שמחתי לשבת איתך בשיעור אנגלית ולקשקש, למרות שאנחנו בקושי אומרים כבר שלום. הבנו אחד את השנייה, צחקנו מאותם דברים ולא היו שום כעסים כי נדמה לי שאתה בעצמך התגעגעת לציניות שלי. זה נורא מוזר שככה העניינים בסוף התגלגלו, מתוך החלטה ברורה-משותפת-ללא-מילים בין שנינו, עדיף רחוק, ככה העניינים פשוטים יותר.

לפעמים אני נורא מתחרטת עליה, כי בהתחלה היה נורא קשה לי, הייתי מרימה את הפלאפון וממש קרובה לחייג את המספר שלך (שנדמה לי שאני עדיין זוכרת, ואני עדיין מתבלבלת עם השלוש, כן). זה מוזר לי גם איך שפעם היינו בלתי נפרדים, התקשרת אליי כשהיא זרקה אותך, עוד לפני שדיברת עם החבר הכי טוב שלך.

שמחתי לשמוע שאחותך הגדולה ילדה לך אחיינית והצחיק אותי לראות אותך מתלהב מתמונות שלה, לפעמים אתה כל כך ילד קטן. אני יודעת שאתה בטח אחלה דוד, הרי החלום הכי גדול שלך זה משפחה. אני עדיין זוכרת איך התקשרת ויכולתי להרגיש את הדמעות שלך, בפעם השניה שהיא הפילה ואיך התקשרת, ושוב יכולתי להרגיש אותן, בפעם השלישית שהיא נכנסה להריון, אני לא אתפלא אם ידעתי על זה עוד לפני שסיפרתם להורים של האבא.

ונהנתי מההופעה שלך, למרות שלא שרת. נזכרתי ביום ההוא שהיינו אצלי בבית וניסיתי ללמד אותך לקרוא תווים כי ידעת לנגן אותם, אבל לא לקרוא אותם. ואני זוכרת שהתעקשת להבין את כל הנושא של הקצב למרות שאני בעצמי בקושי מבינה אותו (כן, עד היום) וכעסת על עצמך שאתה לא קולט את זה והיית כל כך מתוסכל. ורציתי שתדע שהתגאיתי בך ששבועיים אחר כך ניגנת לי את טיטניק בדיוק מושלם.

ורציתי גם שתדע שהייתי אפילו יותר גאה בך, כשהופעת שבוע שעבר. הרגשתי כאילו נהיית גדול כל כך ואני האמא שגידלה אותך כל השנים ועכשיו מסתכלת בך בגאווה אין סופית. תודה שהצחקת אותי כשהייתי הכי צריכה את זה, נכון שעשית רק שטויות בשורה התחתונה, אבל אתה יודע שזה בדיוק מה שהייתי צריכה, תודה על מי שאתה.

***

אני נכנסת יחד עם אמא לחדר הזה שאני מכירה כל כך;

ארון של שלוש דלתות מאחורי שולחן ארוך ועליו מחשב.

מיטה ווילון, כיור ומעליו ארון זכוכית עמוס במדפי תרופות ותארים.

בובות וצעצועים מפוזרים בכל פינה, גם מדבקות וצבעים.

הילדוּת שלי והילדותיות שבי רודפות אחריי לכל מקום,

מזכירות לי שלא משנה כמה אני אנסה, אני לא אצליח להתמודד לבד.

ודווקא בגלל זה, בגלל שאני חייבת להוכיח לעצמי משהו,

אני יודעת בוודאות שאני אעשה את זה, כדי להוכיח, לעצמי, את עצמי.

סוג של משחק שרודף אותי שנים.

שתיהן עומדות שם ומסתכלות בי, הילדוּת והילדותיות,

ומתוכן מביטה אליי גם אני הקטנה מאיזו תמונה ישנה שצולמה לפני הפעם הראשונה,

לפני הפעם הראשונה שבה התמודדתי, נעמדתי מול הקהל, על הבמה,

הייתי אולי בת 8, אולי אפילו יותר קטנה ויונתן הקטן הסתבך לי כאילו הוא ממש יצירה.

אמא סידרה לי את השיער, תלתלים תלתלים, הייתי אז בלונדה טהורה,

ילדונת חסרת מעצורים שאמא עמדה מאוחריה במראה והביטה בה בהערצה.

