מסע מתחברים 2006. הטיול השנתי המדהים ביותר. בלתי נשכח.
עזבו אותכם שכמעט הזמינו לי שם מסוק כי התייבשתי להם והקאתי באמצע המסלול (המחזור בא בדיוק ביום הכי לא מתאים, בנזונה. לא התפללתם מספיק.), כי זה היה שווה כל רגע. ועזבו אותכם שעכשיו אני בבית עם 39 מעלות ונזלת וכאבי גרון ונגמר לי הקול מרוב שצעקתי וצחקתי, כי זה באמת היה שווה כל רגע.
זה אולי הטיול הראשון שבו עשינו רק מסלול אחד (אתם יודעים, מהמסלולים האלה שמלפניך חול, מאחוריך חול ומצדדיך חול, ו"שעל נעלייך מעל רגלייך...").
אתם מבינים, גרמו לי, הימנית הכי חזקה בארץ, מתנחלת בדם ובנפש לשבת מול ערבי וממש לדבר איתו, לנסות להבין את הצד שלו.
וגרמו לפושעת שכמותי, גויה בת דוסית, לשבת בגופייה ומכנס קצר מול דתייה וממש להסכים איתה בכמה נושאים שקשורים בגברים ובדת.
וגרמו לי, ירושלמית-בכאילו-מלידה, לטייל בעיר העתיקה ולעשות תחרויות ולעשות מלחמת מים ולהשפריץ בדרך על כל התיירים והדתיים שהסתובבו שם ולהכיר חורים וסימטאות שלולא הטיול הזה, בחיים לא הייתי מכירה.
וגרמו לי ולאנשים האגואיסטיים שבשכבה שלי להתנדב יום שלם בכל מיני מקומות (אני הייתי בביצפר לילדים עם מגבלות) ולהתרגש עד דמעות מחיוך של ילד.
וגרמו לנו, השכבה המטורפת הזאת שמורכבת במרביתה מערסים, פרחות ופאקצות, לקום באמצע מופע מוזיקלי מסכם של העבריים (נו, אנשי היופלה) ופשוט לרקוד, כולם יחד, ולעלות איתם על הבמה ופשוט ליהנות מכל רגע.
הטיול הזה, היה הרבה מעבר לטיול, הוא היה בדיוק כמו שקראו לו, מסע. מסע של להבין מי האנשים של המדינה שלך, להבין את כל הגישות האלה ולהבין למה אנחנו צריכים לקרוא לאלה שבכנסת 'מושחתים' ולא ישר לצעוק את זה סתם, להבין מיהם היהודים ומי הישראלים ויותר מכל, מי בעצם אנחנו.
ובסופו של דבר, השגנו את המטרה, חזרנו הביתה מחוברים לא רק לעצמנו בתור אנשים, אלא גם לעצמנו בתור יהודים ובתור אזרחים של המדינה הזאת ובתור שכבה אחת.
והאמת היא שגם למדנו את הדבר החשוב ביותר.
למדנו להעריך את המקלחת ואת המיטה החמה.
(בא לי שוב).
ואם זה לא חפירה,
אז אני לא יודעת מה כן.
(בחיי, צריכים לתת לי איזה פרס על זה או משהו).
ממש למרבה הפלא (ציניות), בחרתי באופציה האחרת, בדרך השנייה (אני כבר שומעת את צעקות הבוז, אז תחסכו ממני.), אני אשאר לבד. ואבנה את עצמי. והכל יהיה בסדר. כי מכאן הכל יכול רק לעלות. והימים האחרונים, בעיקר של המסע, כוללים בתוכם הרבה יותר מדיי סגירות ופתיחות של מעגלים עם אנשים מהמין הגברי.
אני מתחילה להבין למה אני ואופיר, גם אם הייתי מסכימה להיות איתו, אז, לפני ארבע שנים, לא היינו מתאימים. כי ביומיום, יש לכל אחד מאיתנו את הפאק הקטן הזה, שהשני לא בדיוק יכול לסבול. אצלי הציניות הזאת, שהוא כל כך שונא ואצלו זה העצבים האלה שבאים לו פתאום, שאני כל כך שונאת.
ואיך גיליתי את זה? מספיק מילה אחת ממנו, במסע, והבנתי הכל. הכיתות שלי ושלו התחברו והוא דיבר עם חבר שלו על זה שהוא מתחרפן מציניים ואני התערבתי בשיחה והוא הצביע עליי ופלט "זאתי, מלכת הציניות!". "כן," עניתי לו, "אבל אתה מת עליי..." והוא ענה (בציניות כי יש לי השפעה רעה על אנשים) "אני? ממתי?".
