סליחה.

אני יודעת כמה ניסית להיות לידי בימים האחרונים למרות שבקושי היה לך זמן,

ואני מעריכה את זה, את אף פעם לא תביני כמה.

אני יודעת כמה השתדלת לתת כתף ולהעלות חיוך על פניי,

והצלחת בגדול, בחיים עוד לא קרה לי שהייתי עצובה ופתאום חייכתי חיוך אמיתי.

אני יודעת כמה שהדאגתי אותך בזמן האחרון,

הוצאתי אותך משלוות הנפש הרגילה שלך,

הורדתי את החיוך התמידי משפתייך.

אני יודעת.

ואני יודעת שאת ממש רוצה לדעת מה עובר עליי,

ושאת ואבא ממש פוחדים, כבר איבדתם איתי תקווה,

אני יודעת שאתם לא אוהבים את העובדה שאני כבר לא משתפת אתכם.

אבל זה המצב,

כנראה גדלתי ואני כבר לא מערבת את כל העולם בבעיות שלי,

לא מערבת את כל העולם בהחלטות שלי.

חזרתי להיות כמו שהייתי מאז הילדות,

סגורה. בודדה. עצמאית לגמריי.

אני יודעת כמה שאת שונאת את זה,

וכמה אהבת את העובדה שנפתחתי לפני כמה שנים,

אבל זה כבר לא יחזור.

הפגיעה שהייתה, שברה אותי,

שברה אותי ושוב איבדתי את האמון באנשים,

ושוב אני בונה את החומות שלי.

החומות שלי ששומרות עליי מכל הפגיעות בעולם,

ואני יודעת כבר מה תגידי לי -

שמהם חיים בלי סיכונים ובלי פגיעות?

זה לא חיים, זה.

ואת צודקת, הרי אמא תמיד צודקת.

אבל יקח לי עוד כל כך הרבה זמן,

כל כך הרבה זמן עד שיהיה בי שוב האומץ הזה,

להוריד את המבצר, להאמין בכולם ובהכל.

יש אנשים שיגידו שצריך בשביל זה אומץ,

אחרים [כמו רוית למשל], יגידו שזו ילדותיות.

אני מקווה שיום אחד, כשאני אספר לך את האמת,

ולא אמציא לך יותר תירוצים שאת לא מאמינה להם בכלל,

תירוצים שכואב לי הראש ושבגלל זה אני בוכה ולא ישנה.

יום אחד, תביני אותי.

למרות שלא נראה לי שזה יקרה, גם כשאני אספר לך.

את הרי הבנאדם הכי אופטימי שאני מכירה.

זאת שתביט על הכל מלמעלה, גם כשהכי רע,

בראש זקוף ומילה טובה ותגידי ש"לא נורא".

לי מספיק לשמוע ממך את ה"לא נורא" שלך

ואני נרגעת אבל אפילו זה לא עזר לי הפעם.

ואת יודעת כמה ניסיתי, כל הימים בבית,

וכל החומר שהפסדתי בביצפר.

ותגידי לאבא שאין לו מה לדאוג,

אני אסיים את התיכון, ואסיים אותו כמו גדולה.

הוא עוד יראה, והוא עוד יביט בי ויהיה גאה,

כמו פעם.

ואני יודעת שאת עכשיו תגידי שאבא אוהב אותי,

ושאבא תמיד גאה בי.

אבל החיים של אבא בנויים על לימודים,

מבחינתו שני הדברים הכי חשובים זה להיות בנאדם

ולדעת, כל הזמן לדעת וללמוד.

ופעם, איך הוא היה גאה בי.

זוכרת אמא?

הציונים שלי גרמו לגופו להזדקף אף יותר,

ואני זוכרת איך הוא השוויץ בי מול כל החברים שלו.

עכשיו זה כבר לא כל כך ככה.

עכשיו הוא עדיין מנסה ומספר,

אבל זה לא אותו חיוך, אני מכירה את החיוך הזה,

הרי אני ירשתי את החיוך המזוייף הזה ממנו.

ואת שוב תגידי את ה"לא נורא" שלך,

אבל האמת היא שזה דווקא כן נורא.

אני יודעת שאבא עדיין מאמין בי ובמי שאני,

אבל בינינו, אני כבר ממזמן הפסקתי להאמין.

מקווה שתסלחי לי,

אוהבת אותך יותר מכל אחד בעולם.

