כן, היה פה שלג (נו טוב, מעבר לגבעות, אם אתם מתעקשים להיות קטנוניים), שמיכה צחורה ואינסופית באופק הקרוב. וכן, התלהבתי כמו ילדה קטנה וצווחתי בכל הבית. וכן, כשאבא חזר הביתה והאוטו שלו היה מכוסה לבן, יצאתי מהבית בגרביים וחולצה קצרה, למרות שעדיין ירד גשם והתנפלתי על טיפת השלג שעוד נותרה. וכן, זה היה נהדר, גם כשזה היה בארבע מעלות בלבד. :)

ודבר נוסף שמשמח אותי הוא שאני כל כך רוצה להשיג את המטרה ההיא. כל כך קרובה. רק עוד שני קילוגרמים. הורדתי כבר ארבע קילו בשבוע האחרון אחרי כל אלה שהעליתי בחודש האחרון. ואני כל כך קרובה כדי להגיע למספר הנכסף הזה. הוא לא הציץ אליי מהמשקל מכיתה ח' בערך. והג'ינס הזה, לא נכנסתי אליו כבר שנים. וזה עושה לי טוב בלב לדעת שאני כמעט שם.

וכשאני אגיע לשם, זה לא נגמר. פשוט מורידים הילוך, כדי לא לעלות ולא לרדת, לשמור על איזון מסויים. ואז אני אהיה מרוצה, רק אז, זה יהיה מושלם מבחינתי.

אני כל כך מטורפת לפעמים, גם אסף אמר.

*

ואם כבר אסף,

אז אסף.

מצד אחד, זה מתחיל בדיוק כמו הקשר האחרון והחזק שהיה לי, זה שהיה עם שלומי; הדלקות עליי מהצד שלו, אדישות כלפיו מהצד שלי, נשיקה חפוזה, כמה מילים יפות - רגעים נעימים - סגידות לגוף שלי והופ, נכבשתי, התפתחות.

מצד שני, אני שונה עכשיו. למדתי משהו, אני מקווה. ולכן, אני יודעת בדיוק מה יקרה בהמשך אם אני אחליק אותו לתוכי. המון רגש, המון פעילות בחדר המיטות, אובססיביות שלי, כעס, לאט לאט מוציאה אותו ומרחיקה אותו, ריב אחד שמפוצץ הכל. לא יודעת אם גם כאן תהיה בגידה, לא יודעת אם יהיה כאן משהו בכלל.

אז למה אני איתו, בעצם. הוא קורא לדבר הלא-מובן הזה שמתפתח לו בינינו בשמות; "קשר", "זוגיות", "חברים". אני, בתגובה, מזיינת לו במוח שאני באמת לא ממש בנוייה להגדרות, אתם יודעים, הגדרות ותוויות כאלה שמדביקים לקשר בין אנשים. כשבעצם, האמת היא שאני פשוט לא בנויה להגדרות איתו. עם אדם כמוהו. אנחנו כל כך שונים, בכל דבר. בחשיבה שלנו, באופי שלנו, בחיצוניות שלנו, בהתנהגות שלנו, בהגדרות שלנו, באנשים שלנו, בחיים שלנו. שמים וארץ. הוא לא בנוי בשביל אחת מסובכת כמוני ואני בטח שלא בנויה בשביל אחד... אחד כמוהו.

אז למה באמת, בעצם, אני איתו, לעזאזל? אני איתו כי מה אם פעם מזורגגת אחת, אני לא אמנע מעצמי דברים וחוויות והתנסויות רק כי ככה צריך לעשות? רק כי זה הדבר הנכון והדבר האחר הוא טעות וזה שטויות, ואת אדם בוגר ושקול ואחראי, אז די, תפסיקי? מה אם פעם אחת אני אעשה משהו בשבילי? אך ורק בשבילי? בשביל לספק אותי ולא אף אחד אחר? בשביל שיהיה לי טוב, שאני אחייך בבוקר ואזמזם ואגנח לו באוזן בזמן שהוא עושה בי את זממיו כי הוא באמת עושה לי טוב ולא כדי להסתיר ממנו שאני בעצם בכלל לא גומרת?

