עוד כמה דקות תהיה לי פה שנה שלמה בדיוק.

וזה דיי אירוני שבדיוק אחרי שנה אני נחשפת, לא מרצוני כמובן, כי העולם לא פועל על פי הרצונות שלנו, אבל נחשפת. אירוניה נוספת היא שאני נחשפת על ידי זאת שעזרה לי לפתוח את הבלוג הזה והבטיחה שלא תכנס אליו לעולם, אחרי שביקשתי. אבל הבטחות זה דבר שמותר להפר, לא? לפעמים אפילו חייב.

וזה מעציב, כי אותה אחת אחרי זה דיברה איתי קרוב לשעה וחצי בטלפון.

שוטפת לי את השכל שאני השתנתי ושאני לא מתייחסת לאנשים באותה דרך ומרימה את האף. נכון, השתנתי או כמו שהיא כינתה אותי – נהיית מטורפת. אבל היחס לאנשים שבאמת שווים אותו, נשאר אותו דבר. נכון, התנתקתי מכמה אנשים בחיים שלי, אבל את בעצמך אמרת שהאנשים האלה, ה"חברות" שלי, הן הבנות שבשנייה שאני קמה מהמקום לידן, מתחילות ללכלך עליי. את בעצמך סיפרת לי. אז ה"חברות" האלה שוות את היחס שלי? לא. הן לא. ובכל זאת רובן עדיין איתי. כי זה הטבע שלהן. הן לא מבינות מה ההבדל בין ללכלך על חבר לבין לרכל על חבר. הן לא מבינות מה זה נאמנות לאדם, הן לא מבינות מה זה אמינות.

אבל את, כמו אנשים רבים, אוהבת לשכוח את כל הפרטים שבדרך, אתם אוהבים להאשים אוטומטית.

שכחת שביקשתי ממך לא להכנס לפה ובגלל שהיה לי אמון אדיר בך ובחברות שלי, לא סגרתי פה מייד.

שכחת שהאמנתי לך וכתבתי פה את כל מה שהיה לי על הלב.

שכחת שאת זאת שהפרה את האמון הזה.

שכחת שאני זאת שלא האמינה לכל האנשים שבאו ואמרו לי שאת עדיין קוראת פה, ברוב תמימותי.

שכחת שגם אחרי שארבעה אנשים שיש לי אמון יותר מזה שהיה לי בך, אמרו לי את זה ובכל זאת האמנתי בך.

שכחת שאני זאתי שבאה אלייך בתחילת שנה ושאלה אם את עדיין קוראת פה.

שכחת שהבטחת.

אבל זה מאוד קל לבוא לאנשים ולהאשים אותם ב- 'למה את לא מתייחסת אליי כמו לחברה טובה כמו שמגיע לי?'.

מגיע לך? כבר מזמן לא מגיע לך, ואני בספק אם אי פעם הגיע לך.

אבל אני פה עדיין, שנה אחרי.

הרבה דברים השתנו.

בי, בחיים שלי, באנשים שסביבי, בדרך המחשבה שלי.

היה פה את אופיר שהיה האהבה האמיתית והטהורה הראשונה שלי, במשך כמעט שלוש שנים. זה שהיה הידיד הכי טוב שלי וכמעט אח בדם. זה שבזמן ההוא הכיר אותי הכי טוב שבעולם ויכל לדעת בדיוק על מה אני חושבת ומה אני רוצה.

היה פה את עופרי שהייתה פעם החברה הכי טובה שלי, אפילו יותר מאישתי. ועכשיו במבט אחורה, אני מתחילה לחשוב שהיא הייתה בעצם אולי החברה היחידה שעמדה לצידי לאורך כל הדרך, גם אחרי שנטשתי אותה לטובת החברות הישנות שלי. זאת שאני בטוחה שגם אם עכשיו אני אבוא אליה, היא תעזור לי, בעוד שהחברות שלי ודאי היו אומרות "תלכי אליה..".

היו כאן ההורים שלי, שבתחילת הדרך לא תמיד ידעתי איך לסבול אותם, אבל היום אני מסתדרת איתם בצורה שלא תבייש אף אחד. אלה שתמיד ינחמו אותי ולא חשוב כמה כלבה הייתי כלפיהם וכמה שקרים אני אגיד להם, תמיד ידעו לעמוד שם לצידי, לאורך כל הדרך, יד ביד.

