21/06/07, 02:20:

בום טראח. כאן זה התחיל, כאן זה נגמר. הוא צודק, שנינו פחדנים מדיי מכדי לסיים את הקשר הזה בעצמנו. משהו באיך שאני אומרת את ה"זה נגמר" ההוא עושה לי צמרמורת. שעתיים אחרי חצות, מחוץ למועדון המוכר ההוא, בעיר הישנה הזאת. משהו בתוכי לא האמין שבאמת נגמור את זה הלילה. אחרי הכל, בשבוע האחרון כבר רבנו שלוש פעמים ובכל זאת נשארנו יחד. אז כשאני אומרת ש"אתה צודק, ואתה תמיד תהיה באותה רמה בסדר העדיפויות שלי עם החברים שלי, וכבר רבנו על זה ואין פתרון", אני אומרת מתוך חשיבה שהוא יחבק אותי ויגיד שנמצא פתרון.

אבל הוא לא אומר את זה, כנראה שהאירועים הנוספים במהלך השבוע הביאו לכך שהוא התרחק ממני ואמר בפשטות "את צודקת", אין לי עוד מה לומר. הוא ממשיך לדבר שעה שלמה, ספק אליי, ספק לעצמו. מסביר שהוא רוצה שזה ייגמר טוב, כי "את חשובה לי, ואת תמיד תהיי חשובה לי ואת האהבה הראשונה שלי והבחורה הראשונה שלי". ממשיך ומבטיח שזה לא אומר שהוא יפסיק להתקשר ולראות מה שלומי, כי אני הייתי החיים שלו במשך שלושה חודשים שלמים.

"אני אהבתי אותך, באמת", הוא ממשיך, "אני עדיין אוהב אותך. ותמיד אני ארגיש שרק שיחקת בי". אני מתפרצת ואומרת ש"אין לך זכות לומר את זה, אתה לא יודע מה הולך לי בלב, אף אחד לא יודע", הוא מסכים וממשיך לומר ש"את הבחורה הכי אינטילגנטית שאני מכיר, את מצחיקה ומדהימה ובטוח תמצאי מייד מישהו אחר". אומר שאנחנו לא מתאימים, שיש לנו ראיות עולם שונות מדיי, מעניין שלקח לו שלושה חודשים להבין את זה. אחר כך הוא מוסיף שאני אף פעם לא נפתחתי אליו עד הסוף, שאפילו לגמור מולו לא הייתי מסוגלת. אני אומרת שזה לא קשור, שוקלת אם להגיד שזה פשוט כי הוא לא יודע איך לעשות לי טוב, ומחליטה לשתוק.

וכמובן, כמיטב מסורת 'הגברים שזרקו את נטלי', הוא מוציא לסיום-סיומת הערה שנאמרת כמובן בלי לחשוב, אני בספק אם עד עכשיו הוא הבין מה היה לא בסדר בה. בדיוק כמו שלומי, הוא פולט מילה או שתיים שפוגעות ומכרסמות עוד מהבטחון העצמי הרמוס שלי. כשאני פוערת פה ומסתובבת ללכת בצעדים החלטיים, הוא רודף אחריי, אומר ש"אל תלכי. קודם נסיים את השיחה הזאת ונסיים אותה יפה". אני נשענת על המבנה הישן ומסתכלת לכל כיוון שלא כולל מבט ישיר בעיניים שלו. כשהוא מסיים, הוא מנסה לחבק אותי ואני מביטה בו במבט שמבהיר היטב שאם הוא לא יתרחק, זה יכאב. הוא מרים ידיים בהפגנתיות ומתרחק.

אני מחליטה ללכת הביתה, הוא מציע כסף, ללוות אותי למונית, או שלפחות אתקשר כשאגיע הביתה. אני מסרבת לכל ומתחמקת מניסיון נוסף שלו לחבק אותי. מוצאת מונית, שואלת כמה עד הבית. "שבעים?" - "שלושים?" - "שישים?" - "ארבעים?" - "חמישים". כשהנהג מתרחק ממרכז העיר אני מבקשת שיעצור ויחכה לי. בדרמטיות ששמורה רק לי, אני יורדת בצעדים מהירים מהמונית, טורקת את הדלת, רצה בחזרה אל תומר. הוא יושב עדיין באותו מקום, אני מחייכת ואומרת ש"היה טוב וטוב שהיה", מחבקת אותו בזריזות ונכנסת בחזרה למונית הביתה.

אמא מחכה עם הכסף שהיה חסר לי מחוץ לבית. ריח הוודקה עדיין נודף ממני ובבטן משהו עדיין נקרע. המונית נעצרת מול המבנה הגדול. הראש שלי עדיין קודח במחשבות, רובן יודעות שזה היה הצעד הנכון, חלקן עדיין לא עיכלו את מה שנעשה. הבלאגן בראש ובבטן גורם לי לשכוח שהסיגריות עדיין ביד שלי. אני יורדת ומשלמת, אמא שואלת אם הכל בסדר. "רק לא הרגשתי טוב", אמא מהנהנת ויודעת שזה לא נכון. "הערתי אותך?", אני שואלת אותה ודוחסת מהר את הסיגריות לכיס האחורי. "לא, הייתה לי הרגשה רעה עוד קודם. חזרת לעשן?".