אותה סצנה בדיוק מצמרר חזרה רגע לפני שיצאנו אל האוטו בדרך לרופאה,

סידרתי את השיער מול המראה שבכניסה לבית, ואמא נעמדה מאחוריי והעבירה בו את ידה.

אני זוכרת איך עמדתי מול כל האנשים האלה שבוהים, כל כך חשופה.

ניגנתי את יונתן הקטן וברוב טיפשותי, במקום סול, הכנסתי את לה.

ונורא כעסתי על עצמי כי הבטחתי להוכיח לעצמי שאני יכולה,

ואמא בכל זאת עמדה שם והסתכלה בי, ובעינייה בדיוק אותה גאווה. 

ואותה ילדונת עם שמלת המלמלה התיישבה על הארון שמאחוריי הרופאה,

עושה לי פרצופים, מזכירה לי שאין טעם לנסות, בכל מקרה ברגע האמת, אני אהיה חסרת תקנה.

מזכירה לי שתמיד אפשר להשאר ילדה, הרי אמא תמיד תהיה שם, לא משנה מה.

אומרת לי בעצם שהרי אני אברח, אז חבל על הטרחה.

ובזכותה זה כל כך קל מבחינתי לקום וללכת, כי למה אני צריכה את זה?

אז אני יכולה לשקר לכל העולם ולומר שהכל בסדר, שנבדקתי,

הרי שיקרתי בדברים גרועים יותר בלי להניד אפילו עפעף.

אבל השאלה היא- האם אני יכולה לשקר ככה גם לעצמי?

וברור לי שלא, הרצון המטורף הזה להוכיח לעצמי לא יתן לי,

וזה גם ירדוף אותי לכל מקום, בכל שלב בחיים,

ואם יש דבר שיש לי בוודאות, זה מצפון שיודע להכאיב.

והיד והקול שלי רועדים בצורה בלתי נשלטת וזה מציק לי,

אבל הרגלים שלי נטועות במקום הזה, בלי לזוז.

כי בסופו של דבר, אני אצטרך להגיע לשם או לכל מקום אחר ולהתמודד,

להתמודד עם הכל, עם הפחד, עם התוצאות ועם עצמי, עם אותה ילדה.

גם אם לפני שאני אעבור את הדלת בפעם האחת והיחידה,

אני אצטרך קודם לעמוד מולה ברעד עשר פעמים ולבכות במיטה.

ואני באמת לא יודעת מה היא אמרה, היא פשוט השתמשה בצמד "לא נורא",

ואני נשפתי החוצה ונשנעתי על המיטה, עם החזייה (כי אני באמת עקשנית. וילדותית. נורא.).

היא הסבירה משהו ובכל זאת לא שמעתי, ממשיכה לבהות בילדה שעל ארון הזכוכית,

היא מחייכת אליי וקורצת בשובבות ולאט וביסודיות נעלמת אל תוך עולם הילדוּת והילדותיות.

היא נורא התפלאה כשאמרתי שגיליתי את זה כבר לפני כמעט שנה, "שנה שלמה שמרת בבטן ולא אמרת מילה?".

בסוף, פתחתי את הדלת ואמא יצאה והרופאה חייכה אליי ורק אמרה "ממש שום דבר לא מטריד אותך, הא?". ואני רק חייכתי בסוג של התנצלות, ירדתי במדרגה וסגרתי את הדלת בשתיקה.

תור לאולטרסאונד עוד שבועיים, אבל כנראה שהכל בסדר, היא פשוט רוצה להיות בטוחה שאין אצלי שום בעיה, הרופאה.

וגם עכשיו אני רועדת, למרות שהכל כבר עבר וכנראה הכל בסדר,

ומשום מה, העץ הענק שליד החלון שלי גם רועד, אבל לא מאותה סיבה.

תודה שהיית שם כשאף אחד לא היה.

את יודעת שזה לא היה קורה בלעדייך, יקירתי.

אני יודעת שזה קצת עבר ושטוב שנזכרתי, פשוט נורא אהבתי ולא יכולתי להתאפק.

