השנה, לשם שינוי, החגים עברו בטוב, לא הרגשתי חנק מוגזם וכבר רואים את הסוף במנהרה הנוראית הזאת. סוכות השנה חותם עבורי את החופש ואת השנה הקודמת, שלא הייתה נוראית בכלל, במחשבה שנייה. מכאן מתחילה שנה חדשה, עם טעם טוב והרבה נחת, עם חברים אחרים ושונים סביבי, עם יכולת לחיות בעצמי ובלי שום צורך בגבר תומך לצידי.

הלבד שנאלצתי לשהות בו כמה ימים כדי להבין עם עצמי מה אני רוצה ומה אני עושה, גרמו לתנודות בין דיכאון לחיוכים ובין חוסר מעש לעייפות, אבל גם להבנות חדשות.

מבחינת חברים, העניינים קצת נהרסים סביבי. בפעם המי-יודע-כמה, שלושת החברות הכי טובות שלי זה 11 שנה, מתפצלות. אני מתארת לעצמי שכל אחת מאיתנו השתנתה, כל אחת רואה דברים אחרת בגיל בוגר יותר כביכול ויותר מדיי מטענים כבדים כבר מצצו את כל האהבה והכנות מהקשר הזה, והפכו אותו לגוש גדול ושחור של טינה שמורה היטב.

יכולתי לבחור בין האחת שהייתה לחברה הקרובה ביותר שלי 4 שנים שלמות לבין השתיים שקצת פחות קרובות אליי, בעיקר כי אחת מהן מתנהגת בדרך שמפחידה אותי. חברים זה הדבר שהכי חשוב לי בעולם, אני אמורה להרגיש שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות, או לפחות משהו קרוב לזה. ועם האחת הזאת, מעשים מהעבר ומההווה גורמים לכל החרא לצוף. אני מתארת לעצמי שיש סיבה להתנהגות ולשנאה בין זאת לבין החברה הכי טובה, אבל אני לא מוכנה לקחת על עצמי חברה שאני לא מסוגלת לסמוך עליה בכלל ולא יודעת אם היא מסוגלת להתנהג ככה גם אליי. מפחיד אותי לעשות צעד כזה, לעזוב הכל בשבילה ובסוף למצוא את עצמי עם סכין עמוקה בגב. ולבד. 

הבחירה בין שני הצדדים לא הייתה קשה מדיי ובכל זאת עשתה לי המון רע בבטן. אחת-עשרה שנה זה לא מעט וכמה שאנחנו קטנות, ככה היינו קרובות ודבוקות. לא זכורה לי תמונה אחת מהיסודי-חטיבה-תיכון שלא מופיעות בה שלושתן, או לפחות אחת מהן. איך התחברנו, הריב הראשון שלנו, הנשיקה הראשונה עם בחור, התמיכה שלהן, החבר הראשון, ויכוחים, צחוקים, טלפונים באמצע הלילה, ימי הולדת, רכילויות, שקרים, מסיבות הפתעה, הבכי שלהן וגם הבכי שלי, יציאות, מתנות, לילות של אלכוהול, ריקודים, מסיבות, פרגון וחוסר פרגון, כעסים, בגידות. הכל היה לנו שם.

העובדות הן שאני, בחטאיי, אינני אדם חברותי במיוחד משמע שמההתחלה אני ישירה, צינית ותוקפנית. ואז, אם מישהו נשאר מולי, אני רק צינית ומצחיקה (זה מה שהשקרנים אומרים). אני צריכה לעבור לא מעט עם אדם בשביל לבטוח בו ולהיפתח, בשביל להיות אני עצמי ותהליך כזה הוא ארוך ומייגע. זה והעובדה שבאמת חבל לי על אחת-עשרה שנה, גורמים לי להשאיר לפחות מישהי מהישנות קרוב אליי.

למסקנות הבאות הגעתי עוד לפני שנסענו לכנרת ליומיים נהדרים ולפני שהכרתי את החדש ולפני שעשיתי מה שעשיתי ולפני שהבנתי עד כמה אני רצינית עם עצמי הפעם. מה שבכל זאת מצחיק הוא שמבלי לשם לב, באמת יישמתי את הדברים. אמנם הוא חדש, אבל שנינו ידענו שהוא כאן ולא כדי להשאר. הוא יחמם אותי בזריחה באוהל ויגיד שיש לי ריח טוב וידבר איתי שעות עד שנלך וינשק אותי בלילה בתוך הים כששנינו מלאים בוודקה זולה. אבל כאן זה נגמר.

אני אדם מאוד החלטי. ומצד שני, לא צריך הרבה לשכנע אותי לעבור צד, כל עוד לא מדובר בעקרון. כי עקרון, הוא עניין אחר שגם אם אני לא מבינה את המהות האמיתית שלו, אני אתעקש מתוך פרינציפ שיש לי ערכים (אני יודעת, מסובכת וטיפשה).