ורק שתדעי, אני עם דמעות בעיניים,

ולא כי כואב לי או כי אני עצובה,

אלא כי עוברת בי המחשבה -

מה הייתי עושה בלעדייך, אמא שלי?

כן, הרגשתי צורך לחדש פה קצת, וסופסוף היה לי זמן אחרי כל הימים בבית. זה עיצוב שיותר מתאים לי עכשיו, ולמרות שמאוד רציתי לתת למישהו אחר לעצב לי, ויתרתי על הרעיון. העדפתי שהפעם העיצוב יהיה שלי ורק שלי. ואולי הוא לא הכי יפה בעולם, אבל יש בו משהו אמיתי, משהו שאני יצרתי.

בקטע הבא,

החוכמה היא לקרוא בין השורות.

[תבחרו <"תיצבעו"> את הפוסט, תוך כדי קריאה,

ותראו בין השורות].

הימים האחרונים היו הרס מבחינתי.

אם יש בי משהו שהוא מאוד -אני- זה החוזק שלי.

אפילו רוית בעצמה אמרה את זה בסוף שנה,

כשהיא אמרה לכולם מה היא למדה מכל אחד מהם,

היא עמדה מולי, עם הדמעות שלה בעינייה הכחולות כמו ים,

ואמרה לי "ממך נטלי, למדתי מהי עקביות ועוד דבר אחד,

שכל הזמן הדהמת אותי איתו.

היכולת הזאת שלך לקום בכל פעם מחדש,

להתחיל מאפס, להתגבר על הכל, בעצמך.

אף פעם לא להחזיק במישהו,

תמיד לבד ותמיד בצורה הפרקציוניסטית שלך,

תמיד דואגת שההתגברות תהיה עד הסוף.

שלא תיפלי עוד, עד הפעם הבאה."

וכואב לי לדעת שאיבדתי את זה, את החלק הכי חזק בי.

אף פעם לא כאב לי ככה, וכמה שניסיתי לקום בעצמי,

וגם כשאפילו ביקשתי עזרה, נשארתי למטה.

לא מצליחה לקום ולהתאושש מהאסון שעבר עליי.

ופעם, כשעוד הייתי עם שלומי, חשבתי לעצמי מה זה יהיה בלעדיו,

וזה היה נראה לי כל כך אותו דבר,

זלזלתי בשלומי, במה שהוא היה בשבילי.

ורק עכשיו אני מבינה מה שלומי היה בשבילי.

רק עכשיו אני מעריכה אותו.

שלומי היה המשענת שלי.

הוא היה זה שהחזיק בי, ושמע אותי,

וסבל את כל הכעס שלי וספג את כל האהבה שבי.

ושלומי כל כך חסר לי עכשיו.

אני מרגישה כל כך לבד. כל כך בודדה.

והחברים שלי סובבים אותי,

אני יודעת שהם מנסים לתמוך בי ולהיות איתי,

וגם המשפחה, אמא ואבא כל הזמן מנסים להצחיק

או לעשות איתי שיחות נפש שבהם יצא הכל,

אבל זה לא זה.

אף פעם לא שפכתי את עצמי מול אדם,

אני בנאדם שאוגר בתוכו, שומר בבטן.

ואל תגידו לי שזה לא טוב, אני יודעת את זה כבר!

אני מרגישה את כל הכעס והטינה משתוללים אצלי,

רוצים להתפרץ החוצה, אבל עדיין מוחזקים שם.

ואמא יושבת לידי, מנסה לשכנע אותי לשפוך ולדבר,

להפסיק לאכול את עצמי מבפנים, להעניש את עצמי.

ואומרת שאם ההתמוטטויות שהפכו להיות דבר קבוע

הם בגלל הלחץ של הלימודים, אז היא יכולה לעזור.

אבל היא לא מבינה, לא הכל סובב סביב לימודים.

החיים שלי לא בנויים רק מזה.

וכשהיא מבינה שזה קשור לשלומי

היא אומרת ששלומי לא שווה את זה.

אבל שלומי כן שווה את זה.

והתפרצויות האלה שלא פוסקות, הן הורסות אותי.

אני הורסת את עצמי.

הורסת את עצמי ובונה מחדש את החומות.

ורק התחלתי.

ההתפרצות האחרונה הייתה ביום שישי בערב,

יצאנו כולנו, חוץ משלומי שהלך לשתות ולעשן.