לא יודעת אם שמעתם על הפרוייקט וגם לי לא נתנו הסבר מדויק במיוחד, אבל בכל זאת, אני אנסה. הדלת הגדולה מסמלת דבר שאם הייתי מבצעת אותו, היה גורם לשינוי ותפנית אדירה בחיים שלי. הדלת הקטנה, גם היא תפנית, רק קטנה יותר. את שניהם כמובן, לא עשיתי. זו רק הצצה למחשבות ה-'מה היה קורה, אם..' שלי. אני בטוחה שכבר זכיתם לפגוש כמה משלכם, נכון שאני לא לבד?

דלת מסתובבת גדולה

(אם היה לי את האומץ לבקש משלומי להישאר איתי בריב האחרון שלנו, לפני כמעט שנה):

שלום, אני נטלי ואני אדם מאושר.

אני בת שש עשרה וקצת ויודעים משהו? אני מסוגלת לעשות כל מה שאני רק רוצה, אין לי שום ספק בזה.

פעם הייתי חסרת בטחון כזאת, לא הראיתי את זה לעולם, אבל העולם התוודע לזה מעצמו.

היה לי איזה חבר אחד, לפני שנה וקצת, קראו לו שלומי וממנו הכל התחיל. הייתי איתו חצי שנה, עד שהוא עזב אותי (כי לא משנה איזה תסריט אני אבנה, תמיד הוא זה שיעזוב אותי במוקדם או במאוחר). מאז שהוא עזב אותי, עברו הרבה גברים בין רגליי, ולא, אין לי בושה בזה. גברים הם דבר טוב בבסיס, הם עוזרים לנו, הנשים, לבנות את הבטחון הנכון, או להרוס אותו, תלוי על איזה גבר נפלת, צריך לדעת לעשות ביניהם את ההפרדה.

יש לי גוף ויש בו כמה פאקים ברורים לעין, ובכל זאת, אני אוהבת כל אחד מהם ואת השילוב שלהם. זה התחיל בגלל אותו שלומי שעשה מקדש ההערצה סביבו ושם זה רק הדרדר הלאה. וזה נהדר מבחינתי, זה מה שבנה את מי שאני היום, וטוב לי עם מי שאני היום.

כי בלי הבטחון הזה, לא הייתי משיגה את כל מה שהשגתי עד עכשיו, לא הייתי מכירה את כל האנשים האלה, לא הייתי מפתחת את הבטחון המתאים, לא הייתי משנה את האופי ההוא, הייתי מתעסקת במחשבות ובטפל, אף פעם לא הייתי שמה לב לדברים הטובים שיש לי בחיים, לא הייתי מעריכה את החיים עצמם, הייתי עצובה ולעולם לא הייתי מעזה להראות את זה, לא הייתי מאושרת עכשיו.

אהבתי לחשוב שאני לא אדם פשוט, חסר צבע. אבל אהבתי להקרין שקט. את הטירוף שלי שמרתי לאנשים שהרגשתי איתם מספיק בנוח, שם החלפתי צבעים, עד שסיימתי על צבע קורן מסוים שהתאים לי לאותו רגע. אהבתי להאמין שזה מה שהופך אותי לשונה מכל השאר, הצבעוניות המסוימת הזאת.

אם לא הייתי עוברת את כל התהליך הזה, לא הייתי מבינה שבעצם כולם כאלה. לכל אחד יש טירוף שהוא חושף ברגע מסוים. לא הייתי מבינה שהייתי, אם אני אוהב את זה או לא, אדם אפור. אם לא הייתי עוברת את כל התהליך הזה, אם לא היה לי את כל הבטחון הזה שגרם לי להשיג את כל הדברים האלה, אלוהים יודע איזה יצור עלוב הייתי יוצאת...

דלת מסתובבת קטנה

(אם היה לי אומץ לסובב את הדלת אתמול):

שלום, אני נטלי והיום אני יודעת בוודאות שהתוצאה שלילית, אין לי את זה.

עד אתמול פחדתי מרופאים ולכן לא היה לי את האומץ ללכת ולהיבדק.

