אני עדיין מנסה להבין אם עכשיו אמור להגיע הפוסט ההומוריסטי והסרקסטי (חלב) או שזה הזמן לפוסט קורע לב ומאחד יבשות (בשר). משום מה, בחרתי דווקא באפשרות א', אולי כי זה הפך לחלק מהיום-יום. להדחיק, חבר'ה, זה המתכון לשנה נוספת לבד, אולי זה מה שאני באמת צריכה, קצת שקט. והרי המרכיבים; הדחקה, עקיצות נוטפות ציניות עגומה, יותר מדיי סיגריות ומבט קפוא בעיניים יוציאו את החשק לכל גבר ממוצע, אחרת הוא ממש מיוחד. אבל, כידוע, ידידיי, מיוחדים לא נולדו בשביל להלחם על אחת כמוני.

או אולי אני חייבת לעשות סקר עולמי דחוף ולחפש את הגבר הנחשק בזכוכית מגדלת, ממש כמו שתומר עושה כרגע (עם אישה, אני מקווה). ולמקרה שתהיתם, כן, הוא כבר תפוס מחדש, חוקי האבלות נמחקו ככל הנראה. וכנראה אני צריכה לתקוף את הנושא בזווית לגמרי אחרת: הפרידה הזאת הייתה הדבר הנכון ביותר לעשות, אני יודעת את זה בוודאות עכשיו. העולם מעולם לא היה בהיר כל כך, הבועה שתומר הוא הגבר היחיד עלי אדמות נמחקה לחלוטין. העולם מלא באחרים, שמתייחסים אליי לפחות כאילו הייתי אלה טרופית נוסח יעל בר זוהר בימים שהבלונד שלה היה באמת זוהר ולא סתם מסנוור בסגנון בלונד זול.

כן כן, בנות יקרות, העולם מלא בגברים מעריכים, שנראים הרבה יותר טוב מתומר, מתנהגים הרבה יותר טוב מתומר ומעניינים הרבה יותר מתומר. עכשיו רק הזמן למצוא אותם. היי, גברים חמודים, זה הזמן לצאת! תם עידן ה"מצטערת, יש חבר" / "מצטערת, פשוט נפלה לי הטבעת מהאצבע. אני צוחקת, אתה יודע. חוצמזה שחבר זה לא קיר. כן, אני שוב צוחקת" / "אהלן, אני רוצה להזמין מגש פיצה עם תוספת פטריות ואת השליח השווה" (האחרון באמת לא קשור, עכשיו כשאני חושבת על זה).

מעבר לזה שאני חייבת למצוא גבר חדש, לפני שתומר יהפוך לאובססיה בלתי מחיקה, אני צריכה גם להפסיק לעקוץ אותו. מסיבה כזאת או אחרת, כנראה באמת הייתי אבן דרך בחיים שלו. מסיבה כזאת או אחרת, הוא באמת משתדל לשמור איתי על קשר ולפטפט איתי, וכל מה שהוא זוכה זה לשתי סטירות לחי עם הפנייה להדסה. רק על זה, מגיע לו איזה תואר אבירי או משהו בסגנון. מה גם שהוא תרם רבות להתפתחות שלי, בין אם אני אודה בזה או לא.

תרם להתפתחות, אתם שואלים את עצמכם? נכון, הנה, אני חוזרת אט אט להיות אותה צינית-ממורמרת, רק שהפעם, ממש איבדתי את פחד הזין שהיה לי. לא לא, זה לא הזמן לצחוק. אחרי הכל, מאחורי המילים הגבוהות שחיפשתי במילון לכבוד הפוסט הזה, עומדת ילדונת בת 17 (נו, עוד חודש, אל תהיו קטנוניים), אינפנטילית משהו שהרעיון לראות זין עומד מולה, עבר לה בדיוק פעמיים בראש. וגם אז, במהלך לילה לבן ארוך במיוחד בו גיליתי, אחרי שישנתי על ידיד שלי, שבאמת יש דבר כזה- זקפת בוקר. העובדה הזאת, בנוסף למסקנה שהנג-אובר הוא לא החבר הטוב ביותר שלי, זעזעו את עולמי כליל.

בנוסף לגבר החדש והפסקת האש על תומר, אני חייבת לזכור שמאז ובזכות הפרידה התחברתי מחדש לחברים שלי, אלה שהתעקשתי לשמור בתמונה בזמן ההוריקן הזה שמכונה תומר, תומר בונד. אז אולי בעצם כן היו צדדים טובים לפרידה הזאת. אופטימיות, נטלי, אופטימיות, לא היה לך את זה פעם? איפשהו?

