אז אבא צדק. כשהדוד שאל מה השם של החבר החדש, אבא ענה תשובה מוכנה, ש"אין טעם שתכניס לראש, תוך שבועיים היא כבר תחליף אותו".

הגעתי לשם אחרי שעזרתי לאבא לבנות שתי סוכות, כך שחוש הריח והראייה שלו לא בדיוק יהנו מהמצב. הוא התיישב לידי בגן שעשועים ההוא שמעלה בשנינו זכרונות לערב אחד מלא ריגושים. אני קרה ומחושבת, הדמות שלי, הפיצול שלי, אני, שהיא היא. הוא אומר שהוא טעה, שזאת הייתה טעות. אני שואלת מה הייתה הטעות, אני והוא או היא והוא. הוא חושב קצת ואומר ששום דבר מאלה, פשוט התזמון. הוא חוזר שוב ושוב על זה שהוא מצטער, שהוא מקווה שלא פגע בי, שאני חשובה לו. אני שומעת שוב את נאום ה"זו לא את, את מקסימה, את מדהימה, זה אני. אם זה היה בזמן אחר, אם הכל היה מתחיל עוד חודש, אני נשבע לך, הכל יכול היה להיות שונה".

אז אני צדקתי. בטח שזה אתה, אידיוט, אני אומרת בקול קפוא, אני זאת שאמרתי שזה בחיים לא ילך, שזה מוקדם מדיי, קרוב מדיי, עמוס מדיי, לא מתאים, לא רצוי, לא נכון. אתה מבין מה הרסנו עכשיו? שנים של ידידות. הוא מסכים שצדקתי, אבל אומר שזה היה שווה את זה. "את מתחרטת?", הוא שואל. "בטח שכן", אני עונה, "אם לא היינו נסחפים בשטויות האלה, הכל היה רגיל עכשיו ויכולתי להסתכל לך בעיניים". אני חושבת קצת, איך שהוא סותר את עצמו, מצד אחד חושב שזו הייתה טעות ומצד שני, הוא לא מתחרט.

אני מדליקה סיגריה. "שוב סיגריה?", הוא שואל, "שוב". "בדיוק כמו שאנחנו נהיה יחד שוב", הוא מבטיח. "חזרת אליה?", אני שואלת פתאום, הוא מתחלחל ועונה שבחיים לא. "כשתחזור אליה, אני אהיה כאן", אני מבהירה והוא לא מבין, "בדיוק כמו שברור לי שתחזור אליה, ככה ברור לי שאנחנו לא נהיה יחד כי לא נועדנו להיות יחד".

אנחנו מתווכחים על זה עוד כמה רגעים ואני מביטה בשעון, "את כועסת" - "לא.." - "ומאוכזבת" - "לא.." - "ואת רוצה ללכת" - "בערך מהרגע שהגעתי". הוא נפגע מהכנות הצינית שלי ובאמת שאין לי כוח להיות נחמדה ולהצטער על מילים שאמרתי. "יש לי מחר ניתוח גדול", הוא פולט, "יופי, אז בהצלחה", אני חושבת באמת ללכת. "את אישה קשוחה, אבל יש לך לב", הוא מחייך ומחכה לתשובה. "אתה איתי כאן שעה, השיחה הזאת הסתיימה?", אני שואלת. "אם את כל כך רוצה, לכי", הוא אומר.

אז מאור צדק. לא, אנחנו לא נחזור להיות יחד, אבל  אני לא כזאת קרח, לא יכולתי להשאיר אותו על הנדנדה לבד. קמתי בדרמטיות ובשתיקה, הגעתי עד לסוף הרחוב כשהבנתי שיש לי שתי אופציות. הראשונה אומרת להמשיך במגמת אשת הקרח, ללכת ברגל עד הבית, לקום מחר במצב-רוח מצויין, להיות ילדותית במיוחד ולהתעלם ממנו, למצוא טרף חדש ולשכוח איך מאייתים את השם מאור. האופציה השנייה אומרת להפשיר, ללכת עם מה שבא לי, לחזור אליו, לתת לו חיבוק ולשמור על המעט שנותר.

