כאילו השארתי את הבלוג הזה איפשהו בבלאגן בחדר, מתחת למיטה, וזרקתי אל תוך 'מגירת ההפתעות'. בפעם האחרונה שפתחתי אותה, ישבו בה גם כל האקסים על בירה גרועה והעבירו חוויות עליי במיטה, ההוא מכיתה ה' ששנאתי, ההוא מכיתה א' שהציק לי, המורה לספורט, הדובי ששלומי קנה לי וכמה חולצות מביכות משנות התשעים.

לאלו מכם שתהו לגבי מצבי, אני עודני כאן. אמנם נעלמתי והבלוג הזה קצת שתק, אבל זה היה רק לטובתי. הפסקתי לחשוב איך לכתוב דברים ואפילו כשניסיתי לכתוב, לא הצלחתי, וזה הצד הטוב. אני לא צריכה להתעסק בכתיבה, אני צריכה להתעסק בחיים שלי. מצד שני, לא לכתוב, זה לאבד חלק ממני. כשאני כותבת אני מבינה את עצמי יותר, באופן ביזארי שכזה. דברים יוצאים הישר מהבטן, דברים שלא הצלחתי לומר, אף פעם.

הרבה השתנה מאז תחילת הקיץ.

את תחילתו העברתי בשינה וברחמים עצמיים כראוי לבחורה שזרקה/נזרקה את החבר שלה. את הדיכאון ריפאתי בעזרת כרטיס האשראי של אבא והמון דברים להתחדש עליהם. נסענו כמה פעמים לתל אביב, השתכרנו כמו כלבים, הכרנו חתיכים וחגגנו כמו שצריך.

הצבא כבר התחיל לנדנד, עשו קצת בעיות בצו הראשון עם המשקל וחוסר ברזל, אבל בסוף פירגנו בפרופיל. נרשמו כבר שתי הזמנות למבחנים ביחידות שונות. ואני עדיין מחכה לתפקיד שלי.

באמצע החופש כבר טסנו לפולין, שעליה יש פוסט שעוד לא נכתב. בפולין התקרבתי מחדש למאור, הידיד הכי טוב שלי מאז החטיבה אולי. הכרתי אנשים חדשים, התקרבתי מחדש לישנים, ביניהם גם לאופיר ולחברה שלו. חווינו, בכינו, צחקנו, שמחנו, התגאינו (ולא, זאת לא יציאה מהארון).

בשבועיים שנותרו הספקתי לתפוס צבע בים המלח, תל אביב, אשדוד וכמובן שבווליום כנרת הבלתי נשכח, עם כל הקיטורים על החום ועל "איך הצפונים האלה יכולים לחיות כאן?!", הצחוקים בלילות והצרחות בהופעות.

לפני שבוע חגגתי שבע-עשרה בשעה מוצלחת עם כל החברים במסיבת הפתעה שההורים אירגנו (ובאופן חולני שכזה, הם גם ארגנו את האלכוהול ואת פינת העישון במרפסת). שעתיים אחר כך, בזמן ששקדנו כולנו על המנוע המחורבן במקום לישון, כבר התייצבתי בשבע בבוקר לתיאוריה נקייה מטעויות, כמובן. מחר כבר מגיע שיעור הנהיגה הראשון.

ועכשיו, למרות שזה לא ממש נקלט, אני הקטנה הזאת כבר שמיניסטית, עם 15 שעות שבועיות בלבד. משום מה, יש עדיין את ההרגשה של חופש סוכות בכיתה י'. החופשים עוברים מהר ואנחנו גדלים איתם, אז מאבדים תחושת זמן. ובכל זאת, יש תחושת סוף. שתי בגרויות אחרונות וסיימתי.

ועד כאן ל"חיים שכאלה" על החופש הזה, החופש האחרון שלי.

מאור הוא ההיפך המוחלט מכל הגברים שהיו לי עד היום. בחיצוניות, הוא הכי לא בלונדיני עם עיניים כחולות, קצת גבוה ורזה כמו מקל. מאור עובר ת'מטר תשעים, לא רזה מדיי, שזוף, עם קרחת נעימה וזיפים סקסיים. בפנימיות, יש בו את כל מה שרציתי ולא מצאתי באחרים.

הוא המוזיקאי הטוב ביותר שאני מכירה, גם גיטריסט וגם יודע לשיר. הוא מתוק, דואג לכולם וההיפך הגמור מהגברים הלא-רגישים שהייתי איתם עכשיו. מאור יודע לבכות, עד כדי כך שלפעמים אני אומרת ש"אני עוד אעשה ממך גבר!", למרות שבינתיים הוא זה שכבר הוכיח את גבריותו במיטה. הוא יודע לדבר על מה שמפריע לו ולהקשיב. מאור יודע ללטף ויודע להחמיא ולפרגן. הוא יודע לנשק את הצוואר ולהשאיר לך טעם של עוד. הוא יציב ומצחיק ורגוע ומטורף וצוחק ואוהב.

