יש לי נטייה להסתדר יותר עם גברים שגדולים ממני, בחודשים, בעיקר שנים. ולא כי ניחנתי בבגרות יוצאת דופן, אלא כי שם אני יותר טבעית (נו, וכי מתברר שבנות 17 עושות להם את זה). אח שלו נורא דומה לו. יש בו מין אדישות כזאת וחיוך ממזרי כשהוא פולט הערה צינית ומכאיבה, וזה רק מעלה את הסקסיות שבו מבחינתי. יום אחד תומר יקלוט שכשאני אומרת שאח שלו שווה זיון, אני באמת מתכוונת לזה.

אז כשאח שלו לוקח אותי לצד, אני מחייכת לעצמי. הוא הולך כמה מטרים לפני. בן 24, לובש ג'ינס צמוד וישן וחולצה שעושה לגופו עוול. הוא גבוה ורזה, שתקן ושנון, מה שרק מוכיח לי שעמוק בפנים, הוא אגרסיבי כמעט כמוני. חפיסת מלברו אדומה מציצה מהכיס האחורי שלו ואני מחייכת חצי חיוך. מעטים האנשים שמוצאים חן בעיניו ממבט ראשון, ואני, מסיבה כזאת או אחרת, נכללת בהם לפי מה שהגיע לאוזניי. גם איך שהוא מתנהג אליי, זה לא יחס ברור מאליו לחברה של האח הקטן שלו. "אם תצטרכי משהו," פעם הוא אמר לי, אחרי ריב עם תומר, מרים את כוסות הנס קפה שהכין לשנינו, "אל תהססי להרים טלפון. גם אם כבר תיפרדו".

הוא שואל באנגלית אם אכפת לי לבוא איתו רגע לשיחה קצרה, אני מחייכת ועונה שכמובן. תומר יושב ומביט בשנינו במבט אטום, כי הוא לא מבין ולו מילה בשפה המסורבלת, אבל סומך על שנינו, משום מה. בצד, הוא מדבר איתי בקול נמוך ועם הגב לכולם שנשענים על האוטו שלו בקצה גן העצמאות. הוא שואל מה המצב ביני לבין תומר, ואני, בדרך שלא רגילה לי, מוצאת את עצמי נפתחת בפניו ומספרת דברים שעדיין לא הודיתי בהם אפילו בפניי. הוא משלים לי משפטים ואני משלימה את שלו. איכשהו, אני והבליין המשכיל הזה, מוצאים שפה שהיא הרבה יותר ממשותפת. הוא מספר לי על זה שיש לנו בעיות נורמליות, שגם לו היה אותן עם חברה שלו, מזכיר דוגמאות מהחיים המשותפים שלו איתה.

איכשהו, הוא מצליח לסדר לי את המחשבות בראש. הגעתי הערב קצת מבולבלת. עשרים וארבע שעות קודם רבתי שוב עם תומר בטלפון והייתה צעקה עם משהו ש"נראה איך יהיה מחר. כי אם זה ימשיך ככה, אז חתכנו באמת". למרות שהוא איחר לי בשעה וחצי, כמו שהוא בדרך כלל עושה, אני משתדלת להתנהג אליו הכי טוב שאפשר ולהדחיק את הפנטזיות על אחיו הגדול מהראש המעוות שלי. כשהוא פותח את הוודקה אני מעבירה לו אצבע על הצוואר וכאילו בטעות יד על החגורה, מחייכת ואומרת שאני אמזוג לו.

אחרי שהוא שותה שתי כוסיות, אני שותה קצת בעצמי. כשאני בצד עם אחיו, הוא ממשיך לשתות, כך שעשר דקות אחר כך, הוא מתקרב אל שנינו בצעדים כושלים. אחרי הכל, גם הוא לא מסוגל להשאר מפוקס אחרי שלושת-רבעי בקבוק של וודקה משובחת. הוא מצטער על זה שהוא מפריע, "רק רוצה רגע נשיקה מחברה שלי", הוא אומר. הוא נותן לי נשיקה על השפתיים, דבר שהוא עושה רק כשהוא מרוחק. אני אומרת שמותר לו לתת לי נשיקה אמיתית, כמו שצריך ולפני שסיימתי כבר את המשפט הלשון החמה שלו עמוק בפה שלי והידיים הקרות שלו פולשות אל החלק האחורי של הג'ינס שלי. אחיו מסתובב ומעמיד פנים שהוא בטלפון עם החברה.

כשתומר מסיים את המעשה, הוא חוזר אל החברים שלו ולוחש-צועק לי להזדרז כי "אני רוצה אותך איתי, סקסית". "הוא שיכור", אחיו אומר לי בהתנצלות, "אני יודעת", אני מחייכת בסלחנות. אנחנו ממשיכים לדבר ובסוף אני מחייכת, אומרת תודה בתמימות מעושה וכשאני מחבקת אותו, השפתיים שלי עוברות בלי כל כוונה אמיתית על הצוואר שלו. הוא מחייך ואומר שאין בעיה. כשאנחנו חוזרים לכולם, תומר מצמיד אותי אליו, מנשק אותי בחייתיות שגורמת לי כמעט למבוכה, לכן אני מציעה שנלך לצד. הוא מסרב, "לא, אני צריך לכבד אותך, ושם זה לא יקרה".

