(13/10/07:)

לא ידעת אם לצחוק או לצעוק על התנודות האלה, בחודש וחצי האחרונים. הדבר היחידי שהיה קצת טוב בהם הוא העובדה שחווית המון ולמדת מזה גם לא מעט. לשם שינוי, בחרת להפעיל את המוח, להמשיך הלאה ולהרים את הראש, במקום לשבת במיטה ולשקוע ברחמים עצמיים. העדפת לשבת ולחשוב קצת, מבט כולל על החיים שלך, לנתח, לא לקנח (את האף,נו). עד לפני כמה ימים, אספת מחדש את הגזרים המפוזרים שלהם.

אספת חברים ישנים שלך, כאלה שהרבה זמן לא תקשרת איתם, קצת נוסטלגיה, קצת פחות בודד. את מוצאת את עצמך חברותית יותר, יוצאת יותר, שותה יותר, נהנית יותר, מעשנת פחות, מחייכת יותר, מפלרטטת יותר, משקיעה יותר, צוחקת יותר, מאושרת יותר. כבר מזמן היית צריכה לחזור למה שעושה לך טוב, שום דבר לא שווה את זה שתשני את סדרי העולם שלך למענו.

האקסים שלך נאספו בערב אחד, בצורה לא מתוכננת ומרתיעה, סידרת איתם עניינים שנותרו פתוחים, סגרת דלתות ופתחת חלונות לדברים חדשים. כי כמו שכבר קבעת, את משאירה חלונות פתוחים לישנים, שהכל יסתדר איתם לפני שתכניסי דמויות חדשות לסרט הזה.

ונדמה לך שיש כאן שלווה ונחת, הכל בסדר. השקט דווקא עושה לך טוב, נותן לך מבט מפוקס יותר על הכל. יש רגיעה בחוף הזה, רק השחפים מטיילים בו וגלים קטנטנים וחסרי חשיבות מתנפצים על חלקתו מפעם לפעם. למדת לנצל אותם לצרכייך ולברור את הטובים שבהם לרגעים טובים באמת.

ואז מגיע איזה גל אחד, מהסוג שטוב באמת, ששוטף וכובש ברכות את רצועת החוף. ואת הרצועה הזאת שטפו כבר גלים רבים וכולם השאירו בה גרגירי חול שונים, זיכרונות ומזכרות מתקופות וזמנים אחרים. והגל הזה כבר עבר כאן פעם, הוא קצת טעה בדרך בפעם הקודמת ולפני שהספקת להבין, הוא כבר נסוג חזרה לאוקיינוס. הפעם הוא מגיע מתוך בחירה אמיתית, אחרי שתיצפת על הרצועה בזמן שגלים אחרים ביקרו בה, הוא כבר למד אותה.

הגל לא יודע עד כמה הוא מסוגל לסחוף איתו, הוא מסוגל להעיף את כל גרגירי החול של הגלים הקודמים רחוק. הוא לא יודע שיוכל לבחור ברצועת החוף הזו כבית, כל זה אם הוא רק ירצה. אז בהתחלה, את קצת מהססת, כי מה לעזאזל הסיכוי ואולי זה היה סתם. ואולי הוא והרצועה צריכים להבין שיש סיבה למציאות, שאולי באמת 'הכי בטוח זה מרחוק'.

וכל הסביבה מתחילה להטריד אותך. ומה יגידו וזה היה אסור וזה לא היה אמור לקרות ואיך לכל הרוחות זה קרה ולמה היית צריכה להתקרב אליו והוא היה צריך להניח את השפתיים שלו על שלך ולמה כיביתם את האור והכי גרוע, למה לעזאזל לא נשארת שם ללילה. לרגעים מסוימים, את לא בטוחה אם זה בכלל קרה, אבל את יודעת שאם זה באמת קרה, את לא מתחרטת על שום דבר. לא מתחרטת כי זה הדבר הכי טוב שקרה לך בזמן האחרון ואת לא יכולה להפסיק לחשוב על זה ולשחזר את זה ולחייך מזה.

וכשגל אומר בטלפון שהוא לא מפסיק לחשוב עלייך ושהוא לא מבין מה עשית לו, כל האוויר יוצא ממך. המשפט הזה, הוא לא יודע, הפיל אותך. רק חיכית למשפט הקטן הזה, בשביל לתת לעצמך אישור שלא דמיינת, שזה לא חד-פעמי, שזה באמת היה מדהים. וגל יודע בדיוק מה את צריכה ומה את אוהבת ומתי לעזוב אותך ומתי את צריכה את גל ומתי את צריכה קצת רוח מהאוקיינוס. כי גל מכיר אותך. ואולי בגלל זה, מקומו הטבעי לידך.

ומאז הגל הזה שקוראים לו שלומי, לא הרגשת בעוצמות כאלה. וזה מרגיש כל כך טוב, כל כך נכון, כל כך טבעי. כאילו זה היה אמור לקרות מזמן, כאילו אתם יחד כבר מזמן. הכל מתאים, הכל מסתדר, הכל מובן. כל כך הרבה צירופי מקרים, עד שאת מבינה שזה פשוט גורל. הגורל, המציאות, החיים מנסים לאותת לכם שזה פשוט.. זה. לפעמים אנחנו כל כך טיפשים, שאנחנו מעדיפים להתעלם מהסימנים האלה, לא לשם לב שהדברים שהכי קרובים אלינו, הם הדברים הטובים באמת.

ועכשיו כלום לא משנה, כי אני שיכורה ויש לי דמעות של אושר בעיניים. אני כל כך רגילה לחזור הביתה מלאת אלכוהול ולבכות על גורלי המר, שזה ממש שינוי מרענן. זה טוב לחזור הביתה ולחייך, ולראות בדרך זוג אוהב שמתנשק ולחייך, ולקבל הודעה עם 'לילה טוב נסיכה' שעושה טוב על הלב ופשוט לבכות מאושר. פשוט לבכות. ואתה אצלי בלב כל כך הרבה זמן, לא משנה כמה גלים טיילו אצלי, היית כאן. היית כאן, וידעתי שאני יכולה לעשות אותך מאושר. היית כאן, ועכשיו אתה שוב כאן, וככה זה היה אמור להיות. ואולי זה מוקדם מדי לקרוא לך בסטטוסים והגדרות, אבל אתה כאן, ולא בשביל ללכת בקרוב.

"נשרוף ת'זמן, נשרוף,

נשרוף את כל מה שבינינו.

תני לרגע שיחלוף,

העבר עוד לפנינו.

כמו שבאת לי, הלכת לי,

זה הכל חלומות,

ואולי לא הייתי שם לאהוב.

כנראה ששכחתי, אולי הלכתי רחוק,

לא יכול לאהוב אותך מקרוב.

הצמאון לאהבה ורעב שמתמשך,

ויש שושן ויש בו קוץ,

וצביטה קטנה בלב.

כמו שבאתי, הלכתי,

זה הכל חלומות,

ואולי לא היית שם לאהוב.

כנראה שנשכחתי, את הולכת רחוק,

כנראה שזה ככה בחלומות."

(ברי סחרוף- מונסון)