היינו אמורים לישון אצל לאה וישבנו כולם מול הטלוויזיה,

מדברים, צוחקים, צועקים, רוקדים, שרים.

לא שומעים אף אחד כי כולם אומרים הכל יחד.

ומשום מקום נופלת עליי תחושה כזאת של שחרור.

יותר מדיי שחרור.

ניראתי שיכורה,

צרחתי, צחקתי, אמרתי שטויות, שרתי שירי ילדים.

אישתי החליטה שזה קטע פסיכולוגי,

שרע לי ואני מנסה לחזור לילדות.

אולי.

כשהיא החליטה להוציא אותי לנשום אויר,

התחלתי בהתעלפויות, שופכים עליי מים,

ובכל זאת אני מתעוררת לעוד כמה דקות,

שוב התקפי צחוק, שוב שטויות ושוב נופלת על הרצפה.

התמונה הבאה שאני זוכרת זה אותי ואישתי

וגם אורי ואורטי, כל אחד מחזיקה בכל צד שלי.

ואישתי כבר בוכה, נותנת לי סטירות,

מתחננת שאני אחזור להיות בסדר.

אחר כך גם אורטי בוכה.

ואורי רק צועקת. אורי לא יודעת לבכות.

וחצי עולם ראה אותי ככה,

ואת אורי כל מה שמעניין זה הפאדיחות,

הפאדיחות שעשיתי לעצמי.

היא בחיים לא תפסיק להיות כזאת,

תמיד זה יעניין אותה יותר מאשר מה קרה לי.

ואז בבת אחת התחלתי לבכות.

בכי ועוד בכי. וזה לא נגמר.

וכל הדמעות שהיו בעולם התנקזו אליי,

אליי ואל העיניים שלי.

וזה רק גרם להם להיות עוד יותר היסטריות,

עוד יותר לבכות איתי.

לבקש ממני לחזור להיות עצמי.

ואישתי אמרה את מה שאף פעם לא אמרה

"נטלי!" היא צרחה.

"תפסיקי! את יודעת שאני אמות אם יקרה לך משהו!"

וכולם באו מהבית של לאה.

ושני עמדה מעליי, שני שקטנה ממני בראש.

ואני בוכה, והיא צועקת,

ופתאום היה נדמה שהיא זאת שיותר גבוהה,

זאתי שיותר בוגרת, שאני ילדה שאמא כועסת עליה.

ואני רק גמגמתי לכל אורך הדרך שאני רוצה את שלומי,

צורחת שהוא בגד בי כל הזמן, עם השרמוטה ההיא.

והבנות ניסו לדבר אליי כמו לילדה קטנה

"אם שלומי יבוא את תהיי ילדה טובה?"

ושלומי בא.

ושלומי לא הבין על איזו שרמוטה אני מדברת,

אמר שהוא אהב אותי ורק אותי, כל הזמן.

"אז למה?" בכיתי, "למה השפלת אותי ככה?

מה עשיתי לך?" הקול שלי נשבר.

ושלומי ישב איתי שעה ועוד שעה.

בשלב שהוא לא יכל יותר, הוא בכה.

שלומי ואף אחד מהחברים שלי

מעולם לא ראו אותי נשברת ככה.

לא יודעת אם אני ראיתי את עצמי ככה,

אי פעם.

וכשביקשתי  ממנו חיבוק, כמו ילדה רכה ועצובה

הוא עטף אותי בחיבוק כזה.

והריח שלו נדבק אליי,

וכל כך התגעגעתי לריח הזה שלו,

זה לא ריח של בושם, זה הריח שלו.

והוא היה קרוב לצוואר שלי.

וכל כך התחננתי לאלוהים,

"שישאיר לי סימן על הצוואר, כמו פעם.."

והיה שלב שבו היינו קרובים,

וראיתי את המבט שהוא הגניב,

המבט על השפתיים שלי,

המבט הזה של לפני נשיקה.

ואז הוא זז בצורה חדה,

ואני עדיין התחננתי לאלוהים

"שינשק אותי, כמו פעם, עם כל העוצמה..".

אבל הוא התאפק ושתק.

וכששיניי נקשו מקור,

הוא כיסה אותי במעיל שלו.

"סליחה, שלומי", אמרתי בלחש,

שבורה לרסיסים.

צורחת בתוכי שמישהו יעזור לי.

"על מה?" הוא שאל,

מרגיש איך אני מתפרקת לו בין הידיים.

"שהייתי כל כך חרא אלייך,

שלא הערכתי אותך מספיק.