בפולין, במלון המקסים שבלב וורשה, מאור דפק בדלת כשיצאתי מהמקלחת. הוא חיבק אותי ואמר שריח של בחורה אחרי מקלחת, זה הכי נעים בעולם. הוא נשכב על המיטה והחזיק לי את היד, שזה דבר רגיל בינינו, אבל לכל השאר זה גרם לחשוב שאני והוא יחד. זה ידוע שיש לו עבר של שנה וחצי עם האקסית והם רבו לפני הנסיעה וברור שהם יחזרו להיות יחד, ובכל זאת, אנשים אוהבים לדבר.

אנחנו שוכבים שנינו בתוך הפוך ומפטפטים על סקס ואהבה. 'אין דבר כזה ידידים בין גבר לאישה', אני נזכרת בדבריה של האישה עם הניסיון, 'גבר ואישה זה זיון וזהו'. הוא מספר על האקסית שלו ועל כל הבעיות איתה. אני מספרת את הסיפור העצוב עם תומר, האקס המסכן והמתסכל שלי. הוא אומר שלא נורא, העיקר שיצאתי ממנו, שמהרגע הראשון הוא לא מצא חן בעיניו. הוא כועס על זה שבכלל חשבתי לשכב עם דביל כמוהו, "נטשקה, את נולדת לגבר שיאהב אותך, לא לסמרטוטים".

רק שעתיים קודם, הוא חיכה בכניסה לחדר, "נו, נטשה, אנחנו נאחר לארוחה של שבת והם יסעו בלעדינו, ואני רעב!". כשפתחתי את הדלת, חיוורת מהזריזות ולבושה שמלה לבנה שלא משאירה מקום לדמיון, הוא שתק וחייך. "מה?", אני שואלת ובודקת במראה אם מרחתי את האיפור, "כלום, את פשוט יפהפייה", הוא אומר. הוא קד קידה ואומר שכולם יחכו לגברת, שאני אקח את הזמן. הוא סוגר אחריי את הדלת ומזמין לנו מעלית.

בארוחה הוא שומר לי מקום לידו וכשאני עומדת בתור לאוכל, הוא נעמד מאחוריי ומחבק אותי. כשהוא יורד ממרום גובהו אליי, הוא לוחש לי באוזן, "את כל כך מדהימה, נטלי, אני נשבע לך שאם לא היית מעשנת, כבר הייתי מאוהב בך".

שלושה ימים אחר כך, בחמש בבוקר, ברחבת הכותל, האקסית הקדושה שלו כבר עמדה וחיכתה לו. היא חיבקה אותו ונישקה אותו והוא הבטיח שהוא בחיים לא ילך ממנה כשהוא כועס. וכבר אז, אני חייבת להודות, עיקמתי את האף. בשאר החופש פטפטנו בטלפון כמו תמיד ונפגשנו ללילות גיטרה יחד עם כולם. הריחוק שלו היה באוויר, כמובן.

במסיבת ההפתעה שעשו לי, הפכנו רשמית לזוג-הכי-לא-קשור-אך-מתוק-והיה-ברור-עוד-מפולין-שהם-יהיו-יחד. אחרי שנכנסתי וקיבלתי את השוק הראשוני, הוא חיכה לי עם חיבוק ו"מזל טוב, נסיכה". האלכוהול זרם כאילו אין מחר ואחרי מספיק וודקה ויין, בזמן שהתווכחנו ופלרטטנו כמו תמיד, אמרתי בטיפשותי ש"עובדה שאתה לא מסוגל לנשק אותי". אחרי שליווינו את אופיר לאוטו, הוא עצר בכניסה לבית, "בטח שאני מסוגל", התכופף אליי וקירב את שפתיו לשלי.

אחרי אינספור עצירות ו"זה רק היין מדבר ממני" ו"אבל מה עם האקסית שלך?!", נאלצנו להודות שזה נועד לקרות כבר מזמן. אישתי צחקה על כל השירים שהוא כתב לי בכיתה ח', אמרה שהוא היה מאוהב בי עוד אז. הוא הוציא גיטרה וחיפש בין כל דפי האקורדים שלי שיר טוב. "היי, זה דווקא שיר נחמד", הוא חייך אליי ושר לי. תמיד שרו לי את מה שישירו לה, מעולם לא שרו לי, רק בשבילי. יש את העניין הזה למוזיקאים, להתחבר לעולם הפרטי שלהם, אצלו זה לעצום עיניים.

בסוף השיר הוא יצא מהטריפ שלו והישיר אליי מבט כששר ש..

"אצלי הכל בסדר, עד שאני נשבר וכלום ממני לא נשאר,

מדמם על הרצפה מרסיסים של אהבה.

אז עדיף להשאר ולהחזיק ידיים,

כי סופות חזקות מתקרבות ובאות,

מתקרבות ויורדות עלינו עדיין.

אז עדיף להשאר שלא נעוף ברוח,

 היא תבוא, היא תבוא, היא תבוא, כן, היא תבוא, אני בטוח.."

אז עכשיו אצלי הכל בסדר.

שמרו על עצמכם עד הפעם הבאה.