העדפתי, מתוך בחירה מלאה וטיפשית שלי, להישאר בחוסר ידיעה לגבי אם הדבר המפחיד הזה שאני לא מסכימה אפילו להגות, מנהל חיים משלו בתוך הגוף הפרטי שלי, עד שהוא יחליט שמספיק נוח לו בשביל לעשות התנחלות ויהרוג אותי מעצמו, או שגם אני אחליט לבצע לו את מבצע ההתנתקות, כי אם ראש הממשלה של מדינת ישראל יכול לעשות את זה לשלושים אלף יהודים, אז בטח שאני יכולה לעשות את זה ליצור הקטנטן וחסר החשיבות הזה (ובינינו, אני בטוחה שהוא מוסלמי או משהו).

אבל אתמול, כשנעמדתי מול הקליניקה של הדוקטור ההיא שאיתי מאז ומתמיד, היה לי את האומץ לדפוק בדלת ולהיכנס ולהוריד את החולצה, וגם את החזייה כי זה היה מספיק נחוץ, למרות שעוד לא קיים האדם שראה אותי כל כך חשופה, גם לא אמא. עשיתי את כל זה, העיקר לדעת בבירור הכל, כי אני לא יכולה יותר לחיות בחוסר וודאות הזאת. לשם שינוי התמודדתי ולא ברחתי מהחדר עוד לפני שהוצאתי את הידיים מהכיסים, בשביל לדפוק על הדלת.

גבירותיי ורבותיי, נעים מאוד, אני נטלי והיום אני יודעת שאין לי את זה, סרטן השד.

(אתם יודעים מה יש פה, נכון? הרי אתם מכירים אותי כבר.)

[פרוייקט "דלתות מסתובבות", דודה מלכה ייסדה, אבל כנראה שזה התחיל אצל דפנה.]

אתם יודעים, בגלל ההרגשה הזאת, שמשהו  משלי נעלם מפה, שזה הפך להיות מקום של אנשים שמכירים אותי, אנשים שהפכו לחלק מהמציאות שלי, שאני לא יכולה לדבר באותה חופשיות שיכולתי פעם ופשוט לכתוב ולכתוב, בגלל ההרגשה הזאת, חשבתי לעשות משהו ענק. חשבתי לסגור פה את העסק, חשבתי לפתוח בלוג חדש ולהתחיל מאפס. שזה במילים אחרות, לברוח, לוותר, לעזוב, להתייאש.

אבל  הבנתי שזה פשוט לא משנה כי הלב שלי תמיד ישאר פה. כי זה הבלוג הראשון והאחרון שלי ולכן אני לא אנטוש אותו, למרות שמבחינתי, זה הרבה יותר קל מאשר להתמודד עם דברים, כמו שבאמת צריך. וגם אם מישהו מהמציאות שלי יגיע לפה, וקרוב לוודאי שזה המצב עכשיו ושכמה אנשים שלי קוראים פה, זה לא ישנה לי. כי זו רק האמת, אפור על גבי לבן. שום דבר פוגע, שום דבר לא נכון. רק מה שמתרחש שם, עמוק בתוכי. אף אחד לא יכול לבוא אליי בטענות על האמת, נכון?

(מצד שני, תמיד יכולים לבוא אליי בטענות על זה שאני לא מספרת כלום, על זה שבעצם אני כל הזמן משקרת ושאני לא בסדר.)

(מצד שלישי, זה פשוט לא מעניין אותי.)

*** 

יש לה ימים כאלה, תמיד הוא נהג לומר,

הימים השחורים, אלה שלפני, בזמן ואחרי המחזור המר,

ימים שגורמים לו לחשוב שהיא צמח מלא בקוצים

שהשנים עשו לו רק רע, הפכו אותו לדבר שממנו לא נרפאים,

ספק אם אדם או בעצם רוח רפאים.

ויש גם ימים אחרים, הוא תמיד המשיך לספר,

ימים שהיא צינית ומלאת בטחון שנדמה כאילו לא תגמר.

(או זה לפחות מה שהיא בוחרת להראות לו.)

בימים האלה היא אוהבת להיות זאת ששולטת,

ובקצב אישי משלה שחרוט עמוק בראשה, כמו סטייה, אליו מתקרבת.

משכיבה אותו על המיטה והפעם היא זאת שמעליו,

גורמת לו להיזכר, למה בעצם הוא נשאר איתה עד עכשיו.

