14/06/07, 23:00:

אני לא יכולה להשאר כאן עוד. כי זה חלק ממני, זאת אני. אני זאת שתקום ותלך יום אחד, בדיוק ביום שבו אבין שנפלת לרשת שלי סופית והשיקום יהיה ארוך ומייסר. אני זאת שתבחר לעזוב אותך ברגע שבו תציע ותתחנן להיות שלי עד סוף העולמות. אני זאת שתהרוס לך ולעצמי הכל, בחולניות אין סופית, כשרק יומיים קודם הבטחתי להיות שלך לנצח.

האמת שהפעם החלטתי לנטוש את הספינה עוד לפני שאראה אותך לא יכול מבלי לנשום אותי. ולא בגלל שהספינה מאיימת לטבוע, היא אפילו קצת התייצבה בשבוע האחרון. אולי כי כבר עייפתי מלרדוף אחרייך ואחרי משמעות בינינו. אולי כמו שאמרתי תמיד, לבן ושחור לעולם לא יוכלו להתחבר לצבע אחיד.

אני לא עוזבת אותך למען אחר, אפילו לא למען אחר שלא קיים. אני עוזבת למען המשך השפיות שלי, בתקווה שהיא עדיין נותרה והאשפוז עדיין רחוק. אני עוזבת למעני. בשביל הכבוד שמגיע לי, בשביל להפסיק להרגיש סמרטוט, כי אולי הרגשתי טוב יותר לגבי עצמי, אבל בפנים הכל רקוב כמו חור שחור, ושחור לעולם לא יוכל להתערבב עם לבן לצבע אחיד. 

הפארק מעולם לא נראה כל כך עצוב, משהו בשקיעה הכתומה ובשתיקה המוסכמת שבינינו, "שקט שלפני הסערה?", שאלת. התעלמתי ושיחררתי אלף מילים שינסו לדבר במקומי. ואני קמה ללכת כי כבר אמרתי שנגמר ושחבל, ויבבתי גם משהו על זה שהיה לי טוב, עם כל הרע. ונעלתי את האולסטאר, הפוך, והשארתי שרוכים פתוחים ורציתי רק לברוח וביקשת שאני אשאר, רק עוד קצת. ישבתי וניסיתי לשמור קצת מהריח שלך כזכרון מעומעם לדבר שאחר כך אתחרט שהפסדתי.

ואז ראיתי, בתוך השקט והחושך, דמעה אחת שלך, קדושה. לא, אל תבכה, יקר שלי, מדהים שלי, אהוב שלי. אני זונה, אני לא שווה את זה, אני זונה, זונה, בת זונה. צריך להרוג אותי על כל הסבל שאני גורמת לך. וזה מעבר לכוחות שלי, לראות אותך נשבר. כי ברגע שאתה תשבר, אני כבר חלק מהעבר. וככה עשיתי, כבר קמתי ורצתי ונעלמתי וגמגמתי שאולי כדאי שדי וביי. אבל לא יכולתי ללכת. איך אני יכולה להפנות לך את הגב?

ואז התחלת לדבר. אמרת שזה תחילת הסוף או אולי סוף ההתחלה, שזה תלוי מה אני אבחר. ביקשת שאני אחשוב על זה שוב, כי אולי זה עדיין לא נגמר. ידעתי שהנה, את מתחילה להתרכך, ועכשיו הוא יביא לך אלף תירוצים מצוצים מהשכנה ופתאום אמרת דבר או שניים עם הגיון וחזרת להיות אנושי, אמרת שטעית, אבל שגם אני לא בסדר, הסברת את מה שחסר בתמונת האסונות שמציגה רק את הצד המעוות שלי, כי הרי לכל שטר יש שני שקלים ולכל מטבע יש שני צדדים.

"תחשבי על זה?", שאלת שוב. הרגל שלך קיפצצה בעצבנות, משכת באף כדי לא לשחרר את מה שבבטן. המשכתי בשתיקה, שאומרים שהיא יפה לי. הגענו לתחנת האוטובוס שמסמלת את התחנה האחרונה. הגנבת אליי מבט וחיכית לסוף השקט. חייכתי ואמרתי ש"זה תלוי איך תלך ממני", וכשלא הבנת, אמרתי שאם תתן לי נשיקה, אז זה לא נגמר. אמרת שאני רק מנסה לסחוט ממך סוף טוב, אמרתי שיש לי זכות.