ואני יודעת שהוא יהיה שם כשאני אהיה לא בסדר ואצטרך דווקא אותו, כי כזה הוא. וברגע שאני אצעק לעזרה, הוא הראשון שיעמוד מולי, מתנשף, ויקשיב לי (ויתעצבן מדברים שאנשים עשו לי או שאני עשיתי וינתח בכפייתיות פרטים שוליים שנחשבים אצלו לטעויות ובכל זאת, אני אשמח שהוא שם).
וטוב לו עכשיו עם החברה שלו, וזה נחמד לראות אותו מאושר איתה. היא מביאה לו המון שלווה וזה בהחלט דבר שאני או עופרי לא היינו מסוגלות להביא לו.
וזה סוג של סגירת מעגל והשלמה.
בכל ערב של המסע ישבנו על החולות, מחוץ למאהל הענק, בין עשרות כוסות תה (כן, תה, אין לכם מושג איך בדואים עושים תה טעים. J) וכמה סוגים של עוגיות (עליתי שתי קילו מרוב הכמויות שאכלנו, מזל טוב), עם שתי הגיטרות (אבירן, ואור כי אופיר וגיל כבר הלכו לישון. לישון!!!) והעברנו את הערבים בכייף ובצחוק.
אבירן עם חברה, הם תכף חוגגים חודש יחד ובאחד הערבים הוא ניגן לכבודי שיר שהוא כתב לה ועמדו לי דמעות בעיניים (ספק אם זה בגלל שהשיר היה מרגש ומצמרר או אם זה בגלל שבעצם, לשם שינוי, הוא לא נכתב בשבילי והוא לא שר אותו עליי. כי יש לו מישהי אחרת, והוא מאושר).
וגם זה סגירת מעגל.
יום חמישי שעבר יצאנו אני ואישתי המקסימה לרקוד, רק שתינו (זוכרים? עם הדייט שהיא הבטיחה לי?). למזלו הטוב, הבחור ראה תמונה שלי קודם והחליט שאני (אני?!) גבוהה לו מדיי ולמזלי הטוב, הוא החליט לוותר מראש על פגישה, אני לא בנויה לדייטים, בטח לא לדייטים עיוורים (או עם עיוורים).
אז רקדנו אני ואישתי והיו את אלה שהחליטו שאנחנו לסביות (בואו נצחק ביחד), כי היינו צמודות מדיי (מסתבר) והיו את אלה שחשבו בדיוק ההיפך. בסוף הערב יצאתי עם נודניק (כי בכל מסיבה יש נודניק), שבהתחלה בכלל חשבתי שהוא הומו (ועד עכשיו אני עדיין מאמינה שהוא הומו, למרות שהוא היה חרמן במיוחד, אבל עזבו.).
העניין עם המקום הזה הוא שזה מועדון גייז (שוב נצחק?) לשעבר (ולמרבה הצער, חצי שכבה שלי הייתה בו) והדבר הכי מאכזב (מעבר לזה שחצי שכבה הייתה בו) הוא שמתן שכל כך מצא חן בעייני, התברר כהומו. כן, כן. (עכשיו לא נצחק ביחד. צחקו לבד.)
וגם זה סגירת מעגל (או חלון הזדמנויות).
הג'ינג'י, יש לו רגש, שזה בהחלט דבר שאני אוהבת אצל גבר. בעצם, יש בו כל מה שאני אוהבת אצל גבר חוץ ממוזיקה ומדים, אבל אני מוכנה להתעלם כי יש לו מעלה אחת שגוברת על כל החסרונות, הוא פשוט האדם הכי מעניין שיצא לי לפגוש, הוא בחיים לא ישעמם אותי.
והוא מחזר בדיוק בדרך שאני אוהבת. לא גס מדיי, ולא עדין מדיי. ולפעם אחת נתתי לעצמי להיענות לחיזורים שלו, להתיישב על הכסא הריק שלידו באוטובוס ולהירדם בין זרועותיו, מקום כל כך בטוח מבחינתי, וזה נהדר להתעורר לידו בסוף הנסיעה ולהגיד "בוקר טוב" מנומנם.
