אל אלוהים, לאנשים יש את האהבה האדירה הזאת לעשות לי התקפי לב למיניהם. טוב, ואולי זאת רק אני...

פעם החמישית, אם לא יותר, הפלאפון צילצל. בימים ההם היה עוד חופש, אז התעצלתי להרים את היד לפלאפון היקר שלי, ששכב בדיוק לידי, על המיטה. עניתי לשיחה, והקול המוכר שלו בקע, קצת משועשע.

"לעזאזל," פלטתי בקול מנומנם, בודקת את השעון בקיר ממולי, "עוד לא עשר!".

"כן, טוב.." הוא אמר בקול מהוסס, "אבל היה נראה לי חשוב להגיד לך ש..." הוא המשיך, עדיין באותו טון. "אל תבהלי, רק תעשי לי טובה, זה שטויות...". בשלב הזה, הראש שלי כבר היה מורם ומוכן לחדשות, רעות ככל שיהיו. הוא לקח נשימה ארוכה ודרמתית, בציניות גמורה ואמר באותו טון משועשע מתחילת השיחה "פתחתי את הראש ואני עכשיו בדרך לבית החולים בירושלים!". "אה, טוב.." עניתי. בלי לקלוט מה הוא בעצם אומר.

כמה שניות של שקט נקטעו בצעקת הבנה שלי "מה?!".

"אמרתי לך לא להבהל.....".

אחרי זה הוא הסביר לי איך הוא פתח את הראש בגלל הספסל ממתכת, כן, גמני לא הבנתי איך הראש שלו הגיע לספסל, אבל נדלג על החלק הזה של הסיפור.

עצלה יותר מתמיד, קמתי מהמיטה הגדולה ונכנסתי לאמבטיה, צחצחתי שיניים ושטפתי פנים. ירדתי במדרגות, פתחתי את דלת הכניסה והכנסתי את העיתון היומי של 'ידיעות'.

ירדתי לסלון, מזגתי לי מהשוקו-שוק-קפה [הא! פרסומת סמויה!] שהיה במקרר והתחלתי לקרוא את הכותרות.

אחרי כמה דקות ארוכות, חייגתי שוב למספר שלו, הפעם אלי ענה לי.

"תגיד," אמרתי לו, "אני חלמתי או שלפני עשרים דקות שלומי התקשר ואמר לי שהוא בדרך לאישפוז?.."

אמא, שעובדת כבר קרוב לעשרים שנה באותו בית חולים מפורסם וגדול בירושלים, נוהגת לחזור בכל אחר צהריים, בשעה הקבועה, לאכול ארוחה טובה ולספר לי את כל חוויותיה ועל כל החולים שעברו עליה באותו יום.

פעמים היא חוזרת עם סיפורים על מטורפים שהכו אותה בגלל שלא הסכימו שהיא תכניס להם מחט לעור, אחרים שהתחילו איתה וביקשו להזמין אותה לקונצרט (אך יש לציין, שרובם ככולם, היו אנשים זקנים שעברו כבר את מיטבם) והיו גם כאלה עם סיפורים שנגעו לליבה, כאלה שגרמו לה לחייך בעקבות סוף טוב או למחות דמעה בעקבות סוף אכזרי.

מכל הסיפורים שסיפרה אי פעם (והאמינו לי, עשרים שנה זה לא מעט זמן..), בחרתי לספר לכם דווקא את הסיפור הבא, שסיפרה כשחזרה בערב יום כיפור :

על מיטה מרוחקת, בקצה מחלקת הדיאליזה, בבית החולים הגדול, ישבה אישה יפהפייה, ממש כמו מלאך. למרות שראו שלא הייתה במיטבה, הספיק מבט אחד בשביל לדעת שהאישה ששוכבת במיטה עם הכיתוב הירוק על גבי לבן, ולבושה בחלוק, יפה בצורה בלתי רגילה. עורה השחום, התאים בדיוק לעיניה הירוקות והמלוכסנות וכשהייתה צריכה לקום מסיבה כזו או אחרת, ראו את גופה החטוב, את ביטנה השטוחה ואת רגליה הארוכות.

