תומר.

מה יש עוד לומר שעדיין לא נאמר?

תקופה נהדרת ברובה, עד שזה התדרדר. כל הפעמים הראשונות והתחושות החזקות. הכי קרוב למשהו מגובש ובוגר.

אולי צדקתי במה שאמרתי בשלושת הפעמים שהיה בטוח שכבר עבר לנו - "היה טוב וטוב שהיה".

הערב אמרתי את זה בפעם האחרונה, בפלאפון, כמו שדרשת, כי לא יכולת עוד. אמרתי את מה ששנינו, פחדנים שכמותנו, לא רצינו לומר. כי לבד זה לא נחמד לאף אחד, כל אדם צריך חום אנושי וצחוק וחיבוק וסיפוק. אבל האם זה מצריך להתפשר על הבן-זוג שלך? לאבד את האישיות שלך והעצמאות שלך?

בניגוד לפעמים הקודמות, הרגשתי הקלה, כאילו פתרתי את הבעיה המעיקה ביותר אצלי. כי אחרי שעוברים את החודש הדביק והראשון, מסתכלים קצת קדימה. ובקדימה הזה שלנו, הדברים לא הסתדרו, החיים לא השתלבו, אני ואתה לא הפכנו לאנחנו, לא היה אנחנו. אתה באת מהעולם שלך, של בליינות, בחורות, אלכוהול, סמים, כשהיום הוא לילה. ואני, אני ילדה עדיין, אני תמימה בדרך שלי, קשורה לבית, רגילה, אפורה. וכשזה לא מתמזג, אין טעם להמשיך. כי הדרך משם לשנאה עצמית ושנאה אדירה כלפיך רק מתקצרת. נדמה לי ששנינו למדנו את זה בדרך הקשה.

וזה לא אמור להיות ככה עם מישהו שחשוב לנו, להרגיש הקלה כשחותכים, להרגיש רע כשנמצאים יחד. כנראה שצדקת, מקסים-שכבר-לא-שלי, "אהבה", עד כמה שהתחושה האידיוטית הזאת קיימת, לפעמים לא מספיקה. וכימיה, קצת נעים במיטה וחיוכים, לא משאירים טוב על הלב לאורך זמן. בטח לא כשבאותו זמן יש יותר ריבים וכעס ותחושת בטן מגעילה וחוסר התחשבות ואחת שהופכת לסמרטוט.

כשאתה כועס על זה שיש אנשים שמכירים אותי יותר טוב ממך, כועס על זה שאני סגורה ולא נפתחת ומספרת, ואז כשאני כן מספרת, אתה אומר שאני חופרת. אז כן, אני הופכת לסמרטוט.

כשאני אומרת במיטה שבא לי עלייך, ואתה רואה בעיניים שלי שאני באמת מתכוונת לזה ובוחר לומר ש"אל תרגישי לחוצה, כשתהיי מוכנה זה יקרה", אבל שלוש שעות אחר כך אומר שאתה גבר ויש לך צרכים ואתה צריך כבר לזיין, אבל אני לא רוצה אותך בכלל. אז כן, אני כבר חושבת שאולי לא דיברתי מספיק ברור, שאני משתגעת בעצמי, שהבעיה אולי בי.

כשאני בוכה לך בטלפון בפעם האחת והיחידה ושעתיים אחר כך אתה מחליט להתייחס אליי חרא ולומר הערות עוקצות מול חברים שלך. כן, אני מרגישה עוד יותר חרא.

כשאני משקרת להורים שלי בשבילך, רבה עם חברים שלי למענך, בוחרת אותך על פני כולם, אבל אתה בוחר לומר ש"אני תמיד אחרון בסדר עדיפויות שלך". כן, אני מרגישה שלא מעריכים כלום ממה שאני נותנת. אני לא מצפה ולא רוצה שתגיד תודה, פשוט שתהיה איתי, שתפסיק להתלונן עליי, שתקבל אותי.