באחד הערבים, ניסיתי לישון על שלוש כסאות (נו, היה מתיש). העיניים שלי היו כמעט סגורות. הייתי כבר ממש בשניות האלה שלפני השינה, כשנדמה לכם שאתם כבר הוזים דברים, עמוק בעולם החלומות. מישהו התיישב על הרצפה שליד הכיסא שלי וחייך, זיהיתי את הנמשים שלו, של הג'ינג'י. הוא הזיז את השיער מהפנים שלי וליטף לי את הסנטר. הוא הוציא את הסוודר מהתיק שלי וכיסה אותי. וזה נחמד שמישהו עושה דבר כזה, סתם מדאגה.
וזה סוג של פתיחת מעגל (לא?).
והאחרון חביב, כבר כתבתי עליו מזמן. הוא עשה לי את זה גם בלי שידעתי את השם שלו (ועכשיו אני יודעת את השם שלו). כאן אני אקרא לו איתי. איתי לא אדם רגיל (כי אני אף פעם לא נמשכת לאנשים רגילים). מבחוץ הוא נראה שקט, כמעט מופנם. ברגע שהוא נמצא עם אנשים שלו או ברגע שפרצת את חומות ההגנה שלו, אתה מבין עד כמה הוא מטורף. לפעמים הוא נורא מזכיר לי אותי. אחח.. איתי.
אני מרגישה את הקליק הזה באוויר ואני יודעת שנהיה מדהימים יחד ואני רואה את המבטים החוקרים שלו ואת החיוכים המתוקים שלו, ועם כל זה, הוא גורם לי המון חוסר בטחון, כי כמו שכבר כתבתי בפוסט ההוא, כשרק ראיתי אותו, אני והוא באים מעולמות שונים והוא אדם כזה יפה שזה מפיל וכל משפט שאני אומרת לידו נראה לי אחר כך מטומטם וגורם לי לדפוק את הראש בקיר ולהגיד לעצמי, "איזה טיפשה את!".
וכמובן שהסיכוי שלי איתו שואף לאפס (היה לכם ספק?). לא רק בגלל העובדה הקודמת, אלא כי אני זוכרת שהוא מאוהב, ויש לו חברה שאיתו שנה וחצי. ואני לא אהיה זאת שתהרוס את זה, בעיקר בגלל שאני לא בטוחה שהוא מרגיש משהו כמוני, כי אולי הוא כזה עם כולן.
אולי הוא כזה עם כולן והכל סתם עמוק בדמיון הסוטה והמפותח-עד-מאוד שלי, ואולי העובדה שבכל הנסיעות באוטובוס הוא הסתובב לספסל שלנו, זה סתם ככה. ושהוא ממש השתדל להצחיק אותי ובהה בי כל פעם שאני צוחקת, זה סתם כי הוא אוהב לראות אנשים חייכניים. ושהוא ממש ניסה לשכנע דווקא אותי להוציא את הראש מהחלון ולייבש את הלשון (כבר הזכרתי שהוא מטורף?), זה סתם כי היה לו ממש משעמם.
ונדמה לי שגם זו פתיחת מעגל.
והיתה לי אפשרות לחזור לבמה, להיות עליה עוד פעם אחת יחידה, מול כל האנשים שאני אוהבת ולדעת שאני הכי טובה שם (כי זה היה קריוקי דבילי כזה שכולם זייפו). וכמובן שויתרתי, בגלל פחד דבילי.
תראו מה הפחדנות הטיפשית שלי גורמת לי להפסיד.
ומחר יש לבן דוד האהוב עליי בר מצווה. וזה כל כך מוזר לי שהקטן הזה הופך פתאום לגדול. ואני אוהבת אותו נורא ומתרגשת יותר מאמא שלו (ואמא שלו בהחלט מתרגשת). ואבא לא יהיה איתנו שמה, כי תוך חודש-חודשיים הוא אפילו לא יהיה כבר בבית, ולא יהיה ביניהם שום קשר. ולקחתי את העניין הזה ששני ההורים שלי יחד איתי, כדבר יותר מדיי מובן מאליו. עכשיו אני לומדת לחיות בלי זה.
וקניתי כבר שמלה יפה (טוב, בעצם שתיים) ונעליים ויש לי תור אצל הקוסמטיקאית והדבר האחרון שנותר לי לומר הוא - ברוך שברא את קסטרו.
"הנה הם באים, ימים של שקט,
אחרי הרעש הגדול והנורא.
אפשר לנוח קצת על המרפסת
ולאסוף את שברי הסערה.