יופי שכזה לא נהגו לראות במחלקה הזו, שכן רוב חולייה היו אנשים מבוגרים שוויתרו על הרעיון להשתיל כליה והעדיפו לעבור פעמיים בשבוע דיאליזה עד סוף ימם.

מצבה של האישה התדרדר מרגע לרגע, פניה היו חיוורות וגופה הרזה יתר על המידה כבר איים להתמוטט. היא שכבה במיטתה, ולרגע כל יופייה נעלם ממנה, היא לא הייתה עוד הצעירה של המחלקה ואם הייתם מביטים בה באותן דקות, יכולתם לחשוב שהיא חלק מן הזקנים המבלים כאן את רוב זמנם.

באותו יום, ישבו סביב מיטתה אנשים רבים, רובם ככולם נראו מכובדים עד מאוד, לבושים בחליפות מהטובים שבמעצבים, הגברים מגולחים ומבושמים, הנשים בעקב גבוהה ואיפור מסוגנן, כאילו יצאו כולם מתוך איזו אופרת סבון אמריקאית או תצוגת אופנה במילנו לפחות.

כולם ישבו סביב מיטתה, מדברים בשקט כדי לא להפריע את מנוחתה, אך כוונתם הסמויה היתה ברורה לכל- לנצל אותה עד הרגע האחרון.

זוג רופאים דיברו ביניהם, והאחד סיפר לשני את סיפורה של אותה אישה.

היא אישה בעלת הון עתק כיוון שהייתה בת יחידה להוריה שנהרגו בתאונת דרכים לפני שנים והותירו לה את כל ממונם. היא חלתה לפני שנתיים בסרטן השד, אך החלימה והחליטה לאמץ ילדה לפני שנה. לפני כמה חודשים, התגלה אצלה שוב סרטן השד.

כל האנשים החשובים שסבבו אותה, אינם היו האנשים הקרובים אליה, שכן הוריה נהרגו, דודיה היו רחוקים ממנה ובתה המאומצת, הייתה אצל משפחה ששמרה עליה. כל האנשים הללו, היו אנשים שדאגו רק לעצמם ולממונם. לא היה אכפת להם לרגע מאותה אישה שלחמה על רגעיה האחרונים, הם ניסו רק להחתים אותה על ניירות שיעבירו אליהם את כל רכושה.

אך היא, גם ברגעיה האחרונים, ידעה לשמור על קור רוח, היא שקעה בעולמה שלה, לא הגיבה ולא ענתה לאף אחד מהזרים שכביכול רצו לעזור לה, רק כשהגיע למיטתה מישהו שבאמת חשוב לה, כמו אחד ממשפחתה, הייתה מהנהנת, לפעמים אפילו מחייכת או לוחצת את היד בלחיצה רפה.

כעבור דקות אחדות, הגיעו שני הרופאים אליה, אחרי שהאחד סיפר את סיפורה לשני והשני סיפר לו על מצבה הרעועה. הם הוציאו את כל הזרים מחדרה ופרסו את הוילון עם הפסים עם הצבעוניים שהיו לאורכו, ולאט לאט, סיפרו לה שהגידול הסרטני שהתגלה אצלה מחדש, כבר הספיק להתפשט בכל גופה ובכל אבריה. אמנם הם הצליחו לגלות את הסרטן, אך היה כבר מאוחר מדיי.

היא קיבלה את הבשורה בשאת נפש, לא ניסתה ללחום עוד, שתקה. לזרים שנכנסו שוב לחדרה וניסו לשטוף את מוחה, כל כך לא היה אכפת, שהם אפילו לא שמו לב לדמעה הקטנה והיחידה שזלגה לאורך לחייה שבעבר הייתה של אישה יפה, כמעט נסיכה.

את גורלה או סופה של האישה, עד היום אינני יודעת, אמא סיפרה עכשיו שהיא עדיין בחיים.