היו פה החברות הישנות שלי ; אישתי, אורטי ואורי.

אלה שפעם כל אחת מהן היו חלק בלתי נפרד ממני, ממי שאני, מהעור שלי. והיום? היום אני כבר לא יודעת אם אנחנו מכירות או שאנחנו נשארות חברות מתוך הרגל שכזה.

ובכל זאת, למרות שאפשר להגיד עליהן הרבה דברים רעים [בדיוק כמו שאפשר להגיד עליי הרבה דברים רעים], הן נותרו ותמיד יהיו החברות הכי קרובות שלי.

רובן מייצגות את  איך שאישתי מגדירה את זה: יש אנשים שלא נועדו לנחם ולהיות בשיחות נפש וברגעים הקשים, יש חברים של כייף. מצד שני, איזה מין חברים אלה אם הם לא יכולים לעמוד לצידך ברגעים שכאלה?

היה פה את שני, שהיא תופעה בפני עצמה. זאת שבהתחלה הסתכלנו עליה במבט עקום התגלתה כבנאדם רגיש ועמוק. היא זאת שברגע שאמרתי שאני צריכה לדבר איתה, עמדה שם ודיברה איתי במשך שעות, העיקר להרגיע אותי ולהיות לצידי.

היה פה את טומי שהוא ידיד יחיד במינו שאיכשהו סובל אותי. זה שירדוף אחריי עד סוף העולם רק כדי לדעת למה העיניים שלי עצובות או מה קרה לי או איך הוא יכול לעזור לי. יש המון ידידים כאלה, כן. אבל טומי הוא מסוג התמימים שבהם, שכמה שהוא נראה גדול ומאיים, ככה הוא אוהב ודואג.

היו פה את חבורת לאה (ע"ר) [שמאוחר יותר הצטרפה אליהן ביש, שהייתה פעם חלק מהחברות הישנות]; לאה, ליהיא, נופי, ליאורייה, אניטה וטל.

אולי לא דיברתי כאן הרבה עליהן, אבל כל אחת מהן הפכה לחברה שלי, כזאת שאני יודעת שאני יכולה לסמוך עליה בכל זמן ובכל צרה.

שתיים מהן – לאה ונופר, הפכו להיות חברות אפילו יותר קרובות שלי ויש כמה דברים, שאני בחיים לא אשכח להן. אתם יודעים מה אומרים? מספיק החיוך והליטוף הזה שמרגיע.

אפשר להוסיף אליהן גם את אליעד שהפך בחודש האחרון לידיד טוב למדיי, מסוג הזה שהחיבוק שלו גורם לך להרדם עמוק בתוך ידיו.

היה פה את אבירן שעד היום ידיד מאוד קרוב אליי, ידיד שיודע עליי המון ומסוג אלה שישארו לצידי לנצח. הוא לא יודע כמה שאני מעריכה אותו, אבל יש את הרגעים הקטנים האלה שבהם יודעים להעריך ולהגיד מילה טובה, רק רציתי שתדע שאני תמיד אהיה שם בשביל להגיד לך אותה.

היו פה גם רוית ומיקי או במילים אחרות – המורה ובעלה.

אלה שדאגו לקבל אותי לביתם בידיים פתוחות ומלאות באהבה. זאת שידעה להקשיב לכל החפירות שלי וזה שדאג להצחיק אותי אחרי שיעור מהיר באורגן או שיחת נפש מלאה בדמעות.

היה פה גם את שלומי. שלומי שלי.

שלומי שהיה זה שידע להחזיק אותי מעל קו המים ולדאוג שלעולם לא אטבע, זה שדאג לי תמיד והקשיב לי תמיד ומעולם לא השאיר אותי לבד וחסרת הגנה, זה שהצליח ללמוד להכיר אותי אפילו יותר מאנשים שמכירים אותי במשך כל החיים, שניגב לי את הדמעות וחיבק ברגעים הקשים וזה שתמיד יישאר בלב שלי בתור החבר הרציני הראשון שלי.

