"איש יקר, אתה יודע כמה זמן אני רוצה

לדבר אבל העצב לא יוצא.

עשרים שנה, אני גם ככה מתוכנת

לא לשחרר את האמת בבת אחת.."

ואי שם בחוץ, בקור של 3 מעלות במקרה הטוב, עם גופייה שחורה שלא מחממת במיוחד,

על המרפסת הקטנה שלי, ישבנו יחד. אני והירח החייכני, שהחיוך שלו התחיל להתעקם בזמן האחרון.

ועברי מתנגן לו ברקע בשיר שלפני כמה ימים גיליתי, עם השורות האלה שבו,

שכאילו נכתבו בדיוק למצב שהייתי, הכל בו נגע במקום הנכון.

"איש יקר,

חצי ירח מאיר על בנאדם שלא זורח,

שחיוך קטן ותכף הוא בורח.

האנשים שבסביבה לא בשבילו.

ועכשיו אני שמעתי

שהלב הזה הוא חצי אוטומטי,

שאין כניסה לחדרים,

אני לא ידעתי למצוא לך עכשיו את התשובות.."

והעננים השחורים חזרו והסתירו את הירח ואת החיוך העקום והמזוייף שלו. אפילו הירח עצוב.

ונוף ההרים של מדבר יהודה פרוש לפניי, ויללה של תן נשמעת מרחוק, מאזור האוהלים הבדואים.

וכל כך קר, אבל אין שום רגש. הכל קפוא מבפנים, אז זה לא משנה כמה קר מבחוץ.

ושלומי התחיל להיות קר אליי בחזרה, אחרי כמעט חודשיים שאני מתנהגת אליו בקור.

ואת כל האחרות הוא מחבק חזק ורק איתי נראה כאילו הוא מחכה לרגע שבו אני ארפא ממנו.

ואני מנסה להרפות ממנו, אבל כל כך קשה לי. כל כך נקשרתי. ואני לא רוצה שזה יגמר.

"איש יקר, אני חיפשתי משמעות ברגעים,

ברווחים שבין המוות לחיים,

שבין האור למה שבא אחרי דמעות..."

[עברי לידר - איש יקר].

ומחשבות טסות בראש. פלאשבק לשעת צהריים באותו יום.

איילה יושבת על הכסא שלה בחדר הלבן, נראת כמו ילדה כשהיא מרימה את הרגל על הכסא.

ולידי יושבת לאה, רק לפני יומיים היא הודתה שהיא זאת שסיפרה הכל לאיילה, שהפתק היה שלה.

ואנחנו יושבות ומדברות, ומספרות הכל. ואיילה מכינה לנו תה חם ומכוונת את התנור החם לעברנו.

ואיילה רוצה להתחיל, ואני מתנדבת להיות הראשונה שמדברת, למרות שהכל מביך לי.

ובהתחלה לא כל כך נוח לי להפתח ליד לאה, לא כמו שנפתחתי בפעם הקודמת מול איילה, אבל אני זורמת.

מדברת, מספרת לאיילה איך עבר השבוע ומה היה ואיך הרגשתי.

ולאה מביטה בי מזויית העין, בוחנת את התגובות שלי לדברים שאני אומרת

ולמה שאיילה עונה בזמן שהיא משפשפת את הידיים שלה מעל התנור.

ואז איילה שואלת מה עם שלומי. והיא בכוונה לא משתמשת בשם שלו.

"כואב", עניתי, "ומחר יש לו יומולדת.. ואני לא אהיה במסיבת ההפתעה הענקית שכולם מארגנים לו כי אני אהיה אי שם בפתח תקווה, איפשהו עמוק בבית הכנסת, בעלייה לתורה של הבנדוד הקטן שלי.." ואז אני מוסיפה בחיוך "ורק בשביל לעצבן את כל הזקנות שיש שם, אני אלבש חצאית שתהיה מעל הברך. גם בלי גרביון, אני ממש יזעזע אותם... כי הן העיזו להגיד לי שאני לא צנועה!". ולאה ואיילה מתחילות לצחוק. "אני לא צנועה, את מבינה?" אני אומרת, מהדקת לגופי את הג'ינס הצמוד.

"מה את צריכה ממנו ביומולדת? שלחי אס.אמ.אס של מזל טוב ונגמר העניין.." לאה אומרת. "לא! אני חייבת לדבר איתו. זאת תהיה המתנת יומולדת שלי. זה גם מה שעשיתי עם אופיר, השלמתי איתו ביומולדת שלו.." ורק לאיילה השם הזה מוכר. ואני מסבירה לה מי זה אופיר וכשהיא מבינה לאיזה אופיר אני מתכוונת, העיניים שלה נפקחות ואני רואה את ההלם שבה, אבל היא בכל זאת שותקת.

"ומה תגידי לו?" איילה שואלת, בקול מרגיע שכזה. "אני אבקש ממנו סליחה. כי זה לא מגיעה לו, כל הקור שלי. הוא מקבל את כל הקור הזה רק כי... כי אם אני אתנהג אליו כרגיל, הרגשות יעלו שוב בחזרה.. ואני לא רוצה! אני רוצה לשכוח! ו...ואם אני ככה, קרה, זה עוזר לי, זה עוזר לשנינו..".

"אוקיי. ומה חוץ מזה? עדיין כואב הזוגות מסביב? והנשיקות?" איילה שואלת, משאירה את החיוך כדי לרכך את השאלה, מביטה גם בלאה, שואלת גם אותה. "אצלי לא," לאה אומרת, "אבל אצל נטלי.... וואי, המון. אני רואה איך היא נשברת ליד כל זוג..", היא מחייכת ושולחת יד בשביל להחזיק בי, למקרה שאני שוב אשבר. "כן.. אני כל כך מתגעגעת אליו," אני עונה פתאום בקול חולמני וכשאני מבינה מה אמרתי, אני מעיפה מבט ללאה שפקחה עוד יותר את העיניים, מופתעת מהעובדה שאני עוד תקועה על שלומי. זה לא מה שאני מראה.

אני מקרינה אליו רק קור, והמון. האהבה והחום שלי לא מגיעים לו. ואני לא יודעת על מה אני כל כך כועסת עליו, הרי הוא לא בגד בי והתנהג אליי כמו למלכה, גם כשהוא נפרד ממני וגם אחר כך. אז על מה אני כל כך מענישה אותו עם הקור הזה? זה לא רק בגלל שאני רוצה לשכוח אותו ולהרחיק אותו. לא. אני יודעת שלא. זה כעס כזה שבוער בפנים, ולמען האמת, אין על מה. וכשאני מעלה את העניין הזה מול איילה, שבעצם אין לי על מה לכעוס עליו, היא חוקרת וחופרת.

"אז למה את כל כך כועסת עליו?" איילה שואלת, מנסה לפתח קצת, "אולי...בגלל שהוא המשיך הלאה ואת רוצה אותו בחזרה? בעצם, מי החליט שאתם לא יכולים לחזור? אם הוא לא בגד בך ובכל זאת נפרד ממך ככה יפה, אז למה לא להיות שוב ביחד?" היא שואלת. "כי אי אפשר...המשכנו הלאה..", אני עונה מייד. "ומי קבע שאי אפשר? הרי לא דיברתם על זה בכלל ולא העלתם את האפשרות..", היא מקשה. "כן, כי זה פשוט ברור. תראי איך הוא המשיך הלאה, יומיים אחרי שהוא סיים איתי קשר של ארבעה חודשים כבר הייתה לו איזו אחת.." אני אומרת בזלזול, "ועכשיו, אחרי שהיא עזבה אותו, הוא לא מפסיק לספר על כל הבחורות שהוא מתחיל איתם. ואיכשהו אני תמיד באזור בשביל לשמוע את זה!"

איילה מחייכת. "מה?!" אני עונה למבט המשועשע שעל פנייה. "את רואה? את לא המשכת הלאה, את עוד מקנאה. ומי אמר שהוא המשיך הלאה?.." היא שואלת ואז נעצרת, עושה חצי סיבוב על הכסא המסתובב שלה ומורידה את הנעליים, "את יודעת, לפעמים אנשים מתמודדים עם כאב של לב שבור בעזרת אהבה חדשה, גם אם היא לא בדיוק אהבה... ואולי זה היה המצב של שלומי. אולי בכל זאת יש סיכוי ש - ". "שום סיכוי. לא היה ולא יהיה. תראי אותו, איך הוא קר, אני בקושי רואה אותו. אפילו בהפסקות הוא לא יוצא אלינו יותר.."

"טוב, אז כבר הגענו למשהו," איילה מתחיל לסכם, נושכת את השפתיים מפעם לפעם, "את צריכה לדבר איתו. תנסי אחרי שתחזרי מהשבת חתן אצל הדודים. תגידי לו מה את מרגישה. אני ראיתי אותך ואת שלומי בהפסקות בתחילת שנה, והוא אהב אותך, אהבה כזאת אמיתית, לא של ילדים. אהבה אמיתית זה לא דבר שמאבדים בשניות. גם לא בימים או בדקות. זה תהליך ארוך וכואב של החלמה. תסבירי לו למה התנהגת ככה ותבקשי סליחה, כי באמת לא מגיע לו יחס כזה רק בגלל שאת עוד מקנאה ואוהבת אותו....".

"היי!" אני אומרת אחרי כמה שניות, אחרי שקלטתי מה שהיא אמרה, "אני לא מקנאה!".

ואיילה שוב מחייכת, "אבל לא הכחשת את זה שאת אוהבת אותו....".

ואז היא עוברת לתחקיר אצל לאה, ששופכת את הלב שלה גם אחרי שהיא קצת נבוכה.

אחר כך איילה נותנת לנו פתקים שניתן למורים שלנו, על האיחור לשיעור.

היא מחממת שוב את הרגליים מעל התנור. ומדליקה את הרדיו על גלגל"צ.

ולמרבה האירוניה זה עברי עם חורף והשיר שלו מלווה אותי,

מתוך המחשבה שחבל שגם את החורף הזה אני אבלה לבד,

בלי שיהיה את מי לחבק ולמי לחלק את האהבה שלי.

"ואז נהיה חורף,

העלים הירוקים כבר צהובים.

ואז נהיה חורף,

וחברים הולכים חוזרים.

ואז נגמר הקיץ,

כבר לא יורד לסלון בתחתונים,

נגמר הקיץ,

אתה מבין שהבדידות שלך נשארת מבפנים.

ואיזה יופי, יושבים מול החלון הענקי,

זה כמו מראה אל תוך המחשבות שלי.

ואז נהיה חורף,

שהביא איתו עשן לרחובות.

ואז נהיה חורף,

הביא לי כמה מחשבות על אהבה,

על אנשים ועל שמחה,

וכמה שחשוב לזכור שהימים עוברים.."

[עברי לידר - חורף].

שבוע מטורף ובלתי אפשרי למדיי. אני בכלל בשוק שאני עוד עומדת על הרגליים פה.

המון דברים קרו יחד, בלי שאני אספיק להתאושש קצת, בין לבין.

יום ראשון התחיל וצווחתה של מיטל הגיעה אליי מהכניסה לכיתה - "נטלייי...". מיטל נכנסה, מושכת אחריה את דניס. היינו בשיעור חלון ובדיוק עמדנו ללכת לקנות טוסט שיחמם לנו קצת את הידיים [חבר'ה, אצלנו זה חורף אמיתי! ירושלים!]. "ספר, ספר לה.." היא אמרה לו.

והוא, כולו מסכן קטן וחמוד, החבר שלה. "מה את רוצה שאני יספר לה?.." הוא שאל בקול ביישן, מבלגן את הצד האחורי של השיער הבלונדיני שלו. "על שלומי!" היא אמרה מייד.

"מה שלומי?" שאלתי. "שלומי... הו, שלומי.." היא חייכה מאוזן לאוזן. "הוא נזרק על ידי הכונפה היקרה.. מה תגידי על זה?.."

אז כן, החברה של שלומי נפרדה ממנו, ואני יודעת שזה ממש רע ונבזי מצידי, אבל כל כך שמחתי. זה עשה לי הרגשה טובה. לא שמחתי על זה שגם הוא סובל, פשוט שמחתי על זה שעכשיו הוא יודע מה ההרגשה. וזה כל כך אבסורד כי רק יומיים לפני הוא אמר לי שהכל מושלם איתה. שוב אתה מוכיח לי כמה שאתה שקרן.

למחרת ביום שני, היה ריב ענק עם אחת החברות הטובות. לא רוצה לדבר על זה הרבה, פשוט נסכם שאנשים דואגים לצעוק הרבה ולא להקשיב גם אם מנסים לדבר איתם ומתקשרים אליהם, הם דואגים לנתק בפרצוף. אנשים אוהבים את ההרגשה של 'אני לא אשם. זה רק הוא'. ורק בגלל זה הם נוטשים את הרעיון של להקשיב לשני ולהבין מה קרה בכלל, לפני שהם צווחים את כל הקללות שהיו להם אי פעם בלקסיקון.

ויותר מהכל, אנשים מאוד אוהבים להבין דברים בדרך שנוחה להם, אם אומרים להם "היה טוב וטוב שהיה" הם יעדיפו להבין את זה בתור 'היה טוב וטוב שנגמר' ולא בתור 'היה טוב, באמת, אבל אין טעם לבכות על מה שהיה'.

הרבה חברות היו מעורבות בריב הזה וניסו להבין מה קרה. העניין הוא שכולן דאגו להרגיע אותי במילים של 'תביני אותה.. את יודעת איך היא כשהיא כועסת..'. ומה עם איך שאני? נמאס לי כל הזמן להיות שם לידה ולסבול את הצרחות שלה בריבים ולהגיד לעצמי 'נטלי, תביני אותה.. קשה לה'. ולי לא קשה לפעמים? כולכן כל כך מרחמות על העבר שלה ובטוחות שזה שאני בת יחידה זה אומר שבאמת הכל מושלם וורוד לי בחיים. צאו מהרעיון הזה. שמעתן ובכיתן ממה שעברתי בחיים, ויודעות מה? לא שמעתן אפילו רבע מהחיים שלי

ביום שלישי, לאה היקרה שלי ספגה מכה קשה. האהוב שלה התברר כאחד שלא כל כך רוצה אותה. וזה שבר אותה. והיא שברה לי את הלב. כי כמו שכבר כתבתי, לאה בנאדם מלא בחיים שכל היום קופץ ומקפץ וצוחק וצועק, ולראות אדם כזה שבור ובוכה, זה נורא.

אז אני ונופר החלטנו שאפשר לוותר על ספרות והברזנו הביתה. שכנעתי אותן לבוא לבית שלי שבדרך אליו צריך לעבור במנהרה חשוכה ושיש בה הד אדיר. ואז, כשהיא בוכה על הכתפיים של שתינו, התחלתי לשיר, אבל ממש לשיר, בקול הכי גבוה שיכולתי ובצורה הכי זייפנית שיכולתי, רק כדי לגרום לה לחייך.

המעבר שלה מבכי מעצב לבכי מרוב צחוק היה כל כך חד, שממש שמחתי שהצלחתי לגרום לה לחייך ולצחוק שוב, להוכיח לה ששום דבר לא סוף העולם וששום דבר לא יוכל לשבור אותה ואת שמחת החיים שלה. נכון, זה כואב לגלות דברים כאלה, אבל זה לא סוף העולם. אחרי הכל, אנחנו עוד צעירות ויעברו הרבה גברים עד שנגיע ל-אחד. שהוא גם ה-אחד שממנו נתגרש מאוחר יותר. וגם זה יכאב. אבל אלה החיים, לא?

[אגב, אחר כך היא צחקה עוד יותר שגילינו שמרחק של כמה מטרים מאחורינו עמדו שני שמיניסטים ונקרעו מצחוק לא פחות מאיתנו.. ותאמינו לי, שזה היה אפילו יותר מצחיק..].

יום רביעי הגיע עם תפנית יחידה במינה. כזאת שלא הייתי מוכנה לה.

"שלום, את נטלי?" שאלה אותי מישהי שנראתה פחות או יותר בגיל שלנו, אבל בכל זאת, קצת יותר גדולה. עיניה הירוקות והחתוליות בוחנות בי כל דבר במבט ביישן. "כן," אמרתי, מנסה להיזכר מאיפה לעזאזל היא מוכרת לי.

היא חייכה. "נעים מאוד," היא שלחה את ידה ללחיצת יד, "אני איילה...היועצת?." היא הציגה את עצמה וביררה אם אני מבינה מי היא ואז המשיכה; "נורא קשה להשיג אותך.. כל הזמן את מוקפת אנשים. קשה למצוא אותך לבד.." היא הוסיפה במבטאה הצרפתי.

"אה," חייכתי, "כן, החברים המשוגעים שלי. אין לך מה להתבייש, אני מבטיחה שהם לא נושכים.. הם רק נראים כאלה..". חייכתי ועמוק בפנים חשבתי לעצמי 'איך היא ידעה שקוראים לי נטלי ולמה היא הייתה צריכה אותי?..'

"אני אדע לפעם הבאה.." היא ענתה, 'איזה פעם באה? מה פעם באה?' חשבתי. "אני... צריכה לדבר איתך, אם אפשר. בחדר שלי. הייתי רוצה להכיר אותך יותר מקרוב..". וכמובן, התגובה הראשונה והנורמלית שלי הייתה להגיד שאני לא בדיוק בקטע של בנות, אבל שאני יחשוב על זה [ככה זה במחזור, הראש תמיד כחול. או שזה רק אצלי?]. כנראה שהמבט שלי דיי הסגיר אותי כי היא הוסיפה מייד במבוכה "זאת אומרת לדבר איתך מעט..".

הפגישה עם איילה נקבעה לשעה של מתמטיקה למרות התנגדות קלה מצידי – "אבל קיבלתי אפס במבחן האחרון במתמטיקה, דינה לא תיתן לי לצאת!" – "אל תדאגי, זה רק עשר דקות..". איזה עשר דקות ואיזה נעלים? נכנסתי לחדר הגדול והלבן שלה שהיה נראה כמו מרפאה ומייד הרגשתי מאוימת.

היא אמרה שהיא מנסה להכיר קצת את תלמידי כיתות המואץ ולראות איך הם מסתדרים ['זה מוזר, אני לא זוכרת שאופיר אמר לי משהו על זה שהם דיברו עם היועצת...']. אז היא שאלה כמה שאלות ועניתי עליהן בלחץ מסוים, עדיין מרגישה מאוימת. ואז היא התוודתה; "טוב, תראי. קיבלתי מכתב אנונימי ממישהו שאמר לי שהוא ממש דואג לך, שמשהו עובר עלייך ואת לא בסדר. את רוצה לספר לי..?" היא שאלה בכנות עדינה למדיי.

ואז הכל נשפך. בהתחלה עוד הייתי מאופקת וניסיתי לוותר על פרטים שלא צריך, אבל בסופו של דבר, מצאתי את עצמי מספרת לה את סיפור חיי, החל מהשלושים לחודש אוגוסט 90' שבו נולדת ועד לאותו יום. כל פרט, כל דבר שקרה. המחלה של אבא, החיוך שהוא נתן כשהוא היה על סף מוות, ההתעללות ביסודי, החברות בחטיבה, הריבים שתמיד היו לכולנו, אופיר, המד"צים, הוא, סיגריות, הבגידה שלא הייתה, הערב ההוא של הטירוף, החברה החדשה שלו, הריבים עם החברות ומצד שני, התמיכה של חברות אחרות.

התוצאה הייתה שיצאתי משם אחרי שעה שלמה, עם נייר טישו ביד, מנגבת דמעות וממלמלת "תודה, איילה..", בזמן שאני יוצאת מהחדר הלבן שלה. וזה היה מדהים. כי היא הייתה שם רק מְסיבה אחת. רק כי היא דואגת לי באמת ובתמים ורק כי היא באמת רצתה לשבת שם ולהקשיב לי ולעזור לי.

והגענו למסקנות שאני...:

1. חייבת להפסיק לנסות להיות כל הזמן בשליטה ליד חברים שלי. זה נורמלי להשבר לידם.

2. חייבת להספיק להשתנות בשביל חברות שלי בכל פעם שמשהו לא טוב להן. הן פשוט צריכות ללמוד לחיות איתי ולקבל אותי. אני לא אמורה להשתנות בכל פעם שזה יבוא להן. כי זאת אני.

3. חייבת לעבוד על כל הקטע של התקשורת והדיבור עם החברים שלי.

4. חייבת ללמוד לסלוח.

5. חייבת ללמוד לסמוך. 

באותו יום, גיליתי שאשתי החליטה לברוח מהבית. בדרכים עקיפות ותחמניות [שרק אני יודעת לבצע =]] הצלחתי לשכנע אותה לשפוך, בעיקר בשביל להוכיח לה שאחרי שהיא העירה על העובדה שאני מדברת בזמן שיחות נפש, אני מסוגלת להשתנות.

אז היא דיברה ודיברה. ואני הקשבתי והקשבתי. והיא ובכתה ובכתה. ובאמת סתמתי את הפה לאורך כל השיחה, מלטפת אותה ונותנת לה חיבוק כשצריך. ובסוף, אמרתי לה רק מה שאני חושבת שהיא באמת צריכה לעשות; שהיא פשוט צריכה לחזור הביתה, כי זה נורמלי לגמרי לריב עם ההורים ושכדאי שהיא תנסה לדבר איתם. ואז הצעתי לה שתבוא אליי, כי היה לי ברור לגמרי מה תהיה התגובה של אמא ["מה? היא ברחה מהבית? אז תגידי לה שתבוא מייד אלינו! מה השטויות האלה? היא יכולה להישאר כאן כמה שהיא תרצה! אני לא אתן לה להסתובב ולישון ברחובות!"].

התקשרתי אליה לבית ודיברתי עם אמא שלה, וכל כך ריחמתי עליה. בחיי. בחיים לא שמעתי את אמא שלה כל כך שבורה. היא ניסתה לשמור על קול ברור ויציב, אבל שמעתי אותה מתייפחת מפעם לפעם. "נטלי," היא אמרה לי וביקשה "תרגיעי אותה. אני לא יודעת כבר מה לעשות. היא רבה עם אבא שלה. ושניהם כל כך עקשניים. את יודעת איך הם...". אחרי שדיברתי עם אשתי שוב, היא חזרה הביתה. וסיפרה לי שאמא שלה חיכתה לה בכניסה לבית, מלאה בדמעות והתחננה אליה שלא תעשה את זה שוב לעולם.

וביום חמישי היה כל כך עמוס... אלוהים. כל כך לחוץ ובכל זאת, הייתי מאוד רגועה. למרות שסיימתי ללמוד בחמש וחצי ובשש היה לי שיעור אנגלית ובשמונה כבר הייתי אצל אורטל. ואז שמתי לב לשינוי בי שהתחיל רק בשנה, שלשם שינוי ממש אהבתי. איזושהי שלווה, שלא היתה בי אף פעם. שלווה כזאת שמרגיעה אותי וגורמת לי לא להיות בלחץ. ונדמה לי שהכל התחיל כשראיתי ילדה אחת בכיתה שלי שלפני כל מבחן הייתה כמו טמפון לחוץ. באמת. וכל זה למרות שהיא למדה 14 (!) שעות למבחן (שהיה עם חומר פתוח!).

מודה, הלחץ הזה לפני מבחנים היה קיים גם אצלי שנה שעברה, רק שאני לא למדתי למבחן 14 שעות! 14 דקות היה קצת יותר קרוב למציאות. ובכל זאת, חשבתי שזה נורא עצוב שהיא נלחצת ככה לפני מבחן. (ואני לא מדברת על סתם לחץ, זה היה משהו מטורף!).

ואז החלטתי, שלא משנה מה יקרה וכמה גרוע ילך לי באיזה מקצוע, אני לא אהיה לחוצה, כי אני פשוט לא רוצה להגיע למצב כזה שאני אתעלף יום אחד בגלל ציון כמו שקרה לה. כי בסופו של דבר, זה רק ציון וזה כל כך לא שווה את זה..

ואז הגיע לו היום - יום שישי הגואל, שבו החלטנו אני אישתי ואורטי ללכת לביצפר הישן שלנו. והיה כל כך טוב להיכנס אליו ולהיזכר בכל הדברים היפים והטובים שקרו בו.

כשראינו את רוית, קפצנו עליה לחיבוק אדיר. "אוי! תלמידותיי היקרות והישנות! כמה התגעגעתי! למה אתן לא באות לבקר?! בושה! מיקי ואני מחכים! וגם מאור הקטן!" – "נבוא, נבוא! איך מאור?" – "גדל! אבל מחכה לדודות שלו!" – "יום חמישי הקרוב, זה טוב?" – "מצויין, רק תתקשרו רבע שעה לפני והכל יהיה בסדר!".

ואז התחלנו לדבר על איך שכל הכיתה הישנה שלנו השתנתה ואז אשתי בשיא הפשטות פלטה "את יודעת שנטלי התחילה לעשן..". המבט העצוב שהיה בעיניה של רוית שבר אותי. כל כך הרבה פעמים חלמתי על הרגע שבו אני אספר לה ואראה את התגובה שלה, אבל אף פעם לא חשבתי שזה יהיה כל כך כואב. ידעתי כמה שהכאבתי לה עכשיו.

"מה?" היא שאלה, ובעיניה עמדו דמעות. "דווקא את?" היא המשיכה, מבטיה מנוקבים בי, עמוק עמוק, "את...כל כך..אכז...לא, כן! את כל כך אכזבת אותי....". ומה יכולתי לעשות באותו רגע? ידעתי כמה שאכזבתי אותה. וידעתי שביום חמישי הקרוב כשנבוא לבקר, אנחנו נדבר על זה ונחפור בזה והיא תנסה להבין את זה ולשמוע על זה.

ואז, אחרי דקה או שתיים, החלטנו שצריך ללכת, והמבט העצוב עדיין היה בעיניה. "אמא יודעת?" היא שאלה, "לא. והיא גם לא תדע.." אמרתי, משביעה אותה מייד. "לא, לא ממני...". "אנחנו עוד נדבר על זה," היא אמרה והסתובבה בשביל ללכת. "אין מה לדבר על זה, זה לא שזה משהו חדש. זה כבר חמישה חודשים כמעט.". ואז היא נעצרה לשניונת ממש לפני שנכנסה לחדר מורים, ממלמלת לעצמה "חמישה חודשים?! מהחופש הגדול? איך לא שמתי לב...?"

והעליות והירידות לא מפסיקות במצבי רוח ומצב בחיים, הן משתלבות גם במשקל.

המצב הוא שעליתי 4 קילו בחודש ואחר כך ירדתי 5 קילו בשבועיים. התקפי רעב והתקפי חוסר רעב מהבוקר עד הערב. בטיול שנתי שבו הלכנו עשרות קילומטרים, העלתי 3 קילו, מה תגידו על זה?. וזה רק בגלל שלא הפסקתי לאכול.  והנה עכשיו, הכל ירד. ואף אחד לא שם לב אפילו שאני נעלמת להם מול העיניים. אמא החליטה שאו שאני משקרת לה או שיש לי התקפי בולמיה ואנורקסיה [כן, בטח], רק בלי ההקאות. מעניין מה יקרה כשהיא תבין שההקאות פה כבר מזמן?

תתגאו בי!

פעם ראשונה זה הרבה זמן שלא הזכרתי את שלומי בפוסט.

(שיט, עכשיו עשיתי את זה.. הא?.)

הסילבסטר עבר בדרך השנואה על כולנו ומוכרת לכולנו או לפחות לכל הבודדים הקבועים למיניהם. בלי נשיקה ובלי נעליים. בין החברים, עם ספירה צרחנית לאחור "10! 8!" – "טיפשה, יש באמצע 9!" – "אה, אז 9, 8, 6..." וככה זה נמשך... וצפייה מכאיבה ביותר בכל הזוגות שמסביבי (שאגב, לא הפריע להם לחלוק עימנו ועם שאר האנשים שישבו ברחוב את מצב מיצי הקיבה שלהם..).

והסיגריה דולקת כבר בחצות ועשרה. והפעם גם אישתי לקחה ממני שאכטה, למרבה הפלא. מדהים איך שדווקא זאת שהכי הרבה כעסה ודאגה לצעוק עליי ולהטיף לי כל כך, שואלת אם בא לי לתת לה. אה, וכדאי לציין שגם ארבעים דקות אחרי זה היא עוד השתעלה והתלוננה שזה הדבר המגעיל ביותר שאי פעם נגע בה.

ומסקנה נוספת מאותו ערב: אנשים שיכורים יכולים להיות כל כך מצחיקים. עד היום הזה חשבתי שהם רק מפחידים, איכשהו אנשים שיכורים תמיד הלחיצו אותי, בעיקר אם הם היו שלומי. אבל, התברר שלא כולם כאלה כשהם שיכורים, אז ישבנו כמעט חצי שעה עם אחד מהשכבה שלנו שהיה שיכור ופשוט קרע אותנו כל כך... לפחות התחלנו את השנה בצחוק בריא ואמיתי, הא?

שתהיה שנה טובה ומוצלחת,

מלאה באהבה ואושר לכולנו, הא?

אמן. =]

היה לאורטי היקרה יומולדת והחלטנו לחגוג לה קצת אחרת משנה שעברה. אז באמת הייתה מסיבת הפתעה שדאגנו להרוס בדרך שמיוחדת רק לנו, כי רק אנחנו יכולים להרוס הפתעה עד כדי כך. לפחות היא צחקה הרבה.

ושלומי גם היה, כמובן. נתן לאורטל חיבוק גדול ואוהב ועבר בין כל החברות שלי, עם אותו חיבוק, ובאותו הזמן שואף לתוך ריאותיו את הזבל החדש שהחל להכניס לגופו. עכשיו זה סיגר. וכמה הן כעסו עליו כשהן ראו את הסיגר, הו הו. אפילו כשהן גילו שאני מעשנת, הן לא כעסו ככה. "אל תגיד לי שאתה לא מעשן קבוע, ביום שישי ראיתי אותך עם הוודקה והסיגר!" – "כן, אבל זה לא נקרא, כי אני חייב לשתות ולעשן יחד!" – "שלומי! אתה חייב להפסיק!".

ורק אז קלטתי כמה הוא קשור לחברות שלי וכמה שהן קשורות אליו. אחרי הכל, הוא היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי למשך ארבעה חודשים, ובסופו של דבר, הוא היה גם חלק בלתי נפרד מהחיים שלהן בדיוק באותה מידה. כולנו בילינו יחד בכל ערבי ימי שישי ובכל ההפסקות ובכל היציאות והפגישות והחופשים.

הריח של הסיגר שלו עשה לי כל כך רע ובחיים לא נהיה לי רע מסיגריה או מסיגר. אבל הריח שלה היה כל כך חזק ודוחה שהוא רק הגביר את כאב הראש שאיים להתפשט לו בתוכי. כאב הראש והעצב הקבוע שנגרר איתי לכל מקום בחודש האחרון, גרמו לי להיות שקטה, מנסה לעצור את הכאב ואת הבחילות שהוא מביא איתו. העדפתי לעבור לחדר השני ולשבת לבד. לא שזה עזר במיוחד. ולא נדמה לי שזה הפריע למישהו שאני ככה בצד.

אחרי שהוא שכנע אותן בקסם המיוחד שיש רק לו, שהוא עוד יפסיק ושזה רק מדיי פעם, הוא נעמד מולי, מבויש מעט כאילו רק עכשיו הכרנו ופלט "נטשה, אני צריך לדבר איתך!". הלכנו לצד השני של הדשא והוא בחן את פניי. באותו יום, שקעתי שוב, למקום כלשהו למטה, דווקא כשחשבתי שאני מתחילה מחדש, בעצמי ואיכשהו חוזרת למה שהייתי, גיליתי שאני עדיין שוקעת.

"מה קורה לך?" הוא הביט בי ממרום גובהו, הרמתי את המבט שהיה לעבר הרצפה וחשבתי לעצמי שאני לא אשפיל שוב את עצמי מולו. "שום דבר!" פלטתי בקול קר. קול כזה קר שאפילו לא ידעתי שהוא קיים אצלי. הישרתי מבט אמיץ לעברו וטבעתי עמוק בתוך עיניו.

החיוך התמידי שהיה על פניו ירד, כמעט מייד. עיניו שידרו עצב, כל כך הרבה עצב. ואני לא יודעת למה העצב הזה, הרי שמעתי כמה טוב לו עם החברה החדשה. "למה ככה?" הוא שאל והקול שלו טיפה רעד או שאולי רק דמיינתי, "למה את חייבת לעשות את זה כזה?" הוא המשיך, "את יודעת שאני רוצה שעדיין תוכלי לספר לי הכל, אני לא רוצה לאבד אותך".

המשכתי לפלוט את הקור והעצב שאסוף בתוכי לכל העולם, מבלי שיהיה אכפת לי בכלל במי הם פוגעים. "כי זה המצב" אמרתי והתרחקתי בחזרה לחבורה.

כשהוא חזר, כמה שניות אחריי, הוא המשיך לחייך, כאילו לא אכפת לו בכלל מה קרה כמה שניות לפני זה. אבל הרגשתי כל כך רע שדיברתי אליו בצורה קרה שכזאת, אז רציתי לבקש סליחה, להסביר לו שזה לא באשמתו, שזו רק אני. אני והמצבי רוח המחורבנים שלי.

אז לקחתי אותו לצד, והפעם חייכתי, ואמנם זה היה חיוך מזויף, אבל שלומי לא מכיר אותי עד כדי כך טוב בשביל להבדיל ביניהם. "סליחה.." פלטתי, "על מה שהיה מקודם. זה...זה לא היה נגדך. פשוט אני לא במצב רוח טוב..". הוא חזר לחייך. ולא יכולתי לשתוק ולשמר את הרגע הזה, הייתי חייבת להוסיף "ונהיה לי כאב ראש מהסיגר הטיפשי שלך!", חוזרת למגמת התקיפה. "מצטער," הוא אמר, אני לא יעשן לידך יותר..".

"רוצה – ..." הוא התחיל לשאול ואז השתתק מייד. מנענע בראשו מצד לצד בחיוך מסוים וכשסומק קל מתפשט על פניו. "מה...?" שאלתי, בוחנת אותו. הוא לקח נשימה עמוקה ושאל ברעד מסוים "רוצה... את ה.. המסאז' הזה, לידיים... נו, ההוא שאחותי למדה אותי?... שיעזור לך קצת עם ה...כאב ראש?...".

ואז הבנתי על מה תחושת המבוכה הגדולה שלו. המסאז'ים שלו ליוו הרבה לילות שלנו יחד. המון רגעים קטנים שבהם היינו יחד על המיטה, כשאני מלטפת את זרועותיו, מעבירה בהן צמרמורות בלתי נשלטות והוא בתגובה היה עושה לי מסאז' בכתפיים ומשם תמיד המשכנו בנשיקות עדינות וארוכות וככה הלאה.... או בפעמים אחרות, כשהיינו עם כולם וישבתי לו על הברכיים, והוא היה נותן לי חיבוק אחורי גדול ואוהב ומעסה לי את כפות הידיים ומספר לי בפעם המיליון שהעיסויים האלה עוזרים עם כאבי ראש ואני הייתי משתיקה אותו בנשיקה קטנה...

וככה פתאום, הרגשתי שאחרי הרבה זמן, אני שוב נראת טוב. ובלא במובן של יפה או לא יפה. הוא נתן לי שוב את ההרגשה הטובה הזאת, הרגשה שהשכיחה ממני את הכאב וגרמה לחיוך שלי לפלוש החוצה ולהיות אמיתי ומחמם. הרגשתי קורנת ואוהבת. כאילו העיגולים השחורים שהצטברו מתחת לעיניי אחרי לילה נוסף חסר שינה, נעלמו לגמרי, ולא בגלל האיפור שכיסה אותן. וקמטי הדאגה שנחרטו במצחי נעלמו לטובת עיניים מאירות.

 חייכתי אליו בחיוך מבין ונוסטלגי שכזה. "בטח," אמרתי בשקט, "אני ישמח...". ובזמן שהוא עיסה את ידי והשכיח ממני לכמה שניות את כאב הראש, הוא ניסה שוב לברר מה קורה איתי. אבל הפעם לא הייתי קרה וסגורה ואיכשהו עזבתי את נטלי הקטנה והפגיעה, זאת שחוששת מכל העולם ולא מספרת כלום. כן, סיפרתי קצת. וכן, רוב השיחה הייתה שתיקות,  ורק כמה מילים שאני פלטתי על איך שהפכתי לבנאדם שאני לא אוהבת וכמה ניסיונות שלו להגיד שהוא כבר עבר את זה, ושאני עוד אהיה בסדר.

ואז היא התקשרה אליו והם דיברו כמה דקות על זה שמחר הוא יבוא אליה (ורק הוא, היא ואלוהים ידעו מה הם יעשו שם ביחד...) והוא אמר בסוף "אוהב אותך". וזה הכאיב. ואני כבר לא אובססיבית לגביו כמו שהייתי פעם, אבל בכל זאת כואב לי שהוא מאושר איתה.

חיוך עלה על פניי כשנזכרתי במה שקרה באותו בוקר. מיטל ישבה לידי בחצר של ביצפר. היא אחת הראשונות ששמעה איך אני והוא רבנו ונפרדנו. "אל תדאגי, כפרה. הוא לא שווה את זה..." היא אמרה אבל נעצרה לרגע, מניחה את הראש שלה על הברכיים שלי, "את יודעת מי זה שלומי, הכל דיבורים אצלו ושתינו ראינו איך הוא עבר מהנשיקה שלך לנשיקה שלה בלי להזיז אפילו את הלשון", היא חייכה והוציאה ממני חיוך אמיתי שקצת עודד אותי.

"יותר טוב לך בלעדיו.. וחוץ מזה," היא המשיכה, "דניס סיפר לי על חברה שלו... אין לך מה לדאוג. היא כונפה שעוברת מאחד לשני, היא לא משהו רציני. נשבעת לך, לידה את נראת מיליון דולר, מינימום אנג'לינה ג'ולי!" היא המשיכה לצחקק.

חייכתי ועשיתי פוזה של כוכבת, "יה, רייט, וזה בדיוק מה שחשוב לי. או לו.." ואז משום מקום החלטתי לשפוך לפניה את הלב "ואם הוא באמת מאוהב בה? ואם הוא כבר שכח איך זה להיות איתי? איך הליטופים שלי? איך הריח שלי? ואם הוא כבר שכח אותי?!" והוספתי בלחש "זה ישבור אותי...".

וכאילו בתזמון משמים, שלומי נחת לידנו, עם באגט מלא בחביתה. הוצאתי את הבקבוק מים, ממש לא רציתי שהוא יבוא עכשיו. "אז מה, שלומי?" מיטל התחילה לשאול בזמן שלגמתי את הטיפות הראשונות, "שמעתי שהחברה החדשה שלך ממש כונפה..." היא אמרה בחיוך גדול. הוא נחנק מהביס האחרון שלו ואני מהמים. אבל לה זה לא הפריע להמשיך, "דניס סיפר לי עליה.. תישאר, תישאר איתה.. נטלי שלנו לא צריכה אותך יותר.." היא אמרה, נותנת לי כמה טפיחות על הגב בשביל שאני יבלע הכל ולא יתפגר לה מול העיניים.

שלומי חייך ואמר "ראית איך התדרדרתי..." העביר לי ליטוף על השיער והלך לכיוון השני. התחלתי לצחוק, המומה מהתעוזה שלה להגיד את כל האמת מול הפנים של הבנאדם. "מה לעזאזל... – ?" התחלתי לשאול, "זה היה רק בשבילך, חומד. מה יש? שגם לו יכאב קצת.. שהוא ישים לב כמה הוא הפסיד....".

בום. חזרה למציאות.

החורשה הישנה שבה הוא סיפר לי על החדשה שלו לפני כמה שבועות.

והוא לידי, היד שלי בתוך שלו, עוברת מסאז' מקיף, כזה שהיא לא עברה הרבה זמן ועברו רק כמה שניות מהרגע שבו הוא סגר את הפלאפון שלו אחרי השיחה איתה.

"ומה איתך?" שאלתי, מחזירה את השיחה לאט לאט, "מאושר ומאוהב. אני לא זוכר ימים שהייתי בהם כל כך מאושר. נראה לי שבחיים לא הייתי ככה.." הוא המשיך לפאר את הרגעים שהוא עובר איתה. 'שקרן,' חשבתי. 'רק אתמול סיפרת לי שסבתא שלך נפטרה ושאתה שבור מזה. וחוץ מזה, מה איתי? איתי לא היית מאושר עד לפני חודש?'.

רציתי רק לסיים את השיחה הזאת מהר ולהפסיק לאכול לעצמי את הלב, "סבבה, אז סלחת לי?" שאלתי בחוסר סבלנות מסוימת אבל בכל זאת עם חיוך. "בטח.." הוא אמר, מפסיק את המסאז' שעשה ומחזיק את היד שלי בין שתי ידיו, מעביר בי צמרמורת. משכתי את ידי משלו והוא התחיל ללכת בחזרה לכולם.

"רגע.." אמרתי פתאום, "לא מגיע לי חיבוק קטן?.." שאלתי בקול קטן. 'לעזאזל.', עבר לי בראש, 'מאיפה זה יצא לי פתאום?'. ובאותה פשטות שבה הוא החזיק לי את היד, ככה הוא משך אותי לחיבוק גדול. כמו של פעם. כמו שהוא נתן לחברות שלי רק לפני כמה דקות.

טבעתי בחיבוק שלו, שואפת את כל האוויר שהחזקתי בריאות. עכשיו הרגשתי הרבה יותר טוב. אבל כאילו כדי לעשות לי דווקא ולהחזיר אותי לאותו מצב ולאותה אוירה מגעילה, הוא לחש בקול מבולבל מעבר לכתפיי "החלפת בושם?". מחיתי את הדמעה הקטנה שהחלה לזלוג במורד לחיי והעידה על השבירה שלי, שמתחילה שוב מחדש. ובאותה הזדמנות, מרחתי את הקו השחור שבעיניי וחייכתי לעצמי חיוך מריר, "כן, כי הריח ההוא הזכיר לי אותך יותר מדיי...", אמרתי באותו טון שלו.

ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי 'לפחות הוא לא שכח את הריח שלי...'.

בשניות כל הרגשות עלו מחדש. טובים או רעים ככל שיהיו. האהבה. המשיכה. האובססיה. הרצון הזה אליו. הכאב שהוא איתה ושהוא מאושר איתה. כל התסכול מהמצב המתדרדר של אבא. כל התסכול מהמצב המתדרדר שלי בלימודים. כל התסכול מהמצב הזה שלי, מצב שלא מחליף את עצמו ונשאר תקוע כל הזמן ב"נפילה", כמו מעלית מקולקלת שנופלת מטה ומטה.

חזרנו לכולם ובכל זאת המצב רוח שלי נשאר אותו דבר. אבל כשראיתי את כל המבטים של כולם בנו, חייכתי. שוב הרגשה נוסטלגית, כשהיינו חוזרים מנשיקה ארוכה, הרחק מכולם. "מה כבר עשיתם שם כל כך הרבה זמן...?" מישהי פלטה. "אוי, באמת. רק דיברנו. וחוץ מזה, הוא תפוס..." אמרתי.

לאה לקחה אותי לצד. "אה, עכשיו את כן רוצה לדבר איתי?" הוצאתי עליה את כל התוקפנות שבי. "מה?" היא שאלה בתמימות, "אני...אני לא עשיתי כלום." היא המשיכה. "כן, טוב, מקודם לא רצית בדיוק לדבר איתי." אמרתי לה, את מה שבעצם היה נכון. והיא התחילה לבכות. לא יודעת אם זה היה בגלל היחס שלי או בגלל משהו אחר, אבל כשלאה בוכה לכם על הכתף, אין שום מצב שלא תמצאו את עצמכם נשברים.

וככה, מצאתי את עצמי אחרי הרבה זמן, משחררת את הדמעות שהיו חבויות בי. והוצאתי את כל מה שהיה לי על הלב. טוב, כמעט. וזה מדהים, כי כל כך הרבה זמן זה היה תקוע שם, מבלי שאף אחד מקשיב לי, לא משנה כמה פעמים צעקתי לעזרה. וגם כשלשם שינוי צעקתי לעזרה והקשיבו לי, לא הצלחתי להשתחרר, הרגשתי כאילו אני עדיין נבחנת וכולם בודקים אותי ומחכים לרגע שבו אני אפול ואשבר והם יוכלו לטרוף.

אבל הפעם, עם לאה, לא היה את זה. אולי בגלל שגם היא בכתה והרגשתי שזה מותר להשתחרר לידה כי היא לא תבחן את היכולת שלי להשאיר את החיוך המזוייף ולהמשיך עם הרצון הזה בלהראות לכולם שהכל בסדר ושהכל מושלם לי.