אתה כל כך חסר לי עכשיו".

והוא רק חייך את החיוך העצוב שלו,

מסתכל עליי מקרוב.

"לא התייחסת אליי חרא,

את יודעת? אפילו הרגשתי לא ראוי לך..."

ובשעה 3 וחצי לאה אמרה שצריך ללכת,

היא חיבקה אותי והבטיחה להכין לי שוקו בבית.

וכמו שאמרתי שיקרה, אחרי שדיברתי עם שלומי

הייתי בסדר. עד כמה שאפשר להיות בסדר.

וחיבקתי את שלומי בפעם האחרונה,

נפרדת ממנו סופית.

חזרתי לחברים שלי,

וטומי ואורטי חיבקו אותי הכי חזק.

ואז רצתי בחזרה לשלומי,

מעיפה את כל הידיים שבאו לעצור אותי.

ועיקמתי בדרך את הרגל, אבל לא היה אכפת.

וכשהצלחתי להשיג אותו, ביקשתי סליחה.

אמרתי שאני מאמינה לו,

שאני יודעת שהוא באמת אהב אותי.

וחיבקתי אותו בפעם האחרונה.

והפעם אני התנתקתי ראשונה מהחיבוק,

ולאה ואישתי כבר עמדו מאחוריי,

מוכנות להרים אותי ולהשעין אותי עליהן.

והסתכלתי על העיניים שלו,

שיחרטו לי בדמיון, שאני לא אשכח.

ואת המבט שלו, אני מבטיחה לכם,

אני אף פעם לא אשכח.

זאת הייתה הפרידה האמיתית שלנו,

הפרידה האמיתית שלי.

והסתובבתי.

משאירה אותו מסתכל עליי.

ולאה ואישתי תמכו וחיבקו,

"את בסדר?" שאלה לאה,

וענתה בעצמה "את בסדר".

וחייכה את החיוך שרק היא יכולה לחייך.

ועדיין נשארתי ככה.

כלום לא עוזר לי.

אלוהים, תעשה שזה ייגמר.

שבוע שלם.

שבוע ימים ישבתי בבית.

דעתי מוטרפת,

לא מסוגלת לעשות שום דבר.

שיקרתי לכולם.

כששאלו אם הכל בסדר,

עניתי שכן וחייכתי.

חייכתי את אותו החיוך,

חיוך מזוייף שרק אני מכירה ומזהה.

אמצע הלילה כבר עבר מזמן,

שכבתי על הרצפה במשך שעות,

אמא לידי, מנסה לשכנע אותי לקום,

"הרצפה קרה" אני שומעת אותה מרחוק,

אבל כבר הפסקתי להרגיש.

לקחו את היכולת הזאת ממני.

ואז היא מתקרבת, יושבת לידי,

ומדברת אליי, או מנסה.

אבל אני לא מבינה את מה שהיא אומרת,

רואה רק את שפתיה זזות.

ואני מנסה להגיד לה שתדבר בקול רם,

אבל שום קול לא יוצא ממני.

ואני צועקת, ואני צורחת,

אבל אף אחד לא שומע.

"אבל היא לא שומעת כלום,

אולי לא יודעת כלום.

וגם כשמתקרבים ולוחשים לה,

ולמה את עושה את זה?

למה את חייבת להרוס את כל מה שטוב לך?

למה את לא מסוגלת פשוט לקבל את האושר הזה וליהנות ממנו?

למה כשהאושר הזה נעלם את לא מפסיקה להגיד שאת רוצה אותו בחזרה? זה לא קרה באשמתך?

למה לעזאזל, כשהעולם שלך הכי מושלם שהוא אי פעם היה ואי פעם יוכל להיות, את חייבת לקום ולבדוק את הגבולות שלך?

למה את חייבת לבדוק את הגבולות של האנשים שאיתך - אלה שהכי אוהבים אותך בעולם, אלה שלא יכולים בלעדייך ואלה שאת לא יכולה בלעדיהם?

למה את חייבת להכאיב להם?

למה את מתעקשת לפגוע בהם בכל פעם מחדש?

מה את מנסה לבדוק בזה?

אם הם ישארו איתך? אם יש לך את הכוח הזה?

איך זה שרק לך מתעוררות מחשבות כאלה שאומרות לך להשתמש בכוח שלך לרעה? לנצל אותו, להרוס לאנשים אחרים?

