אל תשקרי לי, את שומעת? אני לא החברות הטיפשות שלך ולא החבר הזה שאף אחד לא מקבל, כי הוא כביכול לא ברמה שלך. זה מה שהם אומרים, אבל האמת היא שזאת את שלא לליגה שלו. אני, מי אני? אני לא חלק מהעבר שלך, אבל גם לא מההווה, בעתיד את תחליטי אם להכניס אותי, קרן האור היחידה שלך. ובכל זאת, אני תמיד כאן. אז אל תשקרי לי. הרי מתישהו אני אגלה את הסודות האפלים שלך. את רובם אני יודע כבר עכשיו.

אני יודע שזייפת אתמול. ושלשום. ולפני שבוע. אם הייתי יודע שאת שחקנית כזאת טובה, הייתי שולח אותך לברודווי, או לפחות שולח זר פרחים. אבל נדמה לי שכל בחורה נולדת עם יכולת לזייף, לא? כל אשה. כן, אשה. לזייף עם גניחות קולניות אבל כאילו מושתקות, כשאתם נשענים יחד על איזו חנות בסימטא המונית וחשוכה. זה אמנם מגרה אותך, שזה ככה חשוף, אבל את לעולם לא תגידי לו מה טוב לך ומה פשוט לא. ובסוף, כדי לרצות אותו, את גם תזייפי והוא יביט בך במבט מפותה, מפותה ממך, היפה שלו, מת ללכת איתך עד הסוף. מתישהו התבגרת, את יודעת. כן, אשה.

גם אמא אמרה לך, שהתבגרת. "מה זאת אומרת התבגרתי?", שאלת אותה, למרות שידעת בעצמך שזה נכון במובן מסוים. 'אם להתבגר אומר שדברים נעשים קשים ומסובכים יותר, אז אני שם', חשבת לעצמך, בין אלף מחשבות אחרות שהתרוצצו כפי שעשו בשבועות האחרונים. "אני לא יודעת", היא אמרה אחרי שהצקת לה כל הערב, "את פשוט מבינה יותר ואכפתית ובוגרת. את גם שמה לב יותר לעצמך, כאילו הפכת להיות יפה יותר מאז שאת איתו", אמא אומרת. "מה אני אגיד לך, גדלת קצת".

"את לא חייבת לעשות מה שאת לא רוצה, אם לא טוב לך", הוא אומר לך במיטה אחרי שאמרת שכואב לך. אני מעדיף לחשוב שהוא סתם ניסה להיות נחמד. "את צריכה להפסיק לנסות לרצות את כולם, הכי חשוב שלך יהיה טוב, את מבינה?", הוא אומר ואת לא מבינה מתי דברים הפכו להיות כל כך רציניים ומתי הוא למד להכיר אותך ואת ההתנהגות הדפוקה שלך. הרי לכולם חייב להיות טוב לפני שאת תהיי מאושרת. אפילו כשאת שיכורה, את דואגת יותר לחברים שלך מאשר לעצמך.

את שונאת שמדברים במיטה, אז את רק משתיקה אותו ודוחפת אליו ידיים. "לא, נטלי", הוא אומר ומעיף את הידיים שלך, "זה חשוב, האושר שלך צריך להיות אצלך מעל האושר של כל השאר, גם מעל שלי ו.." - הוא לא מספיק לסיים את המשפט ואת מגיעה אליו ורואה איך הוא מאבד מולך את הריכוז כשאת מתפשטת מולו ומתחיל להעביר על גופך את ידיו הרגישות ואת שפתיו האוהבות. את מחכה עד שהוא גומר לך ביד, מביטה בו ברגע ההוא לפני, כשהוא מתקפל מעונג בפעם האחרונה.

"אני רוצה שתהיי הראשונה שלי, יום אחד, כשתהיי מוכנה", הוא אומר לך כשאתם שוכבים יחד במיטה ערומים. "גם לי זה בא בטוב", ענית לו. 'בא בטוב', כאילו זאת איזו עסקת מכירה לבשר חזיר, לא הפעם הראשונה והכואבת שלך. הוא מביט בך במבט שמבין שזה לא באמת מה שאת רוצה או שלא מבין בכלל, ובכל זאת שותק. "על מה את חושבת?", הוא שואל. "על זה שלפני שלושה חודשים לא הייתי חושבת בכלל שאני אהיה שוב עם מישהו במיטה", את עונה לו.

הוא מוציא סיגריה ואת כל העשן שלו הוא מוציא עלייך. בפעם הראשונה שהוא עשה את זה, שאלת אותו אם הוא יודע מה אומרים. הוא הביט בך במבט שואל, "שהגבר רוצה לזיין את זאתי שהוא מוציא עליה את העשן". הוא נשך לך את הצוואר ואמר שאת לא צריכה את העשן בשביל לדעת את זה.

אני יודע שקשה לך כשהוא מעשן, שקשה לך בלי הסיגריות האלה. אני יודע שחבר שלו, זה שגדול ממך בעשר שנים בערך, אמר לך שכדאי להפסיק. לא כדי להטיף לך, הרי גם הוא בעצמו עישן מכיתה ט', "פשוט לא שווה שבחורה כמוך תתמכר לזבל הזה. את בקלאסה אחרת". אמרת לו שילך להזדיין, אבל אחרי זה לא היה לך את האומץ לקנות שוב. לא כי הוא ציווה, לא מתוך הערכים החזקים שפעם היו לך, אלא כי הוא צודק בזה שלא כדאי להתמכר לזה.

ואיזה ערכים פעם היו לך. "עם מישהו שאני אוהבת", המילים שאמרת פעם עדיין מהדהדות לך באוזן, אבל האמת היא שאין דבר כזה. אין דבר כזה. א ה ב ה. נאיבי לחשוב שקיים דבר כזה. לפעמים נדמה לך שזו איזה פנטזייה שהייתה לאדם הראשון ובגללו נכתבו כל השירים עליה ונאמרו כל המילים היפות על ההרגשה שממלאת אותך, אבל בעצם, היא בכלל לא קיימת. לא קיימת כי אדם הוא אדם הוא אדם. ואדם נשאר אדם ולעולם לא ישתנה, כי בני אדם לא משתנים. ואדם לעולם לא יפסיק לדאוג לעצמו ולחשוב על עצמו ולרחם על עצמו ולאהוב את עצמו, בטח שלא לטובת מישהו אחר. כולנו חארות ביסוד.

ואני גם יודע שאת לא אוהבת אותו. עדיין. או לא אוהבת אותו בכלל. אם בכלל אי פעם תאהבי אותו. וכשהוא נוגע בך, את חושבת על אלף אחרים, שגם הם חסרי משמעות, בסופו של דבר. זה לא עושה אותך אדם רע יותר, כי אדם הוא אדם הוא אדם ולעולם לא ישתנה. אני יודע שאת איתו פיזית כי מתישהו למדת לנתק את עצמך מהגוף, אבל לעולם לא תהיי איתו רגשית, אולי רק טיפה, לפעמים, כשהוא מנסה לדבר אלייך. אני יודע שטוב לך ורע לך. אני יודע שהוא כאן עד לרגע שלא תרצי בו עוד. וזה לא משחק, אבל גם לא אהבה. כי אין אהבה. ואכפת לך, אבל אם הוא יקום וילך מחר, את תבכי שעות אבל לא עליו, על הגאווה האבודה שלך.

אז אל תשקרי לי שאת מאושרת.