וכל כך הרבה זמן לקח לי בשביל להבין כמה אני משפילה את עצמי למענך, הרבה יותר ממה שמגיע לך. כל כך הרבה זמן להבין שזה לא מגיע לי. כל כך הרבה זמן בשביל להבין שאם לא מתאימים, אז לא מתאימים, "אהבה", או איך שלא קוראים למפלצת הזאת, זה לא הכל. ואם נפרדים, זה לא סוף העולם, הרי אני יודעת שמחר בערב שלושה אחרים ימצאו חן בעיניי ואם זה יהיה ערב מוצלח, אז בסופו אני אהיה עם אחד מהם, או עם שלושתם (כן, בטח).

כנראה שהאסימון האחרון נפל לי כשהבנתי שלמרות שהשתניתי איתך ובגללך בזמן הזה, נותרתי עדיין אותה אחת. זאת שהפעם הראשונה שלה צריכה להיות הכי מיוחדת, ואם לא מיוחדת, אז לפחות אמיתית. אני צריכה יחסים יציבים, לקום בבוקר ולדעת שאתה שם בשבילי בכל מצב. אני צריכה גבר שיצעק לכל העולם שאני היחידה שלו ולא יספר מולי לכולם על הבחורה ההיא שהתחילה איתו ו"וואלה, הייתי עושה אותה בכייף", כי בכל נימה של צחוק, יש טיפת אמת. ויהיו ריבים, אבל אחר כך נצחק עליהם, לא כמו איתך, שהם נפתחו שלושה ימים אחר כך מחדש. כי כשדברים הם כאלה, כל יום, כל יציאה, כל שיחה, אני מרחיקה אותך ונפרדת ממך בלי לשם לב. אני לא רוצה להיות חלק ממערכת יחסים כזאת. ואולי אני צריכה משהו שלא קיים, אבל בכל זאת לא מצאתי אותו איתך, לא מצאתי אותי איתך.

אז אני שמחה שלא נכנעתי לצעקות שלך, לדיבורים של הסביבה, לרצונות שלי. אני יודעת שהייתי מתחרטת על זה. אני יודעת שהייתי כועסת על עצמי שוויתרתי בשבילך, בשביל שאתה תהיה מרוצה ומסופק. הייתי כועסת על זה שוויתרתי בשבילך על עצמי, על העקרונות הדבילים האלה שכנראה עדיין חקוקים בי, על החלומות לזוגיות טובה שאולי לא קיימת. אז כן, יקירי, אני שמחה לדעת שאתה לא הראשון שזיין אותי, לא  הראשון שנכתב בזיכרון שלי בתור המיוחד של החיים, התמים של אהבת הנעורים. כי האמת היא, שעם כל הכבוד לרגעים היפים והזמן האבוד, אתה לא האחד הזה.

ועוד רגע, אני אתחרט. אני אכעס על זה שהיה לי משהו כל כך יפה (כי אחר כך הכל נראה יפה), כל כך אוהב, כל כך מלא, ולא נצלתי אותו. לא התמסרתי לחלוטין. לא שיחררתי, לא השתחררתי למענו. יכאב לי כשאדע שבאמת זיינת את הבחורה הראשונה שהתחילה איתך, הפכת ל"סטוץ-מן", כמו שאמרת וזאת לא הייתי אני, כי יכולתי להיות שם ולהרגיש מיוחדת. ובינתיים, אני אפגוש אנשים חסרי משמעות ביציאות חסרות טעם, אבלה, אשתטה, אזרום עם אלף אחרים, אף פעם לא עד הסוף, אף פעם לא עם רגש ואמשיך לחכות לילד, לגבר שאולי לא קיים.

ואל תדאגו לי, אני חזקה כמו פלדה,

וכמה שאני בטוחה שאני אתחרט ואכעס, אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון בשבילי.

פעם ראשונה שאני לא עורכת פוסט ופשוט כותבת.

נדמה לי שכבר שכחתי איך זה, לכתוב. חזק, אמיתי, נוקב, בלי צינזורים, ישר מהבטן.