זה אותו שלומי שישב איתי לפני כמה ימים בגן ההוא ולקח שאכטה מהסיגריה שלי.

שלומי שהקשיב לסיבות האמיתיות שבגללן אנחנו לא יחד יותר;

שהקשיב לאיך שכאבתי כשראיתי מישהו דומה לו מנשק מישהי וחשבתי שהוא בוגד בי,

שהקשיב כשסיפרתי איך בכיתי אחר כך ימים שלמים מעצם המחשבה שדווקא הוא בוגד בי,

שהקשיב כשאמרתי שאחרי שהוא ירד על הברכיים והציע נישואים ביום ההוא, נשבעתי שאני לא יעזוב אותו לעולם,

שהקשיב כשהסברתי שבאמת לא יכולתי לעזוב אותו, לא רק בגלל השבועה אלא גם בגלל שפשוט לא יכולתי ולא הייתי בטוחה שהוא באמת בגד.

ושהקשיב כשהודיתי שבלילה ההוא התחרפנתי רק מעצם המחשבה שהוא בוגד בי.

שלומי שרצה לספר לי שיש לו מישהי חדשה וחייך כשאמרתי לו כבר שאני יודעת, כי אני פשוט מכירה אותו טוב מדיי.

ואותו שלומי שצחקק כשאמרתי לו שאפילו קינאתי בהתחלה.

אותו שלומי שחיבק אותי במשך רבע שעה וכשלחשתי שהתגעגעתי לריח שלו, הוא צחק ואמר שהוא בדיוק באמצע להסניף אותי.

ואותו שלומי שכעמדו לי דמעות בעיניים כשסיפרתי לו שאני עוד אתגעגע אליו, החזיק לי את הידיים חזק חזק והבטיח שאני בחיים לא אאבד אותו בתור בנאדם ושהוא תמיד שם בשבילי.

אבל השלומי הזה לא יודע שגם לי יש מישהו חדש, הוא לא יודע שיצאנו לפני כמה ימים והוא לא יודע שהמישהו הזה ניסה לנשק אותי.

הוא גם לא יודע שהזזתי את הראש בדיוק בזמן בשביל להבין שאני לא מסוגלת להתנשק עם מישהו אחר ולהמשיך הלאה מהשלומי הזה, לא משנה כמה חברות חדשות יהיו לשלומי.

והשלומי הזה בחיים לא ידע על כל המחשבות על הבגידה והבכי והכאב ההוא שעברתי כמעט לבד, הוא לא ידע כמה בכיתי כשהבנתי שבעצם איבדתי את שלומי, את שלומי שלי על כלום. על חוסר באמון. על סרטים של בגידה שבניתי לעצמי בראש.

ויותר מהכל, אף אחד לא ידע שאחרי זה, סיפרתי את הכל לשני [ואגב, גם היא חשבה שאני מטורפת], וכשהיא שאלה אותי אם הייתי חוזרת אליו כי היא יודעת שהוא עדיין אוהב אותי, עניתי לא.

והלא הזה בא אוטומטית בגלל שאני כל כך פוחדת לעבור את כל זה מחדש.

ואם תשאלי אותי שוב, שני, את אותה השאלה עכשיו, אחרי שחשבתי על הכל, אני אענה לך שכן. כי אני פשוט אוהבת את שלומי ואני אסכים לעבור את כל זה מחדש רק בשביל כמה דקות של אהבה איתו.

ואני.

אני לא נותרתי אותה אחת. עכשיו ניצבת מולכם מישהי אחרת.

לא אותה תמימה שתאמין בכל אדם, לא. לא זאת שמלאת אופטימיות וצחוק משוחרר.

עכשיו עומדת פה מישהי חשדנית, חסרת אמונה באנשים. "מטורפת", כמו שההיא כינתה אותי, חסרת גבולות ומעצורים וכואבת. תמיד כואבת. גם כשאני אחייך, תדעו שזה מזוייף. ואולי זה לטובה, ככה אני לומדת מהטעויות שלי.

