שום דבר לא זורם לי כאן.

אני מלאת כאב ואפילו רבע ממנו לא מצליח להכתב במילים הנכונות.

פסק זמן. לשבוע, חודש, חודשיים. כמה שצריך.

ואם זה נעלם, אפשר לפתוח מקום חדש, או פשוט לעזוב, גם ככה יש כאן יותר מדיי עיניים שזה לא מקומן.

ובכל זאת, זה לא אומר שאני נעלמת, אני עוד כאן.

אוהבת תמיד.

(שונאת קווים מפרידים)

עריכה - 04/08/07, 03:23:

אני עדיין בחיים, למקרה שתהיתם. עדיין לבד, ולא כי אין הצעות מגונות למיניהן, כי אני פשוט מבטלת כל אחד, איכשהו הם לא מספיק דומים להוא.. לפעמים דומים מדיי.. לפעמים פשוט לא בא לי.

נשמע לי מספיק חשוב לעדכן פה שעוד יומיים-שלושה אני טסה רחוק, לזמן לא מעט, לבד ויחד, וזה קצת מסובך להסביר בשש שורות. אחר כך יש את הכנרת ואולי גם אילת או ים המלח. אז יהיה פה קצת מדברי בקרוב.

וזה לא שאני מתעלמת מתגובות ומעדכונים, אני מבטיחה להשלים הכל, אני פשוט עמוק בחיים שלי, לשם שינוי. אולי זה יעזור לי להתעורר לחיים מחדש.

שמרו על עצמכם, יקרים שלי.

מתגעגעת לכולכם.

אני כאן:

"זה לא כמו בעבר, זה לא כמו שדובר.

הכל עומד, לא זז.

עצב, גשם, אהבה, לא משנים דבר.

משהו מת, משהו נגמר.

אהבה רחוקה, ברכבת תחתית,

שחוצה בלונדון איזושהי כיכר.

היא כותבת, 'קצת קר עכשיו,

מתי אתה בא?'

זה משתנה, אבל לאט, ומשנה כל כך מעט.

איפה אני ואיפה את?

את לא כאן, את בראש, את ברכבת תחתית,

ואולי את בכלל לא אמיתית.

והמצאתי שקר ושאכפת לך,

מתי אני בא?

מליוני אנשים לבד.

ואם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה.

שנתחמם,

שלא נקפא,

שלא נשתגע."

(החברים של נטאשה- מליוני אנשים לבד)