כשאבא שלך פתאום הופיע, הצגת אותי בתור חברה שלך. ראיתי גאווה בעיניים שלך ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהתגאו בי כל כך, באדם שבי. לא בהישגים וביכולות ובמעשים ובסכנות, פשוט במי שאני. חייכתי והקשבתי והוא שאל אם "תומר ילד טוב?", ועניתי שלפעמים, כשאתה לא עושה בעיות. והרגשתי חלק מהחיים שלך. היית צריך להבין שזה רק מה שביקשתי.

כשהקפצתם אותי הביתה ואמרת לו לעצור, ירדת מהאוטו, אבל רק לשניה. נתת לי נשיקה קטנטנה והבטחת להתקשר. כשהתקשרת רבע שעה אחר כך, אמרת שהתחרטת שזו הנשיקה האחרונה שנתת לי. אמרת שלא הספקת להרגיש אותי, את הטירוף שלי, את הלשון שלי. "ואיזו מין נשיקה סופית איתך זו תהיה, אם אני לא שלך עד הסוף?". ואלה מילים גדולות לנגיעות קטנות, פרפורים קטנים של הלב.

בעשרים וארבע השעות הבאות, התקשרת כמו תמיד, כאילו כלום לא קרה ואמרת שלא נפרדנו, שזאת פשוט בעיה קטנה. שאנחנו גדולים מהחיים יחד, שנתגבר על כל תקלה. ובלילה ההוא, שבין שישי לשבת, אחרי שחזרתי הביתה, התקשרת אליי ובכית אל תוך המכשיר, קצת שיכור, ממש לא מפתיע. ואז, כמו תמיד, דווקא כשאתה בשיא השפל, כשאתה הכי שיכור שאפשר להיות, הצלחת לומר את כל המילים הכי יפות שמעולם לא הצלחת לבטא.

"אני אוהב אותך. ואני לא רוצה לקום יום אחד במחשבה שלא תעני לי לפלאפון בקול ערני כשאני רק התעוררתי. את עושה הכל בשבילי, הכל, אני יודע. ואני זבל, חרמן מניאק. אבל את צריכה להבין, אני לא עושה את זה בכוונה, זה פשוט קורה לי, אני פשוט לפעמים מאבד את המעצורים כשאני איתך. את רואה איזה זבל לא-אנושי אני? אני מעריך אותך רק כשאת הולכת, אל תלכי, נטלי, אל תלכי. אני לא יכול לחיות בלעדייך. את יודעת כמה כאב לי כשראית אותך בוכה? יפה שלי. יפהפייה שלי. בכית בגללי? אל תבכי בגללי! אני לא שווה את זה, בחיים לא. אני רק רוצה שיהיה לך טוב ולפעמים אני מפספס ואני שוכח להגיד תודה ושוכח מכמה שאת מקריבה. וכמה שאני מנסה להקריב ולהראות לך שאכפת לי ושאני אוהב אותך, אני.. את צריכה להבין אותי, קשה לי לבטא לפעמים עד כמה את חשובה לי, אני לא רגיל שיש איתי עוד מישהי. אני אשתנה, אני מבטיח לך, הכל יהיה אחרת מעכשיו."

כשהוא מגיע למחרת בבוקר, אנחנו כבר בקושי מתאפקים. הוא מתקשר ואומר שהאוטובוס בדיוק נכנס לשכונה שלי, "הדלת פתוחה", אני עונה ומנתקת. התעוררתי רק לפני כמה דקות, הקפה שלי עדיין יושב לידי במטבח ואני מבשלת לו. את הטריקה של הדלת הראשית אני שומעת למרות המוזיקה החזקה. הוא יורד למטבח, מכבה את דניאל סלומון באמצע משפט ומנשק אותי מאחור. העובדה שאני לובשת רק מכנס קצרצר וגופייה גורמת לי להרגיש את החבר שלו טופח מאחוריי. ובכל זאת, הוא אומר שהיום לא נעשה כלום. זה אמנם מה שהוא אומר, אבל לי יש תוכניות אחרות. הוא נראה עייף, אז אני מציעה שיעלה לישון.

אחרי שהוא נרדם והאוכל מוכן, אני עולה בעצמי לחדר. אני כבר מכירה אותו כשהוא ישן ובכל זאת כייף להסתכל עליו; הנשימות העמוקות שלו, בית החזה שעולה ויורד, העיניים העצומות שזזות מתוך חלום, השיער שלו שנופל במלכותיות על המצח. אני פותחת לו את החגורה ואז את הכפתורים שבמכנס ומפעילה את קסמיי. הוא מתעורר מבוהל וכשהוא מביט בי מלמעלה, הוא מחייך ואומר שהלוואי שיכל לפתוח ככה כל בוקר. רק מלראות אותו גומר, אני מתחממת, אבל אני לא אומרת דבר וקמה לאמבטיה.