יותר מכל, המישהי הזאת מבולבלת, היא לא יודעת כבר אם הערכים שהיו לה פעם הם בדיוק כמו היום, לא יודעת אם הרצונות והחלומות של פעם הם בדיוק כמו של היום. ואם לומר לכם את האמת, כבר אין לה כוח לחשוב על כל זה ולבדוק את זה מחדש. למה? החיים עוד ארוכים, יהיו עוד המון דברים שיגרמו לה להתייאש וישנו את כל הראייה שלה על החיים, ובכל זאת, אני לא מתייאשת.

הרבה דברים אין לי כוחות כבר לברר עם עצמי, אבל יש כמה דברים שדיי ברורים לי.

חוסר האמון באנשים, הפסימיות, ההפנמה, השתיקות, החומות. אלה שהיו פעם, לפני שנים רבות 100 אחוז אני, חזרו להיות שוב חלק אדיר ממני.

עצם העובדה שחברות שלי כל כך לא מכירות אותי, חברות של עשור לא יודעות להבדיל מתי אני בהתקף צומי [מהסוג שהן אוהבות לעשות, והרבה] ומתי אני באמת במצוקה, מעציב אותי מאוד.

ומה שמעציב אפילו יותר זה שאנשים שנמצאים רק כמה חודשים בחיים שלי, ידעו להגיד מייד שמשהו לא בסדר איתי, אבל אל דאגה, אתן כבר תרגיעו אותם ש- 'זאת נטלי. וככה היא כשהיא רוצה קצת צומי'.

ומה שהכי מעציב, זה כשאתן סוף סוף מבינות שבאמת יש לי בעיה, במקום לנסות ולדבר איתי ולחפור בי, אתן רק מסתכלות בי במבט חלול ואומרות "אני לא מכירה אותך". את יודעת משהו, מתוקה? את לא מחדשת לי הרבה. את באמת לא מכירה אותי.

ואם אני מכירה את עצמי? זאת שאלה טובה. בימים האחרונים יצא לי לחשוב על זה שבאמת אפילו אני כבר לא מכירה את עצמי.

לא יודעת אם זה פוסט סיכום שנה או פוסט סיכום סופי.

לא רוצה לעזוב פה, ולמען האמת, גם אם יחשפו אותי מחדש, אני לא אפסיק להיות פה.

כי בעצם כל מה שכתבתי פה זה החיים שלי ואולי לא הכל ידוע בהם לשאר האנשים בחיי, אבל מעולם לא לכלכתי פה על מישהו מחבריי, ואם כן, הם קיבלו את המילים האלה בפרצוף עוד לפני שהמילים האלו נכתבו כאן.

הדבר היחידי שמפריע לי בחשיפה, זה שהם ידעו מה שבאמת עבר עליי. מה באמת הרגשתי. יבינו שזו לא היתה הצגה, ששום דבר פה לא שקר. שכל זה וכל מה שאי פעם אמרתי או עשיתי זו באמת אני. בלי שום זיוף או ניסיון להגדיל ולייפות את זה.

ואולי אחרי זה, הם באמת יחשבו שאני מטורפת. שיחשבו.

והעיניים חזרו להיות עצובות,

העיניים חזרו להיות עיניה העצובות של ה'ירחה'.

והשיר הזה, כדאי שתתעמקו במילים.

אני לא יודעת אם הוא מתאים לפרידה ממנו,

או אולי לפרידה ממכם,

כי זה כואב באותו מקום.

"גשם כיסה את אספלט הכביש

ביום הכי קר בשנה.

ומעיניי שלי, טפטוף מקומי,

כי יש סדק בלב, אהבה.

כשהלכת מכאן, לא ידעת לאן,

מסגרת פניי בחלון,

אבל גם בתמונות, לפעמים הדמויות

מקשיבות לתקתוק השעון.

ואולי, אתה פה חסר לי.

אתה כאן, אתה שם,

ובכל זאת, אתה פה חסר לי.

ואולי, אתה פה חסר לי.

מה יקרה אם פתאום תבוא אליי

ותייפה את הכל.

רגע של שקט, בחוץ שוב הגשם,

ממשיך על הכביש עוד ליפול.

ואולי, אתה פה חסר לי.

אתה כאן, אתה שם,

ובכל זאת, אתה פה חסר לי.

ואולי, אתה פה חסר לי.."