אבל יודעים מה? אם יש דבר אחד בחיים שאפשר להיות בטוח שיקרה מתישהו, הוא המוות. אצלה, המוות כל כך בטוח וכל כך קרוב, אורב שם, שהוא יכול לצאת ולכבוש אותה מחר-מחרתיים ואולי אפילו ברגעים אלו ממש, במיטתה הלבנה, אי שם, בסוף המחלקה, עם המון אנשים סביבה, אבל בעצם, היא הייתה הנסיכה הכי בודדה.

ציונה, המורה לאנגלית, כבר נראתה מיואשת.

"נו באמת," היא דיברה לעצמה באנגלית בלחש ובמהירות, "כל הגודל של הבית ספר הזה ובסוף אני אפילו לא מוצאת פה טלוויזיה אחת!". היא המשיכה ללכת סביב כל תלמידיה- כיתת שבע היחידות, ולמרות שהייתה במרחק מה ממני, יכולתי לשמוע אותה פולטת מדיי פעם "דאמט!".

חייכתי לעצמי, עוד שיעור שהלך לו.

ישבנו בשמש החמימה, יום יפהפה עם ענני נוצה לבנים על פני השמים הכחולים, המון ציפורים, 'חבל שלא חופש' המחשבה עלתה לראשי.

ליאורייה ישבה לידי, וגם אנה [אחת מחבורת לאה (ע"ר)]. עדיין הבטתי מדיי פעם בציונה, שכבר נעלמה לאזור המזכירות, אז העברתי את עייני בין כל תלמידי ההקבצה, כמה פנים חדשות.

תחושת החופש והשלווה היו כל כך מורגשות וממכרות, שלא יכולתי לוותר על הרעיון לעצום את עייני לרגע או שניים. והרגע או שניים נמשכו עוד מעט, לדקה מקסימום.

ואז משום מקום נחת לי משהו על הרגליים. "שלום, גברת." הוא אמר ועם מילותיו הראשונות התעופפו מהספסל כל האנשים שהיו עליו, ממש צירוף מקרים שכזה.

אני לא אכחיש שהופתעתי וגם לא ששמחתי, הרי עם אופיר לא דיברתי קרוב לחודשיים וחצי, למעט שיחות שטחיות או שלום-שלום שכזה, שבו מזכירים אחד לשנייה שנעלמנו ושהתגעגענו ונשמור על קשר ולא בדיוק מקיימים את זה.

"שלום לאדון", עניתי, קצת מופתעת, "ועוף לי מהרגליים, חבל שישברו.." הוספתי בחיוך שובב והזזתי אותו, כך שהוא התיישב על הספסל עליו ישבתי, ממש לידי. בטוח שבמצבים ומקרים אחרים, הייתי כל כך מאושרת רק מעצם העניין שהוא נזכר בי, אבל אם לומר את האמת, מגע ידו לא טלטל את עולמי ולא גרם להחסרת פעימה מלבבי, רק שמחתי על שהוא לא שכח אותי לגמרי.

"אז.. מה חדש איתך? נעלמת לי קצת.." הוא שאל ואני שמתי רגל על רגל, כהרגלי.

"לא הרבה," אמרתי, "מאושרת לשם שינוי.." חייכתי והוא הוריד את רגל ימין שלי משמאלית, הוא שונא את זה, אז הרשתי לעצמי לשים את הרגלים עליו.

"כן," הוא אמר, "אני רואה....". תהיתי לעצמי אם הכוונה היא רמז לזה שאני ושלומי מרוחים יותר מדיי אחד על השני בהפסקות? מצידי, הוא מוזמן כמו כולם, לקפץ לי. ראבק, תתבגרו קצת, להחזיק ידיים ולתת נשיקה, מה הבעיה בזה? לב הקרח שלכם עלול להפשיר?

חייכתי במתיקות מזויפת, כי לרגעים מסוימים שכאלה, הוא הרתיח אותי מבפנים והגביר את הרצון שלי לתת לו כזאת סטירה שתעיף אותו עד למסדרון ביצפר 'אורט', שהיה בצד השני של הבניין.