מפנקת אותו בנשיקות איטיות, כאלה שהיא לעולם לא נותנת,

נשיקות מהסוג לעיתים הוא צריך לשכנע אותה, לומר שהיא מסוגלת.

נשיקות שהיא מפריחה רק כשהיא בטוחה שיש לה יכולת לענג אותו עד כאב,

נשיקות שבהן הוא שוכב בלי לזוז והיא לוקחת הכל לידיה, עד שלו כבר דואב.

היא מדליקה לכבודו נרות, מוציאה יין לבן, אולי אפילו קצת מבשלת,

ומשחקת את המשחק שלה, איתו, עם האש שבוערת,

עוד רגע, היא יודעת, הוא יתפוצץ כמו קו 74 לפני שנתיים ויתפוס את מקומו.

המקום שהיא בעצם עכשיו ממלאת בכוחות עצמה, הכל למען אותה המטרה.

ועד שהוא יתפוצץ ולא יוכל עוד לפיתוייה, היא ממשיכה במסעו,

מחזיקה את ידיו מאחורי גבו, כי אסור לו אפילו לגעת,

כשמגיע הרגע הקריטי, הידיים הכבולות שלו משתחררות בלי בכלל לדעת.

היא תמיד זוכרת את הרגע המסוים הזה שבו היא מבינה שהוא השתחרר,

ואז, איך שהוא מעביר את ידיו לאורך גופה, באותו קצב משכר.

היא מורידה ממנו את החולצה ומעבירה את ידיה על זרועותיו,

מרגישה איך הציפורניים הקטנות שלה עוברות על כל בליטה אצלו בגב,

משאירות סימנים שלא ירדו לו בקלות ויסגירו לאלוהים את מה שלו הוא חב.

לפעמים עוברת בה מחשבה, אולי אשלח לאללה איזו פשטידת תודה,

ובאותו זמן, היא כל כך מחכה לרגע שבו היא תשמע את אותה אנחה.

אין מה להסתיר, אין מה לפחד, זה הטבע שלו ושלה,

ככה תמיד הוא אמר לה, והוא שלה לנצח והיא שלו לעד, היפה.

אבל תמיד כשאבא מגיע, הוא ידע כיצד להסתיר לה את הסימנים,

כי אבא של אישה, לא רוצה שיהיו לה גברים אחרים.

דברים השתנו מאז, היא לא בדקה שוב את קסמיה,

לא על איש הפח וגם לא על הדחליל, אפילו לא בחלומותיה.

המיטה שלה נראית פתאום גדולה ובכל זאת לא מכילה את תקוותיה,

כי חסר מישהו ליד הפלפלת המהלכת והקטנטנה,

מישהו שיחזיק בידה ויגשים בלי להוציא מילה את כל רצונותיה.

לרגעים היא הופכת לקטנטונת, הילדה של אבא ושל המנקה,

לרגעים הילדה מדמיינת הכל כמו גדולה,

עוד רגע ותהפוך לדבר האמיתי, רק חכו שנה, אולי שנתיים,

ותראו, זה הכל עניין של זמן, והזמן שלה נמצא כבר כאן.

ואיך היא מרגישה היום?

קצת הולכת ושותקת ואם זה מה שהבגרות תעשה לה, היא תסיים כגינה נובלת ומיובשת.

אומרים שלכל אדם יש הילה מיוחדת, הילה שסביבו מקפצת, זוהרת,

לא מעט טרחו ואמרו לה משהו עם המילה " מאושרת", אולי גם "קורנת".

והיא בדיוק להיפך, איך הם לא רואים? היא ממשיכה ונעלמת ודועכת.

ואולי זה סתם הגזמות שלה וסיפורים שמצוצים מאצבע מסוימת,

אבל ככה היא מרגישה, היא פשוט מרגישה ילדה, אולי אישה, לגמרי אחרת.

(נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני שמשתמשת במילה הגדולה הזאת, אישה.)

אלה הרגעים האחרונים שלה עם הבן דוד הגדול, הוא נכלל בקבוצת אנשים גדולה מדיי שמתגייסת לה בקרוב. אף פעם היא לא העריכה אותו במיוחד, כי אתם יודעים איך זה, בשלב מסוים פשוט מתרגלים שאנשים נמצאים שם (ומי שיגיד לכם שהוא מעריך כל רגע ורגע, תדעו בוודאות שהוא משקר). אבל בצבא שלנו, כבר אי אפשר לדעת בכמה חתיכות הוא יחזור, אם בכלל.