הנה הם באים, ימים של שקט.
הנה הם באים, ימים של שקט,
אחרי שכבר איבדנו את הכל.
תשב איתי עכשיו על המרפסת,
תבכה איתי ביחד על אתמול.
הנה הם באים, ימים של שקט."
(לולה- ימים של שקט).
יום ראשון, 22/10/06, 16:48.
יש את הסיגריה של אישתי,
שהיא בעצם לא בדיוק סיגריה כי היא בטעם שוקולד. סיגריה שאישתי מעשנת בלי לקחת לריאות, רק כדי להרגיש את הטעם של השוקולד על השפה. סיגריה שאני לוקחת ממנה כשאנחנו במקום מלא באלכוהול ואני פשוט מנסה להתחמק ממנו.
יש את הסיגריה של אורטי,
זאת שהיא לא מפסיקה להשתעל החוצה, זאת שהיא לקחה כמה שניות קודם מאישתי, רק בשביל לנסות, זאת שהיא מביאה לי כדי שאני אסיים אותה, כי היא אף פעם לא יכולה לבד.
יש את הסיגריה של אורי,
שגם היא מגיעה מאישתי והיא בנוייה מההנאה שיש בכוח והשליטה שהיא נותנת.
יש את הסיגריה של אביעד,
שהיא ממש כבדה אבל הוא מעשן כל כך סקסי שאי אפשר שלא לקחת ממנו את מה שנשאר.
יש את הסיגריה של איתי,
שהיא סיגריה ביישנית שכזאת, עם רצון של לראות-ולא-להיראות, כבר אמרתי שהוא מזכיר לי את עצמי?
יש את הסיגריה של שלומי,
שבנוייה מהרבה פוזה של תראו-אותי-אני-קיים. זאת סיגריה שמגעילה אותי.
ויש את הסיגריה שלי.
זאת שאני לוקחת רק כשאני נמצאת לבד, זאת שאני מעשנת במרפסת, כשהבית מספיק שקט,
כדי לנשוף החוצה את כל הצרות ולהפטר מהכל, לשכוח רק לכמה רגעים.
שיר אחד שמתנגן ואני כבר גומרת אותה, באנחה של אחרי משהו ממש טוב.
זאת סיגריה שאני מתחמקת ממנה כבר חודשים.
כי את כל השאר קל מאוד להפסיק, זאת תמיד נשארת.
אף אחד מעולם לא הגיע לרגעים השקטים שיש לי עם הסיגריה הזאת, חוץ משלומי.
אני זוכרת איך ישבנו יחד במרפסת, בוקר של ספטמבר והשמש רק התחילה לחמם,
תשע, אולי עשר בבוקר והוא קטף לי פרח. בדיוק סיימתי להכין לו ארוחת בוקר והבית היה ריק.
וסיגריה פשוט התאימה לשנינו. ושנינו שתקנו והקשבנו למוזיקה שבחרנו יחד.
בסוף הוא כמובן היה חייב לעשות משהו דבילי כמו להעביר לי שאכטה בנשיקה
(תנסו. צחוק מובטח).
בסיגריה שסיימתי לפני כמה רגעים, נזכרתי בקטע הזה משום מה.
אולי בגלל ששלומי מדאיג אותי קצת, ההדרדרות שלו, זה לא השלומי שאני הכרתי.
אולי כי אני כועסת עליו שהוא השתנה ככה.
הוא זה שגרם לסיגריה הזאת, הוא והבית הריק.
שבירת מעגל של חודשים.
ונדמה לי, רק נדמה לי, שאני צריכה הפסקה מהמקום הזה.
בזמן האחרון, הוא לא עושה לי טוב.
ובואו נודה באמת, גם אני לא עושה לו טוב, קצת איבדתי מהכתיבה שלי.
יצא לי לקרוא היום כמה דברים ישנים שכתבתי, ואני חייבת לברוח, אפילו מפה,
המקום האינטימי והפרטי שלי.. שהפך למקום כל כך זר.
ויש לי כל כך הרבה דברים לומר, והמילים בורחות לי.
נכתבו המון פוסטים בזמן האחרון, אבל כולם נמחקו עוד לפני שנשמרו על קובץ בוורד.
כי כל הפוסטים האחרונים נכתבו לא נכון. חסר בהם משהו שלי, וזה מפריע לי מאוד.
ועד שאני לא אתקן את זה, אני לא אוכל לחזור לפה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