אני מתגנבת מאחוריו ומחבקת את הגב שלו, "בחייך, אני לא כזאת נוראית". אני מרגישה את החיוך שלו והוא מחבק אותי בחזרה, "אוי, איזה ריח טוב", הוא ממלמל. "היית כאן כל הזמן?", הוא שואל, לא מאמין, "בסוף הרחוב". "ולמה חזרת?", אני מרימה כתפיים ולא מבינה בעצמי. מוציאה עוד סיגריה שהוא מבקש להדליק. אחר כך אני מלמדת את הקדוש לקחת שאכטה, הוא נחנק ואני צוחקת. עובר לי בראש שזאת הסיגריה השלישית בסך הכל בשבועיים האלה, בניגוד לחפיסה ביומיים שהייתה בחופש. כשאני מספרת לו, הוא מתגאה בי, "אל תתגאה כל כך מהר, גם השמנתי", אני מעלה פרצוף חמוץ, "ארבע וחצי קילו ארורים".

הוא צוחק ואומר שאני יפהפייה, כשאני מתנגדת, הוא חוזר על זה שוב ושוב. תופס את הפנים שלי בידיים שלו ומביט בי, "את תצטרכי לקלוט את זה מתישהו". אני מסבירה לו שהוא עיוור, שזה בגלל שהוא אקס שלי, "חשבתי ככה גם כשהייתי מאוהב בך כל החטיבה וגם עכשיו", הוא מודה. "אתה מוכן להפסיק לבהות בי?", אני שואלת, "זה קשה, כי את 'לא' יפה בכלל". קר לי והוא מחבק אותי, הוא מבקש שוב סליחה, "אוי תפסיק להיות כזאת כוסית". אני שואלת על הניתוח שלו ובטוחה שאני אדאג לו כל היום, כל היום, ואני אתלבט אם להתקשר, כי אכפת לי, אבל מהו בעצם עכשיו? לא חוזרים לגבולות הקודמים ולא נשארים יחד.

אני כבר צריכה ללכת באמת, מלווה אותו קצת והוא מלווה אותי קצת, כך שעומדים באותו מקום. "מחר זה יהיה מוזר," אני מודיעה לו ומסבירה, "כי כולם ישאלו ואני אקלוט שראית אותי ערומה ואז כלום לא יחזור להיות כמו פעם!". הוא צוחק ואומר ש"אפשר לחשוב". הוא אומר שלא אכזבתי, לא בגוף ולא במיטה. הוא שואל בהתגרות איך הוא, "בוא נאמר שזאת הסיבה היחידה שיש סיכוי שנחזור", אני צוחקת ומנשקת אותו בפה, נשיקה אחת אחרונה. וזה דיי ברור מאליו לשנינו, משום מה. הוא מחבק חזק ומנשק את המצח, "אני אתגעגע אלייך, מטורפת מפוצלת". אני נותנת לו סטירה, והוא מודה שזה הגיע לו. אני מנשקת אותו שוב והולכת. אחר כך אני חושבת קצת על איך שאני סותרת את עצמי, מנשקת וסוטרת.

אז אמא צדקה. היא התקשרה אחר כך ונאנחה בשקט כששמעה שאין עוד יחד. "שלא תתפרקי לי, את שומעת?", היא מגמגמת לטלפון. "על מה את מדברת, אמא?", אני שואלת בחוסר סבלנות. "את, כל הזמן כשאת נפרדת ממישהו, את מתפרקת. גם עם שלומי החמוד ותומר העבריין הזה ואופיר, שלא תחשבי שאני לא שמה לב". אז אמא צודקת, אני מתפרקת. רק שאמא לא ידעה שכשחזרתי במוצא"ש שיכורה, איבדתי הכרה והקאתי במשך כל הלילה, זה לא היה סתם. זה היה כי ידעתי שצדקתי, ידעתי שזה נגמר. והתפרקתי.

אז אבא צדק וזה נגמר לפני שהתחיל. ומצד שני, אבא עוד מזמן היה אומר שמאור יהיה החתן שלו, שיום אחד נתחתן, ואבא לא אומר את זה על אף אחד. אז אולי בעצם אבא טעה ולא נהיה יחד.

וקצת מצחיק שמיהרתי לתת למאור כאן שם. במקרים אחרים הייתי ודאי מזכירה בכמה מילים על ערב מענג וחוסכת מתיאורים מופלגים על האיש שהוא והעתיד המצופה. אז אולי בכל זאת, זה עוד לא נגמר.

וזה טעם מתוק-מר של החמצה והשלמה ובלי חרטות. ואני שמחה שבסוף חזרתי ולא השארתי את הדברים מכוערים, אחרי הכל, הוא חלק נכבד מהחיים שלי.

אז ברי צדק. (ברי סחרוף- נגיעות)