שבוע שעבר שלומי ואני עברנו לידו, הוא לא יקרא לי, הו לא! הוא יקרא לשלומי, "היי... חייל!" אבל אני? אויר. אם שלומי לא היה שם בשביל לנשק לי את היד כל כמה שניות ולהזכיר לו שגם אני קיימת, הוא אפילו לא היה ממצמץ לעברי.

ואל תבהלו מהתגובה שלי, זה לא שיש לי עדיין רגשות לאופיר, הו לא, פשוט שדברים כאלה כל כך מגעילים אותי לפעמים ואם עדיין הייתי מאוהבת בו, תאמינו לי שכבר הייתי בדיכאון חודש שלם.

"עזוב," אמרתי לו כשחיוכי המזויף עודנו מרוח על פניי, "כשתהיה כל היום עם האדם היחידי שאהבת אי פעם בחייך," ואת המילים האחרונות אמרתי עם חיוך מרוצה, כאילו עוקצת אותו ומגלה לו את "האמת" שבעצם מעולם לא אהבתי אותו, יא רייט, "כשזה יקרה, תבין מה זה אושר...".

"האמת היא..." הוא התחיל לומר, השפיל את מבטו לרצפה המרוצפת באבנים לבנות, והחזיר אליי מבט ישיר, "האמת היא שאני במצב כזה.." הוא השלים את משפטו וחיוך התפשט על פניו.

הייתי המומה כמו שלא הייתי הרבה זמן. "מה?!" כמעט צעקתי, "שתקי, מטורפת!" הוא לחש. בחנתי את עינייו וחייכתי לעצמי, הרי גם בלי לבחון את פניו ידעתי מיהי, "נעמה???" שאלתי בלחישה-צועקת, הוא הנהן ומבטו שוב נפל על הרצפה, ביישן הילדון.

אחרי כל הברכות והחיבוקים [שבניגוד לחיוך המזויף מקודם, באו מכל הלב], הוא סיפר לי איך הם יצאו בראשון, ביום שלפני ערב חג, איך שהוא אמר לה שיש לו משהו חשוב להגיד, איך שהוא לא ידע איך לומר ובגלל זה הם ישבו מחוץ לבית שלה עד 4 לפנות בוקר.

"אז שאלתי אותה מה היא חושבת שאני רוצה להגיד לה..." הוא סיפר, "ו...היא אמרה ש..כן, אז שאלתי אותה מה כן? אז היא אמרה שגם היא מרגישה ככה ושהיא גם רוצה להיות איתי...". השמעתי כמה קריאות התמוגגות, כי זה באמת היה נשמע רומנטי, את הפרטים על הנשיקה [או אם היא הייתה בכלל], הוא הוריד, וזה רק הוכיח לי כמה שהוא מרוחק ממני ולא יחזור יותר. בזמנים אחרים, הוא היה מתאר את הנשיקה ואפילו איך הוא נישק ומה היה בדיוק. אבל הזמנים ההם עברו.

אופיר נטש אותי, הוא כבר לא חלק ממני ואני כבר לא חלק ממנו. אנחנו לא אוהבים, לא חברים טובים, לא ידידים קרובים, לא אחים בנפש. ולפעמים אני בספק אם אי פעם היינו אחד מאלו.

הוא הוסיף ש"ב- 2/10, קרה הדבר שהכי חיכיתי לו...".

כששמעתי אותו מדבר ככה, מדבר ככה על מישהי שהיא לא אני, רק שמחתי בשמחתו, עכשיו כשאני קוראת את זה, יש לי איזה צביטה, צביטה של קנאה. מחשבות של 'מה היה קורה אם אני הייתי במקומה...?' עולות במוחי. ובעצם, זה לעולם לא היה קורה. היא מיוחדת, פשוט אחד האנשים היחידים בעולם הזה שאני יכולה להגיד עליהם בלב שלם שהוא מקסים אמיתי, בנאדם טוב ואמיתית. בדיוק כמו שהוא אוהב. הוא תמיד אהב את ה-הכי מיוחדות. בגלל זה, אף פעם לא היה יכול ללכת בינינו.