על המכונית שבמרחק עשר מטר בקושי, הוא משעין אותי וכבר מתחיל להפשיט אותי. "תראי מה את גורמת לי, אלוהים, אני חרמן. תתרחקי, נטלי, תתרחקי, כי עוד שנייה אני כבר לא אתאפק", הוא נלחם בעצמו, רוצה-לא-רוצה. אני מחייכת בסיפוק, נהנית לראות אותו סובל מהשליטה הדמיונית שחשבתי שיש לי בו. "ולמה אתה צריך להתאפק...?", אני שואלת אותו בהתגרות. "כי את לא רוצה!", הוא צועק בדרמטיות של שיכורים, מעיף את ראשו לאחור, "את לא רוצה, את לא מוכנה עדיין, אני יודע שלא". אני מחליטה שהוא סבל מספיק ומפסיקה את ההתנהגות השרמוטית, מכריזה שכדאי שנחזור אל החברים שלו, כי תכף האוטובוס האחרון שלי יברח.

"אל תלכי," הוא תופס בי, "עכשיו אני כבר חרמן מדיי, אני חייב לגמור!", הוא צועק. ואני לא רוצה. אני כל כך לא רוצה. הידיים שלי, מתברר, כבר לא מספיק טובות ולכן נותרת רק האפשרות שכוללת ירידה על הברכיים והשפלה כללית. הוא מתחנן, מתחנן ובסוף קובע. אז, כבר לא נותר מקום להחלטה שלי. אחרי שהוא גומר, פעמיים, בפה שלי, הוא מתקרב לעץ ומשתין. אני נשארת שעונה על האוטו השחור. הוא חוזר ואני רוכסת לו את הג'ינס. חבר שלו מגיע ומזכיר לי את האוטובוס. אני רצה ומפספסת אותו כמובן בשניות אחדות בלבד.

ובתחנת האוטובוס, כשברור כבר שאני אאחר הביתה, אני מקבלת את ההחלטה לחזור אליו ולטפל בו. הוא זרוק עם החבר רק כמה מטרים מהמיקום הקודם. מגמגם באינפנטיליות מילים לא מובנות. אני מתיישבת על האספלט הישן והוא נשען על הרגלים שלי. הוא בוכה לי אל תוך הבטן, מתקפל לתנוחת עובר, כמו ילד קטן. "אני בחובות, אני עובד כמו כלב בשביל להחזיר חובות, את מבינה מה זה? אפילו ללכת איתך לקולנוע אני לא יכול להרשות לעצמי..", הוא ממשיך ליבב אליי.

אני משעינה את הראש שלי על השיער שלו ומלטפת את הגב שלו בקצב אחיד. לרגע אני מרגישה כמו אמא שלו. "אל תדאג, מתוק שלי, עוד מעט והכל יהיה בסדר. אתה כבר בסוף החובות ואז יהיה לך כסף בשביל מה שתרצה", אני מרגישה את הקול שלי נשבר אל תוך האוזן שלו. אני מנשקת לו את העורף והצוואר והלחי, אם לרגע הוא רק ידע כמה הוא חשוב לי. "אל תשארי כאן," הוא אומר לי מתוך השכרות, "אני מניאק חרמן, נטלי. אל תבואי אליי, אל תרדי לי, אני רק מרגיש שאני רק מנצל אותך, שאני פוגע בך ואני לא רוצה לפגוע בך". "אתה לא מנצל אותי, מאמי, אני חברה שלך, זה התפקיד שלי", אני עונה בטיפשות. "כן, אבל מתישהו, בין הפרידה לחזרה," הוא חוזר לבכות חזק יותר, "האהבה שלי אלייך, היא איכשהו נעלמת לאט לאט...". אני מחווירה.

אבא כועס, וגם אמא. הגעתי בשלוש שעות איחור וזו לא הפעם הראשונה, אפילו לא העשירית. אין יציאות לחופש הזה, אפילו לא לעבודה. פולין כנראה מבוטלת. אין פלאפון, אין חברים, אין תומר. נאלצתי לשקר המון בשביל לא לספר שתומר, החבר שאבא כל כך לא מחבב, השתכר ואני רציתי להשאר ולשמור עליו. רוב הזמן שתקתי, שומרת על הסוד שלו למען השם הטוב שלו מול ההורים שלי. שתקתי וספגתי את המילים הכועסות של אבא, על כמה שאני כלבה ושאם אני אמשיך ככה, בגיל 18, אני אמצא את עצמי מחוץ לבית, כי אין מקום בבית הזה לכפויי טובה.