גל שלי הוא בלוגר, כמוני, שנים. הבלוג שלו, כמו שלי, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. כאן מרוכזים כל המחשבות, התהיות, הרגשות, הסטיות, החלומות, האכזבות, הכעס והאושר. רגעים שלמים שמתחברים לסרטונים דמיוניים בראש של כל אחד מהקוראים שלנו. ומספיק אדם אחד שלא אמור להיות פה, אדם אחד מהמציאות שלנו, בשביל להרוס לכל אחד מאיתנו את החיים האמיתיים בעזרת הגילויים המדוייקים והמביכים ששוכבים פה בארכיונים.

את גל הכרתי מכאן, דרך ישראבלוג. קצת מוזר להבין עכשיו שאני מכירה את האדם הזה והכל בזכות תגובה טיפשית אחת שהחלטתי לכתוב לו, לפני שלוש שנים. אני מכירה את האדם הזה יותר טוב ממה שאני מכירה את החברים הכי טובים שלי. אני מכירה את ההרגלים שלו, את דרך החשיבה שלו, את העבר שלו. אני מכירה אותו, אבל רק את הצד החושב וההגיוני שלו.

גל החושב, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. הוא גם מכיר אותי וזה לא פשוט. הוא האדם שאני מסוגלת לספר לו הכל, להתייעץ איתו על הכל והוא תמיד איכשהו יבין אותי ויעודד אותי. וזה הדדי, כי אני זאת ששמעה אותו שעות בטלפון, שהרגיעה אותו, שהצחיקה אותו.

כשהחלטנו להפגש, לפני שנתיים בערך, הכרתי אדם חדש. הכרתי את הצד המעשי של גל. את השטויות שלו, הצחוק שלו, החיוך שלו, האנרגיות שלו, המראה שלו, התנועות שלו, שפת הגוף שלו. הכרתי את גל המציאותי, ששונה מאוד מהאדם הכותב והפנימי שבו.

כשהתאהבתי, התאהבתי בבפנים שלו, בגל החושב. אהבתי את העובדה שהוא כל כך דומה לי, כל כך מבין אותי. היה בו ויש בו את כל אותם הפרטים הקטנים שגורמים לי להתאהב באדם כל כך עמוק. גל החושב הוא תעתיק כמעט מדוייק של אופיר, אותו ילדון שאהבתי שלוש שנים מחיי, אולי היחיד שבאמת אהבתי אי פעם בחיי. את גל, אפשר לומר שאני אוהבת שנה שלמה. אם תקחו שנה אחורה מהיום בו התנשקנו לראשונה, תקבלו את התאריך בו כתבתי ופרסמתי את הפוסט הראשון והיחיד על גל. אחרי שגל קרא את הפוסט ההוא, הוא התקשר ושאל מי הבחור, ולא הייתי מסוגלת לומר לו שזה פשוט הוא. ידעתי מהם הסיכונים, ידעתי שזה לא הדדי, ידעתי שזה יהרוס את אחד הקשרים שהכי חשובים לי. ולמרות שגל הוא לא אדם שפוחד מרגשות, פחדתי שברגע שאספר את האמת שלי, גל יקום וילך ואני אאבד את גל החושב שלי.

אז המשכתי ליפול עוד ברשת של אותו גל החושב, כשגל המציאותי ממשיך לבקר אותי מדיי פעם ולהכניס צבע לדמות הרצינית של גל החושב. והאמת היא שאני לא מכירה את גל המציאותי. אני יכולה לספור בחמש ידיים את כמות השעות שבילינו יחד באמת, פנים מול פנים. כי טלפון, הוא גם סוג של מסך ובריחה מהמציאות, אפשר לחבר בין קול לאופי, אבל אי אפשר לחבר בין אופי לאופי. לפעמים כשאני איתו, נדמה לי שהוא זר ורק אחרי שאנחנו מדברים קצת יותר לעומק, אני מבינה שזה באמת הוא. מבינה שזה הוא, ובכל זאת לא מצליחה לקשר בין גל החושב לגל המעשי.

לפני שעתיים, שלחתי לגל את ההודעה הקבועה. בבוקר, הוא שולח 'בוקר טוב, נסיכה', אני עונה וכך נמשך היום. בלילה, זה ה'תפקיד' שלי לשלוח שאני מחכה לו. אני יודעת שתמיד עושה לו טוב לדעת שיש מישהי שמחכה ורוצה לדעת איך עבר עליו היום, גם אם רק בשביל לקטר באוזניה וללחוש שהוא נורא מתגעגע.

אחרי שגל סיים משמרת, לפני שעה, הוא התקשר. אחרי שקישקשנו, אמרתי שאני בדיוק קוראת אצלו. כמעט הרגשתי את החיוך שלו נובל, הוא ביקש שאני לא אקרא שם שוב. אני, נטלי, הבלוגרית האהובה עליו, הפכתי להיות החברה שלו, האישה שלו, חלק מהמציאות שלו. ובזה ששדרגתי כביכול את המקום שלי בחיים שלו, איבדתי את התפקיד והמקום האנונימי והרחוק שהיה לי אצלו. עכשיו אני בעצמי יכולה להיות זאת מהמציאות שתקרא אצלו ותהרוס לו.

ניסיתי להבין למה לקחתי את זה כל כך קשה. הרי הוא הבטיח שאני עדיין איתו, שהכל רגיל, שהוא עדיין גל ואני עדיין נטלי. ואז הבנתי שמפחיד אותי שהכל ישתנה, שפתאום זה לא גל ונטלי מהבלוג, אלא גל ונטלי במערכת יחסים, בתור בני זוג, לא חברים טובים. מפחיד אותי לא לדעת עליו. לא לדעת מה עובר לו בראש ומה קורה לו בחיים חוץ ממני. מפחיד אותי להרגיש מנותקת ממנו, שאני לא אצליח לגעת בו מספיק בשביל שהוא יספר לי בעצמו מה שבאמת עובר עליו. מפחיד אותי להרגיש זרות עם גל המציאותי. מפחיד אותי שהם שני אנשים שונים. מפחיד אותי לאבד את גל החושב, את האהוב שלי.

כשאמרתי לגל שקשה לי עם זה, הוא צחק ואמר שאני האדם שמכיר אותו הכי טוב בעולם, כאילו גדלתי איתו, שאיתי הוא מרגיש בנוח לספר ולדבר על הכל, שלמרות שהוא איתי פחות מחודש, הוא מרגיש איתי שנים. הוא הבטיח לספר לי ולדבר איתי. שעכשיו אני לא סתם קוראת, אלא דמות מפתח שמקבלת את כל העידכונים בזמן אמת.

ובכל זאת, לפני רבע שעה מצאתי את עצמי נפרדת ממנו. יושבת מול פוסטים ישנים שלו, מחייכת מתיאורים שלו, בוכה את הכאב שלו ובוכה את הכאב שלי. הבנתי שאני לא מצליחה להפסיק לשבת מול המסך ולבכות, כי אמנם זכיתי בגל שהפך להיות שלי, ובעצם בזה איבדתי את המקלט שלי, את החבר הרחוק הכי קרוב שלי. 

"תני לי יד, תני לי מקום אצלך בעולם".

(אביתר בנאי ומאיר בנאי- אצלך בעולם)