יש לה שלוש נטיות עיקריות, בעיקר כשהיא מאוכזבת מעצמה. הראשונה היא לנסות לעודד את עצמה, כולל שקר בכל צורה. השנייה היא להוכיח לעצמה שהיא שווה משהו, בכל דרך חולנית שעולה על רוחה.

לוקחות לה עשרים ושש שניות בדיוק לבחון את כל החברים של הבן דוד הגדול. אין אצלהם מנהיג, משום מה. לשם שינוי, היא בוחרת פשוט בזה שעושה לה את זה יותר, פשוט ככה. הוא החבר הכי טוב שלו, היא מבינה מייד, ככה שהיא מתארת לעצמה שגם הוא לפני גיוס.

הנטייה השלישית שלה היא לבחון אנשים עוד לפני שהם שמים לב אליה (בתנאי שהם לא שמים לב אליה). הוא בגובה שלה, בניגוד מוחלט לענקים הקודמים והוא גדול ממנה, בניגוד נוסף לילדים. ויש לו חיוך מקסים. פשוט מקסים. הוא מי שהיא פשוט רוצה, טרף, מטרה, היא הנמרה והוא האיילה.

הבן דוד מושיב אותו בשולחן שלה, בדיוק מולה, ושורק לעברה "תטפלי בחבר שלי, הא, יפה?". גורל שכזה. בארוחה הם בקושי מדברים, בפגישות ראשונות היא תמיד ביישנית ושתקנית. יפה לה השתיקה, אמרו לא מעט. היא בוחנת אותו בין נגיסה לנגיסה באוכל שבצלחת. הוא תופס אותה בדיוק כשהיא חוקרת את תווי הפנים שלו, היא מסמיקה ומורידה את ראשה מייד.

אחרי הארוחה הם יוצאים, כל הבני דודים, למרפסת, גם החברים שלו באים. משלימים פערים, מספרים קטעים מצחיקים. איכשהו מגיעים דווקא לנהיגה וצבא. נדמה לה שאלה שני הנושאים שהכי בוערים לכולם.

היא והוא צוחקים על נהגות, בעיקר אלה שממש מנסות לגמגם שהן יודעות לנהוג. הוא צוחק משטויות שהיא אומרת ומסנגר עליה כששאר הבנות מנסות להיות פמיניסטיות.

כשהוא מסיים לצחוק ממנה, הוא מרצין לרגע. היא מחייכת אליו, ומציגה את עצמה "אז זה נעים לי מאוד להכיר אותך, מדמוזל", הוא מחייך בחזרה, וזו הנקודה הרגישה.

הוא מספר שהוא עוד חודשיים-שלושה מתגייס, והיא אומרת שהיא עדיין בבגרויות. הוא ממלמל משהו לעצמו ומשתתק. כשהוא ממשיך לדבר, הוא מספר על זה שהוא הוציא תיאוריה רק בפעם השלישית וטסט בפעם הראשונה ומחכה שהיא תספר על שלה.

"מה?"

"איך היה שלך?"

"שלי לא היה".

"מה, את מחכה שהבעל ישלם?"

היא צוחקת ולוקחת עוד שלוק מהוודקה שלו.

"אני קטנה מדיי".

הוא שוב ממלמל משהו.

"את לא לפני צבא?"

היא מרימה גבה, יש לה איזה עניין עם גבות.

הוא ממשיך, "אז אחרי?"

"לא... אני בי"א.."

"אה", הוא מתבלבל ואז קולט, "כיתה י"א?"

ובסוף הוא מתאפס.

"אז את ממש קטנה"

"מסתבר"

"הגובה שלך מבלבל"

"כן, אני יודעת"

"וגם איך שאת מתנהגת, זה גם מבלבל"

הרבה פעמים היא נעצרת וחושבת על משהו, משתתקת ובוהה בנקודה רחוקה. את זה היא מבינה, לא מעצמה, ממשפטים שאחרים אומרים לה. זה זמן שגברים אוהבים בשביל לבחון אותה ותמיד היא תופסת אותם בזווית העין.