אני גם אדם שמאמין בחלומות. אני באמת ובתמים חושבת (בטיפשותי, שוב), שחלום הוא דרך להעביר מסר, לכן אני מתייחסת לחלומות בכובד ראש. ומצד שני, אם היו לנו את כל המסרים והתשובות, לא היו לנו בעיות בחיים. זאת אולי הסיבה שלא זוכרים את כל החלומות, וגם אם זוכרים, לא תמיד מבינים את המסר שניסינו להעביר לעצמנו בתת-מודע.

אחד החלומות שלי שחוזרים על עצמם מתאר אותי בפרטנות, מבוגרת יותר, לבד. אני יושבת עם כוס תה ביד וחבר אחד אחרון וישן, אנחנו חוזרים על אותם הגברים שנמצאים עכשיו בחיי והוא אומר לי ששם הייתה הטעות, התלותיות בגבר. אני מתארת לעצמי שכל בחורה לא רוצה להיות לבד, תמיד טוב יותר בשניים. אבל יש הבדל ענק בין זה לבין חיפוש אובססיבי שכולל ליפול לרגליו של כל בחור שעובר ורק פוזל אליי. רובם, הבנתי בזכות האנשים החדשים בחיי, בכלל לא שווים אותי. מבלי שידעתי, אני שווה משהו, והמון, ואת זה אף אחד לא יוכל להרוס או לקחת ממני. ואני צריכה להתחיל להבין ולהפנים את זה במקום להשפיל את עצמי, להזרק לכל מניאק שעובר בסביבה ולהכנע לדחפים ורצונות.

לכן אפשר להגיד נכון לעכשיו, שהחלטתי. החלטתי שגמרתי עם גברים. והכוונה היא שיש פסק זמן ואוויר לנשימה ויוצאים למועדון ולפאב רק לעצם הכייף וההנאה, מבלי לחפש באובססיביות אחר גבר שיענה על דרישותיי ויהנה מחיבוקיי.

גמרתי עם גברים, זה לא אומר שאני במרדף אחר אישה. וגם, כמובן, בהתאם ל"החלטיות" שלי, קרוב לוודאי שדרוש רק גברברון אחד חמוד בשביל לגרום לי לשכוח מההחלטה ולהוריד שוב את הבטחון שלי. ושוב אני אחזור לשקר הזה, להציג בטחון עצמי כשבעצם אין שם כלום, רק המון זלזול וחוסר אהבה עצמית.

ואחרון חביב, גמרתי עם גברים לא באמת אומר שגמרתי איתם. גברים מקיפים את כולנו, יקירותיי, כשם שאנו מקיפות אותם. גבר זה גם האקס, האקס האחר, הידיד שהיה לך קטע איתו או זה שיהיה לך קטע איתו. גם הם, שייכים לזן הגברים והם כאן, למקרה שאזדקק להם, והם לא הולכים לשום מקום.

כי הם גברים. ואני גמרתי עם גברים.

וגמרתי עם גברים, זה גמרתי עם דמויות חדשות שבאמת יהיה להן משמעות בחיי. אין בעיה בלפגוש מישהו מתוך ידיעה שלעולם לא תראי אותו שוב, אבל העיקר לא להתחיל לחשוב איך את מציגה אותו להורים.

גמרתי עם גברים זה לעצור, לנשום עמוק, לעשות סדר בבלגן עם הדמויות הקיימות שסבוכות מספיק בינן לבין עצמן, ואיתי.

אז גמרתי עם גברים, והם גמרו איתי, חזק וטוב. (נו תודו שזה משחק מילים משעשע)

מסקנות מהפוסט האחרון: נטלי חסרת בטחון, מאמינה בחלומות, מאמינה בערכים, מסובכת, אוהבת לחיות בשניים, טיפשה, ישירה, תוקפנית, לא סומכת על אנשים, בררנית, צינית מאוד, מצחיקה אנשים מסויימים, אוהבת אלכוהול, אוהבת את הכנרת, רוצה שקט, נפרדת בכאב מאנשים מרכזיים, מפוצלת מאוד וגמרה עם גברים, או שרק התחילה איתם, היא קצת לא סגורה על עצמה. גם כן החלטיות.

עשור למוות הטראגי של ענבל פרלמוטר, המכשפה מספר אחת.

לזכרה:

"לקום וללכת, לא לראות, ובטח לא לבכות,

לרוץ, להתעייף, אסור לחשוב, אף פעם לא לטעות.

לשתות ולעשן, לשתוק הרבה או סתם

לומר שטויות.

להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך.

לשבור ולנפץ, בלי לתרץ ובלי לתת תשובות,

לטעום את הכאב בלי לפחד, אפילו להנות.

לרצוח את הרגש, לכבות את כל האהבות.

לברוח ולשכוח, להעלם, להרדם,

להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך."

(המכשפות- להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך).