כל כך הרבה שינויים. אני לא יכולה לתאר לכם כמה.

המון מחשבות על העבר שלי. על ההרגלים הישנים שלי. החשיבה הקודמת שלי. האמונות שלי. והאנשים. שלי.

יא אללה, אפילו כמעט גזרתי את השיער. כמעט. אבל התחרטתי מהר מאוד. כי אני אוהבת. ארוך. וכבר מזמן אמרתי שלפני הצבא אני אגזור הכל (ואקלל את צה"ל במשך שלוש שנים. היי, לפחות תהיה לי סיבה טובה).

ואיך הגעתי לשם? הייתי כל כך קרובה למחוק פה הכל. כשעצרתי לחשוב לרגע, כי אני תמיד עושה את זה, הבנתי שאני רק בורחת מהעבר שלי. ואין לי מה לברוח ממנו, אין לי מה לברוח מפה. ובכל זאת, משהו חרק לי באוזן, משהו הציק לי כאן. אז יש פה איזה שינוי. לא הייתי קוראת לזה עיצוב חדש, אולי דף חדש. דף לבן וחדש. עם צבעים אמיתיים, כי אחרי הכל, כמה דברים כנים נכתבו באמת על דף תכלת ועטים צבעוניים? את האותיות הראשונות שלי, כתבתי בעט השחור של אבא. זה הכל עניין של לחזור לשורשים.

הבנתי שפעם לא היה כזה נורא. האמת היא שהיום אני מסוגלת להסתכל על התקופה של החטיבה ולומר שהיה לי טוב. הייתי מוקפת באנשים שאוהבים אותי והיה איתי את אופיר. נכון שהוא התייחס אליי רק כמו אל ידידה ואכלתי ממנו הרבה חרא, אבל האמת היא שהייתי עושה המון בשביל להיות עכשיו ליד אדם אהוב. רק להיות סביב אדם שאוהבים עושה טוב על הלב, גם אם אחר כך בוכים על זה ומרגישים נורא על זה שאי אפשר רק לגעת בו. רק לגעת בו.

ארבעה גברים שונים בשבועיים וחצי האחרונים. אמרתי לכם שזה רק עניין של זמן עד שאני אתחיל לחגוג אחרי ששוב ינשקו אותי. שבועיים וחצי לחלק לארבע. תעשו אתם לבד את החשבון כמה טוב עשו לי. =]

הראשון והשני לא התאימו לי בשורה התחתונה, ובכל זאת, טוב שזה קרה. לקחתי משהו, מכל אחד מהם. משהו שהבנתי על עצמי. אולי אחרי הכל אני לא אדם כזה נורא כמו שחשבתי.

השלישי הוא אסף. שאיתו סגרתי הכל לפני שלושה ימים, שיחה שנגמרה ב"כשיהיה לך חבר אמיתי שיזיין אותך כבר, תבואי אליי, אני מבטיח לך שלא תתחרטי". בואו נעשה יחד פרצוף מופתע, עכשיו אני בטוח אחזור אליו. אני חושבת שגם איתו למדתי משהו על עצמי, על העקשנות שלי, על העניין שלי עם ערכים. אני אולי לא אדם שדובק בערכים עד כדי החמצה, אבל אפשר לומר שבדברים שאני באמת מאמינה, אני אתמיד, עד למימוש שלהם; בזמן הנכון, עם האדם הנכון ובמקום הנכון.

ורק הרביעי, האמריקאי המקסים והחתיך עד כדי הוזלת ריר (כן כן, סמכו עליי, בנות) מליל הסילבסטר, הצליח לחייך בסוף הפגישה שלנו ולומר לי "את באמת מיוחדת". אני שונאת את המשפט הזה. הרי מה זה בעצם מיוחד? זה משהו לא רגיל, לא כמו כולם. במשפט הזה, יש את תמצית המרכיבים שהביאו אותי עד הלום. הוא מסמל את כל מה שאמרו בעבר שלי, על העתיד שלי;

את מיוחדת, יש לך פוטנציאל אדיר, יש לך יכולות מדהימות, עוד יצא ממך משהו, יש לך עתיד.

מוזיקה, מתמטיקה, אהבה, במה, האנשים שקרובים אליי. כל הנקודות הכואבות האלה. כל הנקודות שבהן לא הצלחתי, למרות כל ההצהרות הגדולות שנתנו לי להצלחה בטוחה. לא הצלחתי בהם לא להווה ולא לעתיד הקרוב. אולי בגלל שאני מוותרת מהר מדיי, אולי בגלל שהשתדלתי כל כך לרצות את כולם, את אבא ואת אמא, את החברים שלי וגם את עצמי, אולי ככה בדרך, פיספסתי את הדבר הכי חשוב. כי הצלחה זה לא הכל בחיים, היא לא שווה כלום, אם אין את כל השאר. צריך גם להנות, לאהוב, להבין, לצחוק, ללמוד, להיות בנאדם. צריך לחיות. ויש לי נטייה לשכוח מזה.

ובכל זאת, "את מיוחדת", זה משפט ענק. צריך הרבה אומץ, וגם צריך לדעת לשקר קצת. כי כמה אנשים שהיו איתי יותר מארבע שעות רצופות יוכלו להגיד את זה? מעטים, אני מניחה.

רק אדם אחד אמר לי "את מיוחדת", וממש התכוון לזה. לפני חודשיים, איזה צעיר דתי אחד ממאה שערים שנכנסתי איתו לוויכוחים על זה שכולם חייבים להתגייס, על זה שאין אלוהים וגם קצת על פוליטיקה (לשם שינוי, מישהו הסכים איתי על פוליטיקה). במוצאי השבת הוא אמר שאני "בת יעקב". כן, תצחקו, זאת ההקבלה הכי קרובה שמצאתי מהעבר שלי ל"את מיוחדת".

עם התהליך הזה, גם הפסקתי להקיא, שזה אולי הדבר שהכי משמח אותי. הכי מרגיע אותי. ואני חייבת את זה לאישה אחת, מדהימה. לא סיפרתי עליה כאן, אבל היא אחראית להרבה דברים בחיים שלי. ומשפט אחד שלה, גרם לי להבין מה אני עושה לעצמי, בטיפשותי. אז אני עדיין רוצה להרזות, אבל אני מבינה שיש דרכים אחרות, שלא יגמרו גם אותי על הדרך.

ונגעתי במספר הנכסף שלי, החמישים ושניים קילוגרמים האלה, בלי הקאות, בעצמי. וזה היה לי קשה, כי אני באמת לא מבינה כלום בדיאטות (חוץ מזה שסופגניה זה חמש-מאות קלוריות, וזה באמת לא אומר לי כלום). ובכל זאת, הצלחתי. לבד. זה גרם לי להמשיך לעמוד על המשקל, עם חיוך, כמעט עשר דקות. זה להשיג מטרה ענקית שהייתה לי, בלי קיצורי דרך, תחשבו על הפעם הראשונה שבה הרווחתם כסף בעצמכם.

עוד דברים טובים הם שאפילו שמעתי כמה זמרים שבזמן אחר ומקום אחר, לא הייתי שומעת (מי היה מאמין שאני אשמע את מוש בן  ארי ושעוד יאהב את זה? גם אריק ברמן ממש טוב, נו אני כל כך צפויה) וגם ראיתי כמה סרטים ששינו משהו בגישה שלי, לסמים בעיקר. שינו את הגישה לטובה, נדמה לי. הרפתי מחלומות ישנים לטובת חדשים, טובים יותר, נדמה לי. וזה עדיף ככה. לטובתי. אולי העניין הוא לא בללכת עד הסוף, ללכת הכי רחוק שרק אפשר, אלא בללכת עם ההרגשה עד הסוף.

ועם התהליך הזה, במקום הדברים שהפסקתי, באו גם דברים פחות טובים; המון סיגריות. התאהבתי מחדש בריח, ובסחרחורת הזאת שבאה אחרי שלא מעשנים הרבה זמן, כאילו זאת הפעם הראשונה שלמדו אותך לקחת שאכטה לריאות והופ, גילית עולם. אז אני נשכבת במרפסת האינטימית-משהו שלי, למרות שהיא מלאה בחרא של ציפורים, מסתכלת איך העננים האינסופיים זזים בקצב קבוע והכל מסתובב, זה כל כך ממכר, השלווה והחופש שיש בזה.

נדמה לי, למרות שהבטחון שלי אומר שאני אותה ילדה טיפשה, שבכל זאת למדתי דבר או שניים.

שאני לא אחזור שוב על טעויות ישנות וידועות ולא אכניס את עצמי למצבים שידוע מראש, ללא יציאה.

וכמו שאני מכירה את עצמי, תוך כמה ימים יבוא משהו שיפריך את כל התיאוריות האופטימיות שבניתי ואני אחזור לעצמי. ובכל זאת, אני מקווה שהתהליך הזה ישאר איתי ובתוכי ולא ילך. אני באמת חושבת שהתהליך הזה עלול לעשות לי טוב, שזה לא עניין של לחזור אחורה. אחרים היו אומרים אחרת. ובטח גם אתם חושבים אחרת.

פרויד בטח היה אומר לי שזה תהליך של רגרסיה, שעכשיו לא טוב לי ואני מנסה לחזור לזמנים אחרים שבהם נדמה לי שהיה טוב יותר. מצד שני, פרויד גם היה אומר שבגלל אהבתי לכסיסת ציפורניים, אוכל, מציצת אצבע (נו כשהייתי קטנה), מוצץ (כנ"ל), לעיסת מסטיק ועישון, אני טיפוס אוראלי (אהמ, הכוונה שלו היא לטיפוס שמתעסק כל הזמן באזור הפה, שלא כמו הכוונות הסוטות שלכם). מצד שלישי, פרויד גם היה אומר לי שבנות מתאהבות באבא שלהן כי הן מקנאות בזה שיש לו בולבול.

אני הייתי אומרת לפרויד שיפסיק לזיין לי בשכל.

בחיי, אני צריכה להפסיק לקרוא פסיכולוגיה.

"לכבוד אדם אחד עייף,

שלא עשה אף פעם כייף.

זה לא חובה לחיות, זה זכות להיות חיים,

לכבוד מיליארד, מיליארד טועים."

(אביב גפן- מיליארד טועים).

הוא עומד וצועק מעליי. אני שונאת שצועקים מעליי, זה נותן לי אסוציאציה מיידית לאבא. והוא לא דומה לאבא. רק אופיר דומה לו. אולי בגלל זה התאהבתי בו כל כך.

והוא צורח על זה שאני חרא של בנאדם, קרה כמו קרח. אני מחייכת ופולטת משהו ציני בקול מתקתק, "בוקר טוב, חמוד", אופיר היה הורג אותי על משפט כזה, הוא היה מתחרפן. אסף לעומתו, נשאר באותו מקום ולוקח שאכטה עמוקה לריאות. כמה נשימות כדי להירגע. הוא לא צועק יותר. לא יודעת אם בכלל אכפת לו, אם אי פעם היה אכפת לו. הוא מסתובב והולך.

ושוב אני נשארת לבד, ואין לי אף אחד להאשים במצב שלי, חוץ מאת עצמי. רק אותי. אני. הבעיה היא אצלי. לא אצל אף אחד אחר, לא אצל כל אלה שעברו אותי או בלב שלי מאז אופיר, לא בהורים שלי, לא בחברים שלי, בשום דבר, כלום. רק אצלי.

"יופי שבאת", איילה מתיישבת מולי ושותה מהתה שלה. כמעט שבעה חודשים לא ישבתי בחדר של איילה. אני שונאת את השלט הזה שעל הדלת שלה, "יועצת י"א אי זוגי", די את לא רצינית, חשבתי שזאת המחלקה הגריאטרית. זה נותן לי להרגיש כמו מישהי שצריכה עזרה ואני לא אוהבת להרגיש כזאת. כי לבקש עזרה, זה חולשה. ואני יודעת שאני לא אמורה להרגיש ככה ולחשוב ככה. ולמה בכל זאת הגעתי לחדר שלה הפעם? אני לא יודעת. אני פשוט שם והמצב שלי לא שונה מהמצב שהייתי בו פעם.

לא למדתי כלום, לא הבנתי כלום, לא הפקתי לקחים, לא התבגרתי, לא התגברתי. אני עדיין מכניסה את עצמי למצבים של פגיעה בטוחה, ולמה מגיע לי להפגע? מה עשיתי שאני מרגישה שאני חייבת שיפגעו בי, שמשהו בי לא בסדר? זה פאק ענק ושריטה אחת עמוקה שלי, אצלי. כן, תשבי שם ותסתכלי עליי במבטים עמוקים, אולי זה באמת יעזור. "את רוצה לדבר על זה?", היא שואלת, כי תמיד יש 'זה' כשאני מגיעה אליה, משהו שמערער אותי. ובאמת, מה את חושבת? לא, אני לא רוצה לדבר על זה, סתם קפצתי לביקור מנומס, אולי קפה, הרבה זמן לא ביקרתי כאן, כבר אמרתי?

"לא", אני עונה לה בקצרה וחוזרת לכסוס ציפורנים (אני בתהליכי גמילה. במקום זה- התעסקות בשיער. נו שאלוהים יעזור לי). בזמן תשובות חופרות ועמוקות מדיי יש שלב מסויים שבו אני מפסיקה להקשיב וצוללת לעולם שלי. מישהו שלא מכיר אותי היה אומר- הפרעות קשב, אני אומרת שאם עברתי שיעורי היסטוריה עם המשוגעת ההיא, אני מסוגלת הכל. ובגלל זה, הרבה יותר קל לי לכתוב לאנשים, מכתבים, פלאפון, מחשב, אני חיה דרכם והיא יודעת את זה. "אז למה הגעת אליי?", היא שואלת, החפיסה הלבנה שלה מציצה מתוך התיק השחור שזרוק ליד השולחן ואני עושה מאמץ אדיר בשביל לא לקחת לעצמי אחת.

"כי אני שונאת שיעור ספורט", אני עונה לה ונשנעת אחורה. משהו במקום הזה גורם לי להרגיש כאילו אני שולטת בהכל. ואני אוהבת את השליטה הזאת, מטורפת עליה. אולי בגלל זה, ברגע האמת, אני צריכה שהוא ישלוט בי, יכאיב לי, יהיה מעליי ולא להיפך, קטע סדיסטי משהו (כן, זאת הפנטזיה של כל הבנות שאוהבות כוח ושליטה, שישלטו בהן, זה מה שהן רוצות, נכון בנות?). וזה מוזר, כי באותה נשימה, משהו במקום הזה גורם לי לחוסר נוחות, ההרגשה שאני נמצאת כאן כי אני צריכה עזרה ולא שולטת בהכל, בטח שלא בעצמי.

עשר דקות של שתיקה. אין לי בעיה עם שתיקות, להיפך, אני אוהבת אותן. לפעמים הן אומרות הכל. לפעמים הן סתם מעיקות. בתוך השקט, נוח לי לדבר. היא כבר יודעת, בגלל זה היא מחכה כל כך המון זמן עד לרגע הזה. כי אני צריכה לעבור שלב מסוים ובלתי ברור בשיחה בשביל להיפתח מול זה שאיתי, לפעמים זה אף פעם לא קורה.

"לפני ארבע שנים התאהבתי בפעם הראשונה", אני פוחדת לומר שאולי גם בפעם האחרונה, כי זו סתם הצהרה סופית שכזאת. אני אומרת לה את המשפט הזה, למרות שהיא כבר יודעת. למרות שהיא כבר שמעה עליו כל כך הרבה, למרות שהיא גם מכירה אותו בעצמה. ובכל זאת, היא בחיים לא תבין. "ומאז הוא לא עוזב אותי", אני חוזרת לשתיקה.

אחרי כמה דקות אני ממשיכה בקצב מהיר, כדי להוציא הכל, "הוא שם. הוא תמיד שם. בכל צעד שאני עושה, בכל גבר שאני פוגשת, בכל נשיקה שלי, בכל חלום שלי לעתיד. הוא תמיד שם".

אני חושבת קצת ומנסה להבין בעצמי למה הוא עדיין שם, כי ברור לי שזה מה שהיא רוצה לשאול. "וזה לא שאני עדיין אוהבת אותו", אני נעצרת רק בשביל להבין שמה שאמרתי באמת נכון. "אני פשוט... מעריצה בו, משהו. יש בו משהו קדוש, מושלם כזה, נכון כזה. הייתי רוצה להיות אדם כמוהו, את מבינה למה אני מתכוונת?". היא אומרת שהיא מבינה. אבל היא לא. היא בחיים לא תבין.

"ואני לא יכולה עם זה שהוא עומד שם ומסתכל עליי. בכל רגע קריטי. זה מוציא אותי מריכוז. זה הורס אותי. ואם הוא לא שם, אז זה שלומי, עם המדים שלו. או בלעדיהם.", היא ממשיכה להנהן ויודעת להמשיך לשתוק, עד שאני אסיים להוציא את כל הרעל.

מוזר לי לחשוב שבחיים לא התנשקתי עם אופיר. כל החלומות והדמיונות על מצבים בלתי אפשריים שכאלה, מתנקזים לעובדה אחת- זה מעולם לא קרה. אני עוצמת עיניים בשביל להבריח ולהוציא את המחשבות האלה מהראש, מחשבות שלא עברו בו הרבה זמן, לא ביחס לאופיר בכל אופן.

ופתאום, ככה פתאום, עוברת בי הרגשה חמימה, לאורך כל הגוף ומתיישבת באזור הבטן.

אופיר מנשק אותי.

רגע, זה לא אופיר.

עכשיו אני מבינה מה כל כך משך אותי באסף.

באופן מחריד שכזה, הוא כל כך דומה לאופיר.

ההבדל- אופיר הוא האופי, כי הרי מעולם לא נמשכתי אליו, ואני בספק אם הוא אי פעם הסתכל עליי בתור אישה.

ואסף... אסף הוא היופי, המשיכה, החייתיות, האין-גבולות. עד לנפילה.

וזה החלום שלא נותן לי לישון כבר שבוע שלם.

אותו חלום שמעיר אותי שעות לפני הזמן שצריך ולא מניח לי לחזור לישון.

ואני זוכרת ממנו פרטים שלמים, דברים שרק אני ואסף נבין, או אולי רק אני ואופיר.

החל מהצעקות של אחד מהם בהתחלה, נדמה לי שזה אופיר, זה יותר יתאים לו.

אחר כך לחדר הלבן של איילה, השיחה המקוטעת איתה

ובסוף הנשיקה, עם אחד מהם.

כל לילה, אותם פרטים בדיוק, אותן מילים, אותם מצבים, אותן תגובות,

אותו גבר, אותו ילד,

השאלה היא רק מי מהם.

נו, אתם כבר יודעים שאני מאמינה בחלומות.

אתה,

אתה שרוף בצורה מוחלטת למדיי אצלי. כי מה אתה עשית אף גבר לא עשה ולא יעשה לי, זה ברור לך? והאמת היא שזה הפסד טהור שלך בלבד, כי לפחות עשרה גברים אחרים יוכלו לספר לך, כמו שהם סיפרו לי, איך נראיתי נהדר באותו ערב ואיזה מצב רוח לא רגיל היה לי. ואתה הפסדת את זה, לטובת מה, טיפש?

את התירוצים שלך, אלה שנמצצו מאיזה אצבע, אתה מוזמן לשמור לעצמך. כי אם אתה חושב שאני אקבל אותם בתמימות ואסלח, אתה צודק. באמת ריחמתי עלייך, "אולי באמת הוא לא הצליח לתפוס מונית?" - "במשך שעה וחצי עם כל המוניות שיש היום בחוץ? תעשי לי טובה, אל תהיי לי מאמא-תרזה, טוב?". אתה צודק. הייתי סולחת לך, כי הייתי כל כך שקועה ב"הפי אנד" שתיכננתי לשנה הזאת שלא היה אכפת לי ממה שעשית וממה שלא עשית.

ואתה באמת טיפש גדול. כי לזכותי יאמר שהשתדלתי ונתתי לך הזדמנות למרות תחושות הבטן הרעות שהציפו אותי וכל האזהרות שאנשים סביבי נתנו לי וכל המצבים הבלתי אפשריים האלה שהזכירו לי את האקס הזה (כן, זה ששמעת עליו, כן, שלומי). אותו אקס, שאם אני יאהב את זה או לא, עדיין פה.

החל מהעובדה שלחבר שלך קראו שלומי. בהמשך עם העובדה שהבנזונה (שהיה אמור להחליף את שלומי, זוכר אותו?) היה על האוטובוס ושאל מה שלומו (נגלה לכם סוד, לבנזונה הזה? כן, במציאות קוראים לו שלומי. אני יודעת, זה הזוי). ולסיום, בזמן שכמו מטומטמת חיכיתי לך בשניות שלפני הספירה לאחור, ראיתי את האקס הזה. ואני עדיין מנסה להבין אם זה באמת היה הוא או שהזיתי.

כן, שלומי עדיין פה והוא עדיין נושם את העור שלי והוא עדיין לא יצא לי סופית מהתודעה. ומצמרר אותי לזכור שבנשיקה האחרונה שלנו, ראיתי אותו לפניי ולא אותך.

בזכותך, יקירי, הסילבסטר היה הרבה יותר פושר ממה שתכננתי, אני והדמיונות הטיפשים שלי. זה היה בהחלט לניפוץ הבועה הורודה שבניתי לעצמי בכוחות שנשאבו ממני בשבוע וחצי האחרון, כל הכוחות שהצלחתי לאגור ונשאבו על טיפש כמוך שלא בריא לי בכלל.

חשוב לי שתדע שלא דפקת לי את הערב, ממש לא. לא הייתי מרירה, צחקתי וחייכתי באמת. כי אולי במקום פולני-משהו בתוכי הכנתי את עצמי לזה שלא תגיע. כמה שהתארגנתי לכבוד הערב הזה ושמחתי עליו, ככה גם הכנתי את עצמי לתבוסה. ובאמת, חוץ מהקטע המסריח איתך, הערב היה נהדר. הייתי עם חבורה ענקית של אנשים שאני אוהבת, ישבנו בבית קפה וטיילנו במדרחוב המואר ובכיכר שהייתה עמוסה באנשים שלא הייתי מכירה אם היית שם, איתי.

בחצות, התנשקתי עם אישתי (וזאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי עם בחורה) עם סיגריה ביד אחת וכוס וודקה בשניה, בדיוק כמו שאתה אוהב אותי. בקבוק הוודקה נודב על ידי זוג אמריקאיים מקסימים - האחד היה סטרייט (לגבי השני אני עדיין מתלבטת) שטרח לספר לי שאני סקסית בתור לסבית וגם לא בתור אחת כזאת (מעניין אותי באמת לדעת איך היית מגיב לזה).

וזה בטח לא מה שתכננתי לעצמי, לא לסוף השנה ולא לתחילת השנה החדשה, אבל זה מה שיש. ואני שמחה על הדברים שקרו באותו ערב, לטוב ולרע. אני שמחה שאישתי סלחה לאורי על הסכין בגב שהיא תקעה בה (אני יודעת שלא נכנסתי איתך לפרטים בעניין הזה, פשוט תתרחק ממנה). האירוניה היא שדווקא אני, שטכנית בכלל לא קשורה לפרשה, לא סלחתי לה. כנראה למדתי משהו מהישירות שלך ובטח היית גאה בי על מה שאמרתי לה, באוטובוס חזרה הביתה:

"מה שעשית הוא הדבר השפל ביותר שאפשר לעשות לחברה," היא הרימה את הראש להסתכל עליי והשפילה כשהבינה על מה אני מדברת, "ואת לא חברה יותר מבחינתי כי אני פשוט לא סומכת עלייך, ויותר מזה, את גם לא פאקין בנאדם, כי פשוט לא עושים דברים כאלה, לאף אחד". היא העדיפה לשתוק, נדמה לי שאין לה פשוט מה לומר להגנתה.

ובאמת, כמו שאמרתי לאישתי, אני מצדיעה לה שהיא סלחה לאורי על דבר כזה בלתי נסלח. ואמרתי לה בדיוק מה שאמרתי לאופיר (כן, הצל ההוא) אחרי שהוא סלח לי, מזמן מזמן, "לטעות זה אנושי. לסלוח זה אלוהי".

ועכשיו, רק נותר לי להצליח שלא ליפול לרשתות שלך מחדש

ולא לעשות את הצעד האלוהי הזה לטובתך, כי הצעד האלוהי הזה, יביא למפלה שלי.

ואני מצטערת, אבל אתה לא תהיה זה שידרוך עליי שוב.

כי זה לא מגיע לי, זה פשוט לא מגיע לי.

(נכון?)

לכן, אין לך מה לצאת בהצהרות על זה ש"אני לא מוותר עלייך!" ו"אני אוהב אותך, את לא יכולה ללכת!". זה לא עובד עליי, אתה לא מבין? אתה תצטרך לעבוד הרבה יותר קשה בשביל שאני אבטח בך שוב. ואני תוהה אם בכלל כדאי לך לבזבז את הזמן על זה, כי אתה לא הבנת שבשורה התחתונה, אני פשוט לא מתאימה לך. כי אני ילדה טובה, עם דגש ענק על הילדה ועל הטובה. ואתה ילד רע. ואני לא בנויה לילדים רעים, אני רק נפגעתי מכאלה.

מצד שני, דווקא הפתעת אותי לטובה היום. בזמן שהתווכחנו על זה שאתה בעצם לא מכיר אותי ואמרתי לך לציין דבר אחד שאתה יודע עליי, לא היית צריך לחשוב פעמיים ושלחת שלל עובדות לגביי שאפילו לא זכרתי שאמרתי. ובכל זאת, לא צריך לבנות על זה ארמונות כי זאת תהיה סתם רמאות, מצד שנינו, כלפי שנינו, כי מה באמת הסיכוי שיש פה משהו טוב?

תשמור על עצמך,

זאת שכנראה התאהבה בך או במה שאתה מייצג עבורה,

או שפשוט, נמאס לה לחכות לאחד שלה ונפלה דווקא עלייך,

כי כשהשמש זרחה על בוקר האחד בינואר, שכבה תינוקת אחת במיטתה ומחתה דמעה.

"And then she would say that nothing can go wrong,

When you're in love, what can go wrong?

 And then she would laugh the nighttime into the day,

Pushing her fears further along.

And then she would say, it's OK, I got lost on the way,

But i'm a Supergirl, and a supergirl don't cry.

And then she would say, it's alright, I got home late last night,

But I'm a Supergirl, and a supergirl just fly..."

(Reamon- Supergirl)

אני נורא אוהבת את השיר הזה,

ומעניין שדווקא הוא שודר בגלגל"צ באותו בוקר...

*

אנשים גדלים מסביבי, כן, זה מין קטע כזה, לגדול.

אז יש את ההיא שחגגה כבר 17 ואני עדיין זוכרת איך שיחקנו חמש אבנים בגיל חמש.

את ההוא שכבר עמוק במיונים לצה"ל ואני עדיין זוכרת שפעם הוא דיבר בקדושה על חיל האויר.

וההיא שהיא כבר לא בתולה ואני עדיין זוכרת את השיחה ההיא שעשינו באיזה לילה אחד,

שיחת "מה יקרה כש..?", נו שיחת בנות לגיטימית, כשהיינו בכיתה ו' ומוזר לי לחשוב שהיא כבר שם.

ויש את שניהם שכבר התגייסו ואני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שהכרתי אותם.

ויש את ההיא הבוגרת, שכבר גרה לבד, למרות שהיא עדיין הולכת לאיבוד כשזה מגיע לסופרמרקט

ואני עדיין זוכרת שהיא מתבלבלת באזור החמוצים ונכנסת לאזור הקונדומים, ושם היא יוצאת מריכוז.

ויש את ההוא שהבין שהחלום הוא דבר רחוק ולא כולם נוגעים בו, ובינתיים צריך לחיות ממשהו,

אז הוא וויתר על החלום לטובת החיים, למרות שאני עדיין זוכרת כשהוא אמר שהחלום שלו הוא בעצם החיים שלו.

זה מין קטע כזה. כולם סביבי מתבגרים וגדלים, כולם מקריבים ומוותרים ומתגמשים ומתגברים ומשכילים

ומתגבשים למי שהם ולומדים לקחים והופכים להיות אחראיים ועצמאיים,

ונדמה כאילו רק אני דורכת באותו מקום

ולא מפנימה שאני כל כך קרובה להתמודדות מול העולם בעצמי, שני צעדים משם.

ואז מה יהיה? סוליקו, מותק, אבא לא יהיה להציל אותך מהטעויות שלך

ואמא לא תהיה בשביל להתגאות בך, גם כשתטעי.

סוג של נפילת אסימון שהגיע הזמן שלי להתבגר קצת, משהו שהרבה זמן בהכחשה אצלי.

כי עד לא מזמן האמנתי שלהתבגר זה להפסיק לצחוק ולעשות שטויות,

הבנתי שילדה שקטה זה לא להתבגר, להתבגר זה...

זה אומר לקחת אחריות. קודם כל לקחת אחריות.

או שאולי זה קודם להאמין בעצמי ולדעת מי אני וכמה אני שווה וכמה אני מסוגלת.

ונכון לעכשיו, אני לא יכולה לומר בוודאות שאני יודעת מי זאתי.

וזה הא'-ב', קודם תעברי אותם ואז נעבור לשלב הבא.

ואני ממש לא אוהבת את הפוסט הזה, כי הוא מבולגן והוא מאוד לא מדויק וממש לא מושלם,

אבל חשוב לי שהוא יהיה כאן.

כדי להזכיר לי למקרה שאני אשכח.

שנה מצויינת שתהיה, לכולנו.

:]

(ולא, זה לא הזמן לומר "אמרתי לך")