למה את לא מסוגלת להפסיק את השטויות האלה?

למה את לא מסוגלת להתבגר?

למה את מזלזלת באהוב שלך? באהבה שלך?

למה את לא סומכת עליו?

למה את לא מספרת לו כמה שאת אוהבת אותו?

למה את חייבת להמשיך להסתכל אל האיש ההוא מהעבר במקום אל האיש הזה שבעתיד?

את לא יודעת מה יקרה?

בסופו של דבר, את תיפַגעי.

את תיפַגעי כל כך, וגם כל כך תפגְעי, בעיקר בחברים שלך.

כל כך יכאב לך ששוב בגדת בהם ושוב הכאבת להם.

בסופו של דבר, את תהרסי את עצמך.

אז למה את בכל זאת ממשיכה לעשות את זה?

שלומי,

למרות שאף פעם לא ייצא לך לקרוא את זה,

רציתי שתדע כמה שאני אוהבת אותך.

כמה שאני לא יכולה בלעדייך.

כמה עצוב לי בכל פעם שאני רבה איתך.

כמה טוב אתה גורם לי להרגיש.

ואחרי שמעולם לא הרגשתי מה זה אהבה הדדית,

קיבלתי אותה בדרך הכי יפה שיש,

זכיתי בך.

זו תקופה מוזרה שכזו, שבה אני מרגישה כאילו כל הדברים באים לסגור מעגל, כאילו אני סוגרת את כל המעגלים שאי פעם היו בחיים שלי וסוגרת בכלל את החיים האלה. כמעט כאילו החיים האלה שלי, מתקרבים לסופם.

היו המון דברים, כאלה שטותיים וכאלה יותר חשובים, על אלה שיותר נגעו בי, החלטתי לפרט. יש כאלו שיגידו שזה סתם צירוף מקרים... אני לא מאמינה בצירוף מקרים, הכל גורל, הכל כבר כתוב ולכל דבר יש סיבה ברורה.

שלומי התקרב לאופיר וכיבד אותו חיבוק [נו, אתם יודעים, מאלה של הגברים עם הטפיחה על הגב!] ואחר כך אני נתתי לו חיבוק [נו, אתם יודעים, מאלה שיש בהם מגע כזה אוהב וחמים!] וקצת פטפטנו, שלושתנו. ונעמה התקרבה והוא נתן לה חיבוק [נו, אתם יודעים, מאלה של זוג שבאמת אוהב!].

כשההפסקה כמעט נגמרה, סיכמנו והבטחנו אני ואופיר ש"נשמור על קשר". בדרך כלל, לא היינו שומרים בכלל על קשר, תמיד או שהיינו שוכחים או ש..לא היינו רוצים[?!].. אבל הפעם, היה משהו קצת שונה בדרך שבה אמרנו את זה. כאילו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו יחד "ו...נשמור על קשר.." כאילו זה דיי ברור לנו שזה כבר לא יקרה, אבל בכל זאת כבר השלמנו עם זה.

והיום בשעת חלון ישבנו הקבוצה המקורית מהחטיבה, כמעט כולם.

אני, אישתי, אורטי, אורי ואבירן.

רק שלושה אנשים היו חסרים לי – אופיר, עופרי וביש.

ואנשים אחרים תפסו את המקום שלהם – שלומי, לאה ושני.

המעגל הראשון נסגר.

שעתיים אחר כך, התייצבנו אני, אישתי, אורטי ושני בבית של אורי, מוכנות להתכונן למבחן בגיאוגרפיה. אהמ, "להתכונן" או כמו שהמורה שלי להיסטוריה אוהב להגיד – "כשמתכוננים למבחן יחד, לא לומדים. בהתחלה יושבים לפחות שעה ומרכלים על המורה ואחרי זה קצת עוברים על החומר, ובגלל שיש קטעים מצחיקים, זוכרים משהו פה ושם...". אז [אחרי כמובן שריכלנו על המורה] הגענו לשיחה כזאת שבה מגלים הכל. והרגשתי שזה הרגע לספר להן.

אורי כבר יודעת הרי, ואני כבר הרגשתי איך התגובה של החברות הקרובות שלי קרבה וכואבת. היה ברור לי שתהיה שם היסטריה, אובר-רגישות ודמעות, כי מה לעשות, ככה החברות שלי. אבל לא ידעתי איך להגיד להן את זה בכלל, הרי הרגשתי איך זה הולך לשבור אותן. ואותי.