האמת היא, ברצינות הפעם, שהדרך שלי להתמודד עם העניין לא ממש שונה ממה שהצגתי. אני מסתכלת על זה כעל דבר הכרחי שהביא הרבה דברים טובים עמו, תקופה חדשה ורעננה. ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי מנסה בכל כוחותיי לשמור על שפיות, מעמיסה על עצמי אירועים ובילויים ויציאות וקניות וחברים, הכל בשביל לא להיות כזאת ולשקוע במחשבות על זה, נו, הלבד הזה. וכמה שניסיתי, הרי ברור שיהיה לבד, כמו השישבת האחרון אצל הדודים, במושב הדרומי הזה.

שכבתי שם והסתכלתי בכוכבים שפעם הבטנו בהם יחד, אני והוא. הוא הסביר לי עליהם, למרות שהיה ברור שאין לו מושג איפה הירח אפילו. קפאנו יחד, מתחת לפוך, בקור הזה של חמש וחצי בבוקר והסתכלנו על הזריחה מעל ההרים של המרפסת. רק שבלילה הבודד הזה, לא היה כל כך קר, כי חצות לא נחשב, וההרים הריחו נהדר ביחס למושב ואפילו להתקשר אליו לא יכולתי.

נזכרתי בחיוך שבצהריים הוא נזכר בי. פתאום החליט להתקשר, בהתאם להסכם "אנחנו ידידים" הנ"ל (בולשיט, יקיריי). אמר ש"גם ככה אני מתקשר למאה אנשים, לומר 'שבת שלום', אז דווקא אלייך אני לא אתקשר?". והייתה לנו שיחת חולין נוראה שכזאת, מעולם לא הרגשתי כל כך מזויפת וחסרת מילים. ניסיתי להבין שוב אם מתחת למצע האהבה ההיא, אולי באמת לא היה לנו הרבה במשותף, כמו שכולם אומרים. אולי באמת זה היה מקרה של 'הוא לבד - היא לבד - הוא נראה לא רע - כן, גם היא - יאללה!'.

ואם באמת דברים היו כאלה, לא היינו כל כך קיצוניים. נכון, אנחנו שונים, אני והוא, עולמות שונים. אבל בשורה התחתונה, שנינו הרגשנו אותו הדבר, כמו שחברה משותפת סיפרה לי אחרי הפרידה הקודמת שלנו. איך הוא אמר לה שהוא עצוב עכשיו, השמח הזה. ממשיך ואומר שהוא התרגל שיש למי לספר דברים סודיים כאלה, עם מי לשתף, מתגעגע לתחושה שאפשר להתקשר למישהי בשלוש לפנות בוקר ולנבוח בחוסר-שפיות -אלכוהולי שאתה פשוט אוהב אותה, פשוט עד די כאב.

וזה מספיק רגש בשבילי, בשביל להיות משהו אמיתי. אני לא אשקר ואומר שלא כואב כבר, אבל אתם כבר יודעים שאני שחקנית. עד כדי כך שחקנית שאפילו החברים הכי טובים שלי לא יודעים שממש כואב לי. אני חוזרת למסכת העבר, "הכל בסדר. אני בסדר. אני חזקה. אני ברזל". אני מדמיינת את השבירה שלי כשאני אראה את החברה החדשה שלו, אראה אותו שוב, אשתה עליו שוב, אבכה עליו שוב. אני חייבת לצאת מהמעגל הזה.

"לילה, בואי ונברח רחוק מכאן,

בואי ונשאיר את העולם מאחור להסתדר.

אני אדאג לך, תוכלי לישון כל הנסיעה,

תחשבי על כל מה שהיה ותראי איך זה עובר.

כבר יהיה לך טוב יותר, איתי.

לילה, בואי ונבנה לנו חלום, שם הכל בעצם לא נכון,

וסתם דאגנו, מסתבר.

מה אכפת לך, תהיה לנו דירה קטנה,

וספסלים מאבן בפינה וחלון עם נוף אחר.

כבר יהיה יפה יותר, איתי.

לילה, אל תגידי לי כבר מאוחר, אל תגידי לי אולי מחר,

ונדחה את זה לעד.

ומה אכפת לך, את חייבת להבין אותי,

אם לא תסכימי להיות איתי, אצטרך להיות לבד"

(יוני בלוך ואפרת גוש- נוף אחר).

נו בסוף יצא פוסט לא בשר ולא חלב, משהו פרווה, לא?

אלוהים, בתחילת הפוסט הזה חשבתי לרגע שבאמת התגברתי קצת, התגברתי מספיק בשביל לצחוק על זה.

כמעט האמנתי לעצמי בעצמי.