היא טיפוס שנוגע. לכן מגע מהווה הרבה מבחינתה, בעיקר עם מה שהוא גורם לה. הוא נוגע לה ביד. יש לו מגע נעים, הידיים שלו קצת קרות בניגוד לידיים החמות שלה אבל הוא בכל זאת מצליח לעורר אצלה משהו מרוחק.

"על מה יש לך לחשוב כל כך הרבה?", הוא לוחש לה באוזן והיא מתחמקת מהמבט שלו. זה מביך אותה ומרגש אותה באותו זמן. ובמחשבה שנייה, זה הרגע שגם פותח אותה.

כשהדודה מחליטה שהם מרעישים מדיי, היא מגרשת אותם מהמרפסת.

השעה כבר איפשהו לפנות בוקר.

היא נכנסת למטבח לסידורים אחרונים. הוא נכנס אחריה ומטפל באלכוהול שעוד נשאר.

מטבח זה מקום מצויין למטרות כאלה, תחשבו על זה פעם. "מה, את הולכת?", הוא שואל. היא עונה לו שכן וממשיכה להסתכל על השיש ולהתעסק בכל דבר, רק לא להסתכל עליו בעצמה. "אז בואי איתנו למטה..", הוא תופס לה ביד ומסובב אותה ככה שתעמוד מולו, מצמיד אותה אליו, סנטימטרים בודדים בינו לבינה, "יש אלכוהול ויש אוירה נעימה ויש גם אותי..", והיא שומעת אד שאומר את האמת בתוכה;

הוא נכבש.

למטה, היא עושה את כל המאמצים שלא להתקרב אליו, רק כדי להיות בטוחה שזה לא הדמיון המטומטם שלה. משחקי-קשה-להשגה הם לא המגרש הביתי שלה אבל היא יודעת לשחק אותם כשהיא מנסה להוכיח לעצמה, את עצמה. ובכל פעם שהיא מוצאת דרך לעלות למעלה, הוא משכנע אותה להישאר.

בבוקר, בכל פעם שהם נתקלים אחד בשני, הם זורקים הערות, עוקצות, מרושעות. התחכמויות דביליות שנועדו רק בשביל להזכיר אחד לשני, 'היי, אני עדיין פה'. יש לו ציניות נמוכה בדיוק כמו שלה. מכירים אותן, את ההערות האלה?

עד הצהריים, הם כבר מגיעים למצב מספיק אינטימי. החדר של הבת דודה ריק והדמיון שלה כבר משתולל, בדיוק כמו שלו, היא יודעת, העיניים שלו מגלות הכל וגם התנועות הלא רגועות. העובדה שבכל שנייה מישהו מהדודים הדתיים שלה יכול להיכנס, מטריפה אותה אפילו יותר. עצם העובדה שהם נמצאים יחד, לבד, בחדר הריק, תהווה שערורייה גדולה מספיק לחודש הקרוב, שלא לדבר על סיטואציות אחרות.

היא צריכה רק לספור עד מאה והיא, כנראה שזו בעצם אני, כבר בנשיקה איתו, אולי אפילו פחות, תלוי כמה החולצה הסגולה שלי עושה לו את זה.

אבל למה? הנה, מטורפת, הוכחת לעצמך שעוד יש לך כוח על אנשים. את יכולה לבחור מישהו ותוך עשרים וארבע שעות הוא בין השפתיים שלך. נרגעת? עבר לך השיגעון?

בערב, כשהוא מלווה אותי לאוטו של אמא, אנחנו משתתקים. כל השבת לא סתמנו את הפה לרגע, ודווקא כשצריך להיפרד נגמרות המילים. "חבל שאתה גר רחוק", אני אומרת ומחייכת. "היי," הוא מתכופף אליי טיפה ומתקרב, מרים את הראש שלי מהסנטר באחיזה חזקה, "יש לך גומה", שנינו צוחקים והוא פותח לי את הדלת.

טפטופי גשם וזה הגשם הראשון שאני ממש רואה השנה. אני צוחקת כמו ילדה קטנה, "בוא נרקוד!", אני צועקת אליו. הוא צוחק ושואל מתי, "מה זאת אומרת מתי? עכשיו!". אנחנו רוקדים יחד על הכביש הרטוב, מזמרים משהו ישן, נדמה לי שאת fame, קופצים בין שלוליות.