"אני לא יודעת...איך...להגיד את זה.." פתחתי ואמרתי. "נו, מה?" הסקרנות שלהן גברה, "את בהיריון?!" הן צחקו ואני הפסקתי לחייך, וכאן הלחץ שלהן נכנס. "מה?! שלומי?!?" וכשחזר החיוך שלי, הן הבינו שסתם דיברתי. "אז מה זה?" המשיכו.

"נראה לי שפשוט מספיק שאני אוציא משהו מהתיק שלי כדי שתבינו..." אמרתי. התקרבתי לתיק האדום שלי והוצאתי מתוכו את הסיגריה-שאמורה-לגמול-מסיגריה ששלומי הביא לי.

בדיוק שעתיים לפני זה, אחרי הפעולה במד"צים, שלומי ואני ישבנו לשיחה. הוא התחנן לסליחה, אמר שעובר עליו השבוע הכי רע בחיים שלו ושהוא יודע שלא מגיע לי שהוא יתייחס אליי ככה, למרות שהוא חושב שאני יותר מדיי קשה איתו.. ואחרי זה הוא אמר, "לכבוד החודש השלישי שלנו..", חייך והוציא מתיקו 4 "סיגריות" שאמורות לגמול אותך. "זאת הבקשה היחידה שלי ממך, אני מתחנן! את פשוט לא יודעת מה את עושה לעצמך ואיך זה קשה אחר כך להגמל!"

עוד לפני שהסתובבתי עם ה"סיגריה" ביד, אישתי שאלה בנימה משועשעת "את מעשנת?".

כשהסתובבתי עם הסיגריה ביד, היא החווירה. העיניים שלה נהיו אדומות. הדמעות זלגו מהן כמו ים. "אבל...אבל איך?! את?! זאת שתמיד אומרת כמה זה לא טוב לעשן?!" היא יבבה. הסתכלתי עליה והעיניים שלי גם האדימו. ידעתי כמה היא התאכזבה ממני עכשיו. כמה הכאבתי לה. כמה קרעתי אותה.

מצבן של אורטי ושני היה שונה, אפשר להגיד עליהן המון בעניין של רגישות, אבל בכי היסטרי, זה לא הצד החזק שלהן. שתיהן ניסו לעשות לי שטיפת מוח בזמן שאישתי ישבה בחוץ וניסתה להירגע.

אחר כך היא לא דיברה איתי כמעט כל הערב, אבל בסוף נכנעה כשביקשתי חיבוק ואמרתי משהו שהצחיק אותה. "את כועסת עליי?" שאלתי. "מאוד..." היא אמרה. "אני יודעת.." עניתי,

"אבל, דירבאלק, שום מילה, כן?" הוספתי, נזכרת שלא השבעתי אף אחת מהן לשתיקה סופית. "מה פתאום שום מילה?" היא ענתה, "ככה אני אוכל לאיים עלייך בכל פעם שתפסיקי את הגמילה....".

המעגל השני נסגר.

"הכי גאים שיש", למי שלא מכיר, הייתה אחת הסדרות היותר טובות [חוץ מ'סקס והעיר הגדולה'] שיצרה הטלוויזיה לאחרונה, לדעתי בכל אופן. היא הציגה את חייהם של כמה וכמה הומוסקסואלים וגרמה ללא מעט אנשים לצחוק משוחרר או שיזלגו להם דמעה או שתיים, בין אם מהזדהות או סתם מרגש של חיבה והבנה.

הפרק האחרון ששודר לפני כמה ימים, כבר עמד להגמר. על המרקע, דמויותיהם של הזוג היפה ביותר, נפרדים או מתנשקים שוב. על המרקע של המחשב, ריצדה הודעה חדשה, מידיד יקר שלי. היה לו משהו חשוב לספר לי. מוזר, חשבתי, ובכל זאת הקשבתי.

"אני..הומו.." הוא כתב.

-שתיקה-

"לעזאזל, אתה רציני?! גדול!!!" כן, תגובה לא רגילה במיוחד, אבל זה רק בגלל שאני ממש מכבדת אנשים שיצאו מהארון, בעיקר בגיל כמו שלנו. אתם יודעים כמה אומץ זה דורש?!

"וואו, איזה תגובה! כן, אני כבר יודע מכיתה ו', אבל רק עכשיו סיפרתי לכולם...".