הוא מוציא מהתיק שלו את בקבוק האלכוהול המוכר שלו, עומד בכניסה לחדרון ובוחן אותי במבטו, שותה בשרמנטיות אין-סופית מהנוזל המר. בזמן הזה, אני ממלאת את האמבטיה הגדולה בקצף ריחני ומים עד הקצה. כשאני מתכופפת כדי לעשות בועות ולו נמאס לבחון אותי, הוא מתקרב בשקט ומכניס את ידו השמאלית בין רגליי, תופס בברוטאליות באזור הרגיש. אני אוהבת שהוא מקשיב לצד החרמני שבו. ידו הימנית עוברת באהבה על הבטן שלי, דואגת שאני לא אפול בעצמי לתוך המים. אחר כך היא ממשיכה במסע וכבר פולשת בגסות מתחת לגופייה, בזמן שהלשון שלו עוברת לאורך הצוואר שלי.

אני מסתובבת אליו ומרימה ידיים, הוא מוריד את הגופייה וידיו ההחלטיות אוחזות בפלא שגילו בכוח. אני דוחפת אותו אל הקיר והוא מלמל שוב שאני סקסית. הלשונות שלנו מתערבבות אחת בשנייה, צמאות למגע. הוא דוחף אותי אל הצד השני, נשען עליי עם כל כובד גופו, מאלץ אותי להתלות עליו. "שמח לראות אותי, הא?", אני שואלת בזמן שהוא מוריד ממני את המכנסון, מגלה שוויתרתי על תחתונים בבוקר ובכך מביאה להתעוררות נוספות מצידו. הוא תופס אותי מהשיער בחוזקה ובידו השנייה משקה אותי מאותו הבקבוק שלו, יודע מתי להפסיק אותי, אחרי הכל, אני בחורה שמשתכרת מהר. אחרי שהוא מניח את הבקבוק, הוא אוחז בתחת שלי, לוחץ ולא עוזב. הפשטתי את החולצה שלו מהר ובאמבטיה, פעם אחר פעם, הוכחנו את עצמנו.

אני מעליו, יודעת בדיוק איך להעיר אותו, זאת הפעם הראשונה שהוא מתנשם כל כך חזק בניסיון נואש להרגיע את עצמו, מתעקש להישאר בשליטה ולא להיכנע לדחף. אני עדיין מתפלאת שהוא הצליח לסרב בכל פעם שהוא היה כל כך קרוב אליי וציוויתי עליו להיכנס לתוכי. אחרי שעתיים מספקות שחררנו את הפקק והמים נשאבו לביוב. התקלחנו יחד, מסבנים אחד את השניה. הוא הביט בי ונישק אותי שוב, משעין אותי בעדינות על קיר האריחים ומטייל בידיו על גופי. הסתכלתי על המים נופלים ממנו בדרמטיות, "אני אוהב אותך", הוא לחש לי מילות אהבה אל תוך האוזן. כשעצמתי עיניים, הוא אחז בשבריריות בסנטרי והרים את ראשי, "תסתכלי לי בעיניים, אני שלך ואני אעשה הכל בשביל שיהיה טוב, אני מבטיח לך". ובכל זאת, עדיין לא הייתי מסוגלת להישיר אליו מבט.

"ממחר, מבטיח לך, אפסיק לעשן,

ממחר, תראי, תראי, אפסיק לשקר.

רק עכשיו, תתני לזרום עם הרגע הזה,

ממחר, תראי, תראי, אני אשתנה.

ממחר, אולי מחר, אני אשתדל,

ממחר, מבטיח לך, ביחד נראה.

רק עכשיו, תתני לזרום עם הרגע הזה,

ממחר, תראי, תראי, אני אשתנה.

כשנכנסת לי לחיים, מה רצית אם לא אותי?

לא אניח את הזיכרון בצד הדרך.

הרגלים שאספתי לא תוכלי לקחת לי,

לא אניח את הזיכרון בצד הדרך."

(ירמי קפלן- אני אשתנה)

החלק הבא, שכבר קרה וכבר נכתב, יגיע איפשהו במהלך השבוע הקרוב. הבלוג הזה כאן בשביל הזכרונות שלי, זה דבר שאני נוטה לשכוח, ולא רק בשבילכם. יכולתי לוותר על החלק הזה ולהגיע לעיקר, אבל זאת לא המטרה. בדיוק בגלל זה החלק הזה חייב להגיע קודם, לפני החלק הבא. צריך את הדבש, לפני המרור. לא יהיה חכם מצידי לזכור רק את הרע.

לכן, בינתיים, נשאיר את זה ככה. שמרו על עצמכם.