אני שותה חצי בקבוק מים, בולעת שלוש או ארבע אופטלגינים, עוברת במחשב ונכנסת למיטה. במיטה אני מתפשטת, מדליקה טלוויזיה מתוך ניסיון אמיתי להפסיק את המחשבות שמתרוצצות, מכבה טלוויזיה, עוצמת עיניים, מזיזה את הראש שמאלה ושוב מקיאה, לקול הצלצול הקבוע של תומר. 'ארבע שיחות שלא נענו', אני מכבה את הפלאפון ונכנסת שוב למיטה.

בבוקר, אני מתעוררת אחרי ארבע שעות של שינה רדופה. אחרי שעתיים רצופות שבהן אפילו 'חברים' לא הצליחו להוציא ממני חיוך, החלטתי שאי אפשר לשבת ולשקוע בכורסא הגדולה וברחמים העצמיים. קמתי לעשות כלים ואיפשהו בזמן ששטפתי את הסכין הגדולה, היא החלה לטייל לי על הווריד הראשי ביד שמאל. מפתה, כל כך מפתה, כל כך קל. להעלם מהחיים, להפסיק את המחשבות, ללכת ולא לחזור, כמו שהבטחתי לתומר שאעשה. קל מדיי, הייתי אומרת. "הוא כל כך לא שווה את זה," אני ממלמלת לעצמי ועולה לחדר.

זרקתי את השמלה השחורה שמדדתי מולו בלילה אל תוך הכביסה, זוכרת איך בשבת האחרונה הוא כמעט קרע אותה ממני. יחד איתה את המצעים שעליהם הוא גמר ארבע פעמים ביום ראשון. אחריהם את המגבת שאיתה התנגבנו שנינו אחרי המקלחת האחרונה. כמובן שאני קודם נכנסת להתקלח, מתנגבת בה בעצמי ומנציחה לתוכי את הריח שהוא השאיר בה ובכרית. על אחד המדפים עדיין יושבת התמונה המשותפת שלנו מל"ג בעומר ההוא, רגעים של אושר טהור. הפכתי אותה על פניה, שיפסיק להביט בי כל הזמן במבט המאוכזב הזה. שטפתי את החדר שהסריח מקיא-ההגזמת-עם-האלכוהול שהתגלגל מתוכי בלילה האחרון.

מכבה את המסך בראש שלי שעליו עוברות ברצף כתוביות הסיום - הגבר הראשון שראה אותך ערומה, הגבר הראשון שראית ערום, הגבר הראשון שנגעת לו, הגבר הראשון שירדת לו, הגבר הראשון שהתקלחת איתו, הגבר הראשון שישנת איתו. למרות שהוא כל כך מרכזי בחיים שלי, אני לא רוצה שישאר ממנו שום סימן, לא ריח, לא תמונה, לא מגע, אולי ככה גם המחשבות יפסקו ולא ישאר ממנו אפילו זכרון לרגש.

טיהור טוטאלי ואפילו לא דמעה אחת.

וכל זה השתנה אתמול. נקרעתי מולו. איך זה שתמיד כשאני צריכה להפרד מגבר בחיים שלי, זה חייב להיות בסצנה גרנדיוזית שכוללת בתוכה הרבה דרמטיות, דמעות, כאב, אלכוהול וחוסר שפיות זמני? אין לי מושג איך הוא היה מסוגל לשבת ולדבר איתי, אין לי מושג גם למה, אבל בכל זאת דיברנו. וסוף סוף אמרתי את האמת, את כל האמת. התעמתתי על הכל, וגם אם הוא לא יחזור אליי, אני יודעת מה לתקן עם הגבר הבא. ואם אני רוצה שהוא יהיה הגבר הבא? ואם אני סתם מדמיינת ופשוט כואב לי על זה שהוא הולך, וכשהוא יחזור אליי, שוב יהיה לי רע? וכל זה היה לחינם?

"לא יכול לשכוח את הרגע בו רציתי

לאסוף כבר את הכל, ולא היה בי את הכוח

להמשיך ולעבור את כל מה שאין בו כוונה.

תן לי אבן דרך, ואדע איך להמשיך,

נשאר כאב עמוק בפנים, אני רציתי רק ללכת,

כמו להיות תמונה שנקרעה, חור בלבנה.

באור חיוור, במלכודת השעה,

בא מלאך, תראו מה יש לו ביד,

מה שמפריד בין טוב לרע,

זה אחי.

במילים פוגע, לפעמים לא מתכוון,

אני נשאר

ל ב ד

אחרון, על ספינה שטובעת.

כמו בהזייה, אני חוזר לנקודה

שבה התחלתי אז ללכת, בתקווה שלא לזחול.

בתוך כל זה, אני מתקרב,

עומד על הקצה."

(רוקפור- חור בלבנה)

מצחיק ששמעתי לראשונה את השיר הזה הרבה אחרי שכתבתי את שני החלקים האחרונים,

ובכל זאת, הוא משלים אותם בדיוק.