ובזמן שהוא סיפר לי את כל הפרטים, ופטפטנו כמו שתי זקנות, הבנתי שהוא כל כך מזכיר לי את אותם הגאים שעכשיו אני רואה בטלוויזיה שליד המחשב. הוא כל כך מזכיר אותם, וזה רק מוכיח לי איזה אדם מדהים הוא. ולחשוב שבהתחלה בכלל לא סבלתי אותו...

המעגל השלישי נסגר.

לפני שלושה ימים, אורטי הייתה עצובה, באווי שלה נכתב "למה ה'?" בהיסטריה שלא רגילה לה. כשביררתי מה קרה, גיליתי שאמא של חברה ממש טובה שלה, נפטרה מסרטן.

זה מוזר, כי באותו יום בדיוק, כשהלכת לרופאת השיניים בבית החולים של אמא, נכנסנו למעלית עם עוד ארבעה אנשים.

אחות שמנמנה ומחוייכת, שלצידה עמד אינקובטור ובתוכו שכב תינוק קטנטן וטרי, הישר מהבטן של אמו. לידם, עמד אח במדיו הלבנים, שסחב מיטה של אדם מבוגר, אפילו זקן. הוא שכב על מיטתו, העיוותים שבפניו מעידים על ייסוריו. כשהבטתי על הדפים שבהם היה כתוב על מצבו, נכתב כי הוא חולה סופני ושהודעה למשפחה על מצבו הקשה, כבר נשלחה.

וממבט מהצד, היה נדמה כאילו אלוהים החליט שדווקא שניהם יכנסו למעלית הזאת שיש בה את שתי הקצוות של החיים – הלידה, ההתחלה של הכל והמוות, הסוף של הכל.

בסופו של דבר, הכל מתחיל ונגמר מתי שאנחנו מחליטים.

המעגל הרביעי נסגר.

וכבר נמאס לחיות בבית.

ההרגשה היא שכמה שאני מנסה לעשות דברים יותר טוב, ככה אני פחות מקבלת על זה הכרת תודה.

אני טיפוס מאוד חם. את האנשים שאני אוהבת אני אשאל מאות פעמים ביום אם הם אוהבים אותי. וכשאנשים עונים לי "לא!", אז בדיוק כמו שלומי, גם אני נפגעת. לפעמים, הם פשוט לא מבינים עד כמה.

ומשם מתחילים הריבים האלה.

אני שמחה שהשלמתי עם שלומי,

אז אני שואלת אותם אם הם אוהבים אותי,

והם עונים "לא!" ציני שבכל זאת פוגע.

ואז אני מאוכזבת מהתשובה שלהם,

אז אני כועסת,

וכשאני כועסת, אני לא עושה מה שהם מבקשים

והם שוב מעירים לי "בשבועות האחרונים כל כך השתנת, ואני לא אוהב את זה. תתחילי להשתנות בחזרה. ברור?".

והראש מתפוצץ.

וכבר אין כוח להתמודד עם כל הדברים.

ויש סיגריות שיושבות עמוק בארון ומחכות למצית של שלומי שידליק אותן.

ואז למחרת כשאישתי שואלת אם הפסקתי, אז אני משקרת ואומרת שכן.

ואז אני מתאכזבת מאיך ששיקרתי לה.

ואז הכעס יוצא שוב על שלומי.

ושוב שלומי לא עונה לי ולא רב איתי בחזרה.

ואז אני שוב חושבת על אופיר.

ואז אני מתגעגעת אליו ולריח שלו.

ושלומי שולח הודעה מתוקה,

ואז אנחנו משלימים.

ושוב, כשאני שמחה אני שואלת אותם אם הם אוהבים אותי.

והמעגל החמישי והאחרון נסגר.

תכף הכל יגמר. 

When you try your best but you don't succeed
When you get what you want but not what you need
When you feel so tired but you can't sleep
Stuck in reverse
 
And the tears come streaming down your face
When you lose something you can't replace
When you love someone but it goes to waste
Could it be worse?
 
Lights will guide you home
And ignite your bones
And I will try to fix you
 
[השיר החדש של קולדפליי,
הכי נוגע שאפשר, שימו לב למילים..]
 
 






תמונה שלו ושלי מהיום האחרון בקורס מד"צים,
אחרי הנשיקה, אחרי שהפכנו להיות חברים.
כל הזכויות לטמטום שמורות לאישתי שצילמה את התמונה מול השמש...
[סורי גם על האיכות הגרועה.]