זין על השני. נמאס לי. אני לא אשב בשקט ואחכה לבוכרי משוק רמלה על העז השחורה. תודה רבה, אבל לא תודה. הוא מחבק אותי חזק וכשאני נחלצת מהחיבוק שלו, הפנים של השני משתקפות משלו. שיט, אני נרתעת ומתרחקת מייד. "אל תיגע בי!" הלב שלי צועק, קרוב לוודאי שאם גם הפה שלי היה צועק ככה, הוא היה חושב שאני מטורפת. מבטיחים לשמור על קשר.

ברור שלא נשמור על קשר, אבל אני צריכה יותר דברים כאלה ולקחת אותם עד הסוף. יהיו לי מספיק שנים להתנזר מגברים, למעט בעלי, כשאני אתחתן, אם בכלל אני אתחתן. יהיו לי מספיק ימים לשבת בבית ולעשות כלום. אבל עכשיו, עכשיו לא יחזור לעולם. אלה השנים הכי יפות שלנו, או זה לפחות מה שכולם אומרים. למה שאני אבזבז אותן על שטויות, על פחדים ואכזבות? ומה עם האהבה אתם שואלים? היא תחכה לי בסיבוב ועד אז, אני כאן ואני אעשה כייף מכל מי שיש לי ומכל מי שאני יכולה להשיג.

והאמת היא שכרגע, וזה לא משנה לי מי זה בדיוק, אני פשוט צריכה שמישהו יהיה שם. שאני אהיה חשובה למישהו, שיהיה לו אכפת, אפילו רק טיפה. ואני אדע שהוא נמצא שם, פשוט נמצא שם ומחכה לי.

אני לא צריכה שהוא יעריץ אותי ולא שיעריץ את הגוף שלי. אני לא צריכה שיהיה בדיוק כמו שאני אוהבת וגם לא שיעשה לי את זה. אני לא צריכה שהוא יצחיק אותי, גם לא שיאהב אותי או שיהיה מאוהב בי.אני לא צריכה את כל זה. לזה אני מצפה ממישהו אחר, רציני יותר. בינתיים אני פשוט צריכה שיהיה שם. שידע לחמם לי הכתף ולנשק בזמן הנכון.

וזה לא יהיה ניצול וכל השיט הזה. כי מי לא רוצה שמישהו יהיה לצידו בחורף קר שכזה? זה סוג משא ומתן. אני נותנת, אתה מקבל, אתה נותן, אני מקבלת. תמיד אמרתי שיש לי חשיבה גברית וקרה מדיי ומצד שני, נשית ורכה ורגשנית מדיי. תלוי על איזה רגל קמתי באותו בוקר. אתה מקבל מה שאתה צריך, אני מקבלת מה שאני צריכה. זה אולי זנותי, אבל זה פשוט לא מעניין אותי. כי כרגע זה מה שאני רוצה ומה שאני צריכה, ולא מה שכל השאר חושבים שצריך להיות.

והלוואי שהיה לי את האומץ גם לבצע את הדברים שאני אומרת, את הדברים שעוברים לי בראש. כי אם אני רואה מישהו שמוצא חן בעייני ואני רואה שיש הדדיות, הדרך מכאן לשם קצרה. אבל המצפון שלי לא נותן לי. ההרגשה שזה לא נכון, לא נותנת לי מנוח ושקט. לא נותנת לי להיות שלווה.

כי בסופו של דבר, לא משנה כמה חברים טובים יש לך וכמה הם עוטפים אותך באהבה. לא משנה שהם מארגנים לך הפתעה יחד עם אמא ובאים לארח לך חברה בשישבת הבודד שתכננת לעצמך, רק בגלל שהיא הרגישה שאת קצת עצובה. זה לא משנה. כי בסופו של יום, לכל אחד מהם יש את העניינים שלו ואת החיים שלו ואת זה שנשאר בלילה, במיטה, לצידו או בחלומו. ואת? את במיטה הגדולה, עם הדובי שהאקס הביא לך והזכרונות שהוא הותיר אחריו שלא עוזבים אותך אפילו לא לרגע, לבדך. 

***