות, לאהוב, להתפשר.

וכמה שקשה לי עם זה שאני צריכה להתאים את עצמי למישהו אחר, כי באמת שאין דבר כזה מתאימים כמו מנעול למפתח וקוץ לוורד, יהיה שקר גס לומר שממש רע לי איתו. תומר צובע לי את החיים בצבע בלתי מחיק. אני אוהבת את החיים שנוצרו לי בזכותו, את זה שנפתחתי לדברים חדשים, לאנשים חדשים. שנפתחתי לאהבה מסוג קצת אחר, לא מיידי, קודם תכירי, אחרי זה תפשיטי. אני אוהבת את המחשבה שלמישהו אכפת תמיד, שמישהו אוהב תמיד, שמישהו נמצא שם בשבילי תמיד ויקבל אותי.

ובכל זאת, קשה לי לקבל את זה שאיבדנו את התמימות ושזה לא ימשך לנצח ושאני צריכה להשקיע כל כך הרבה בשביל מישהו, הרבה פעמים אני שואלת את עצמי בשביל מה אני צריכה את זה, בשביל מה אני סובלת? בשביל לנסוע עד אליו ובסוף להתבאס על משהו שהוא אמר או משהו שאני אמרתי?

גן סאקר, שגם אלו מכם שלא ירושלמים ודאי שמעו עליו, מלא עד אפס מקום. ישראלים מיוזעים שמדגישים את הנכות האופנתית שלנו במדינה, ממנגלים בכל פינה, עם חריצים חרוצים שמציצים החוצה ומציקים, המון אש וצעקות. האוויר מלא בעשן והאוזן מלאה במוזיקה. אז הוא אומר שהוא צריך לדבר איתי ואני יודעת בדיוק מה הוא רוצה לומר, נלחצת, אבל לא עוצרת אותו. אנחנו מתרחקים מהקבוצה הענקית הזאת שבה האנשים שהכי חשובים לשנינו - החברים שלי ושלו.

תומר נעמד ומעביר את המשקל מרגל ימין לרגל שמאל, הוא עושה את זה לפעמים כשהוא לחוץ. "אני יודע שעד עכשיו עוד לא ממש אמרתי את זה..", הוא לחוץ, כן בהחלט, "כאילו.. אמרתי את זה, אבל במחשב ובפלאפון ולא ממש פנים מול פנים ו..". בשלב הזה, אני כבר ממש אודם נוסח סלק אדום - "תומר אתה.. לא, אל.. אבל...".

"לא, לא," הוא ממשיך, "תני לי". אני שותקת ומקשיבה לו. "אני...", הוא מחייך ומשתתק ומסתכל על הדודה משמאל ששורפת את הסטייקים, "אוהב אותך".

נכון שהוא לא הסתכל לי בעיניים באותן שניות והוסיף מייד שבחיים הוא לא אמר את זה לבחורה כל כך מהר, מה שמוסיף על העובדה שהדברים לא באמת כאלה אמיתיים, אבל היה כל כך לשמוע את זה ממנו. בדרך פלאית שכזאת, התחילו זיקוקים באותה השנייה, "את רואה, זה הכל אני עושה בשבילך!". הוא צוחק וגם אני. אני מחבקת אותו ולוחשת לו באוזן שהאמת היא, שגם אני. ואני לא יודעת עד כמה זה נכון, אבל זה הרגיש לי חזק באותו רגע. ונכון שלא קל, אבל 'לא קל' לא יגרום לי לברוח שוב, לא הפעם. כי זה לא פתרון ועם כולם ולכולם לא קל, אבל אני חייבת ללמוד להתמודד.

בחמש וחצי בבוקר, הזריחה מתחילה לעשות סימנים של 'בא-לי-לצאת', אבל אנחנו עסוקים בעצמנו ורק כשקמנו, שעתיים אחר כך, הבנו שכבר אור יום. אנחנו שוכבים יחד על הדשא הקר והרטוב, שתויים, מסריחים וחרמנים (ותודה לאל שהייתי במחזור באותו יום, כי אחרת, כמו שהוא אמר "הייתי לוקח אותך לאיזה פינה וסוגר עניין"). אני שתיתי קצת, הוא טיפל בי שעתיים שלמות, בזמן שאני השתגעתי וצרחתי וצחקתי והתפשטתי (גם אז אני עושה את זה). כשהתפכחתי, הוא שתה, מתברר שהוא ממש חרמן כשהוא מסטול, כי הוא לא הצליח להפסיק למלמל כמה שאני סקסית, "הגוף שלך, אלוהים, אני מת". וזו, יקיריי, הייתה בהחלט הפעם הראשונה ששמעתי את הצמד 'את-סקסית' מגבר, שיכור או לא, לי זה לא מפריע.

וכך בערב אחד, נסגרו שתי קצוות. הפיזיים והרגשיים. בשניהם, תומר כבר כבול אליי.

ואם זו טעות מצידו או צעד שיביא אליו את הרגעים הבלתי נשכחים בחייו, את זה נדע רק בסוף.

"גאולה, הו גאולה,

נשקי אותי עכשיו, נשמה.

נשים הן מילים,

הן מים חיים, אוהו גאולה.

האהבה בינינו תתעצם

ותהפוך להיות שתיקה גדולה.

כמו מעין לפלג, אלי נחל,

בואך הנהר אל תוך הים שלך,

הגוף שלך.

הברית בינינו אחותי, אהובתי,

יפה שלי, אישה שלי.

יש בה כובד ראש, וצחוק בזוויות

וריח כריות ויש אמת גדולה.

ואהבה.

    יקח מה שיקח,

     יתן מה שיתן"

 (חמי רודנר- גאולה)