"איזה קטע," אמרתי, ספק לו, ספק לעצמי, "שלנו יומיים אחריכם, כאילו ב-4 לחודש.." והוא כנראה שמע, "לאיזה חודש?" הוא שאל בדרך אגב שכזה. חייכתי לעצמי, "לאוגוסט. חודשיים יחד.." אמרתי.

"זה הרבה.." הוא אמר. וזה באמת הרבה עכשיו כשאני חושבת על זה. הזמן עף..

באותו יום ראשון שבו חלומו של אופיר התגשם, שלומי היה אצלי. התכנון היה להכין פסטה ברוטב טעים טעים, אבל שלומי כל כך עצלן כך שהתכנון התבטל ובמקום זה, התפנקנו בין השמיכות וראינו סרט בין נשיקה לנשיכה. ;)

באותו ערב, דיברתי עם אחת הקוראות שלי [ניצן מתוקתי, הכוונה אלייך!] ושם כתבתי לה ששלומי בא לביקור ואחרי שסיימנו לדבר, היא שלחה עוד הודעה שאליה לא שמתי לב. כתבה משהו על להזהר עם שלומי.

כששלומי קרא את ההודעה, הוא לא הבין כמה דברים:

א. מי זה לעזאזל שלומי? [שם בדוי, יקיריי].

ב. מי זה לעזאזל ניצן? [הוא ישר חושב על זכרים, מוזר].

ג. למה אני צריכה להזהר משלומי? ["תגידי לי מי זה, אני נשבע לך, נטליה יפה שלי, הוא הצטער שהוא הכיר אותך!" חע, ששלומי יצטער שהוא הכיר אותי בגלל שהוא ירביץ לעצמו.... עסק משעשע..]

אז הראתי לו את הבלוג והוא אמנם לא יודע מה הכתובת ואיך להגיע אליו או מה הכינוי שלי, אבל הוא יודע שיש לי את המקום הזה קרוב לעשרה חודשים, והוא גאה לדעת שאני כותבת עליו. שאני תמיד איתו.

"כבר חשבתי שאת בוגדת בי.." הוא אמר בחיוך ונישק לי את הבטן, מקפיד לגעת במקומות הרגישים שלי [רק בגלל שאתם לא מכירים אותי באמת, אני מגלה לכם מהם: בטן, עצמות אגן, גב תחתון, כפות רגליים, רגליים, צוואר ועורף..] ולמקרה שתהיתם- הוא כבר גילה את כולם.

"נטליה שלי..." הוא לחש כל כמה רגעים, מלטף את הבטן, מנשק אותה ומעביר את ידיו מעלה ומטה לאורך גופי, ואז הפסיק את הלחשים, "אני אוהב אותך.." הוא אמר לבטן שלי, והיישר אליי את מבטו, "כל כך אוהב אותך שאת אף פעם לא תביני כמה. ואת האחת והיחידה שהצליחה להשכיח ממני את ההיא שאהבתי שנתיים. אני חייב לך את כל זה, את הצלת אותי, יפה שלי". כמובן שעל הביטוי 'יפה שלי', רציתי כל כך להגיד מילה או שתיים שבמצבים אחרים היו גוררים אותנו שוב לויכוח, אבל התאפקתי, התכופפתי אליו, לגובה הבטן שלי, "גמני אוהבת אותך, דובי.." אמרתי והדבקתי לו נשיקה מלאה באהבה ותשוקה מרטיטה, והוא הרים אותי ונשא אותי, מושיב אותי על הספה הקרובה כמו שמורידים בעדינות נסיכה....

ואני לא יכולה שלא לחשוב שברגעים ההם, בזמן ששלומי הוכיח לי את אהבתו, אופיר בישר לנעמה על אהבתו שלו...