בגלל זה, אפשר לומר שהוא כאן לידי, איתי. לא, הוא עוד לא מכיר אותי, אבל לכל דבר יש את הזמן שלו. ואני יודעת שהוא מנסה, הוא משתדל, לפעמים נדמה לי שאפילו משתדל מדיי. ואני בעצמי עדיין לא יודעת אם הוא כאן זמנית או לטווח הארוך. ובכל זאת, הוא מוצא חן בעיניי. יש בו משהו מאוד פשוט, מאוד חד, מאוד אמיתי, הוא לא מנסה להיות מישהו אחר, גם אם האמת הזאת לא מוצאת חן בעיני כל העולם מסביב. ובפשטות הזאת, כל דבר וסימן שעליו מושך אותי. וזה כל כך מטורף. וזה כל כך טוב. לא חושבים יותר מדיי, נסחפים עם הרגע, עם הרצון המתאים ועם המשיכה הלא מוסברת הזאת.

מעטים האנשים פה ובחיים האמיתיים שלי שמסמפתים אפילו טיפה את אסף. אפילו לא טיפ-טיפה. איך האקס אמר לי? "עבריין תמיד נשאר עבריין". גם אבירן לא אהב אותו בכלל. לגבי אישתי אני לא צריכה לפתוח את הפה שלי, "אם את חייבת, אז לנצל ולזרוק. וכמה שיותר מהר כי הוא ממש לא מוצא חן בעיניי".

אז על מה הדאגה בעצם? על כלום. כי למדתי מההתחלה הקודמת, משלומי. הפקתי קצת לקחים ואני מקווה שאני אצליח גם ליישם אותם, על אסף. לכן עכשיו אין פה שום אפשרות להפגע, לא מהצד שלי. הוא אפילו לא קרוב לשביל המסוכן שמוביל אל הלב שלי (אחרת הוא מתכנן להכנס בדלת הצדדית ואז אני באמת אהיה מופתעת ואפול אליו, בואו פשוט נקווה שלא). ואם זה לא יסתדר איתו בסוף, זה לא יפגע בי, לא בלב שלי. זה יפגע בבטחון שלי, כי בדיוק כמו שהוא הביא אותו, הוא יכול לקחת אותו.

ובינתיים, ומה שחשוב לי זה השמחה שלי. מה שחשוב זה שבינתיים, זה עושה לי המון טוב. כי אף פעם לא היה לי דבר כזה, מבינים? אף פעם לא נמשכתי למישהו וזה היה הדדי, אף פעם לא הסתכלתי על מישהו שאני נמשכת אליו ועשיתי בו בדיוק מה שעובר לי בראש, בדיוק מה שאני רוצה ואני רוצה המון, הוא כבר למד, וזה כל כך ממכר. התשוקה הזאת, זה ממכר ומפתה. ואולי, רק אולי, עוד רגע אני חוצה גבולות לשדות חדשים שלא מוכרים לי.

כל כך ממכר.

הולך להיות חם בסילבסטר.

מאוד חם.

ושִׂמְחָה, שִׂמְחָה, שִׂמְחָה,

וחיוך אחד שלא רוצה לרדת.

בשבועיים האחרונים, הגעתי למצב חדש ואיזה קטע שדווקא אני הגעתי למצב הזה. ודווקא אני, שכל כך נקשרת לאנשים, שיש בי כל כך הרבה אהבה לאנשים ואני יודעת מתי להוכיח את הדברים האלה, להראות להם כמה הם חשובים לי. אז דווקא אני, זאת עם המגע והחיבוקים והנשיקות על הכתף וה"אני אוהבת אותך", דווקא אני. דווקא אני הגעתי למצב של להעיף את כולם מהלב שלי. ניתוק מוחלט מהסביבה. הוצאתי את כולם. ובסדר, אני עדיין מחייכת וצוחקת, אבל מי אמר שאתם עדיין בתוך הלב שלי? זה אובייקט שעומד מולי, אחד שהלב שלי התכווץ ואיבד פעימה אחת בגלל משפט אחד או יותר שפגעו כל כך, והאובייקט הזה לא שונה מכל אחד אחר שעומד ברחוב, כלום, זר, אני לא מכירה אותך בכלל ובזכות זה, מגיע להם כל הקור שבעולם, כולו, אבל יא אללה, אני לא מסוגלת. לב, תחזיק מעמד, אל תתן לאף אחד לחדור, אף אחד, או שאתה רוצה להרגיש שוב אגרוף בבטן?

***

ובגלל המצב הזה, הגעתי למצב הזה:

ערב חמישי או שזה כבר שישי, שעת לילה מאוחרת או בוקר מוקדמת, מועדון ירושלמי מוכר, עמוק בסמטאות המדרחוב הישן. בר צר ואינסופי, ברמן הומו וברמנית יפהפייה. הכניסה הייתה חלקה: "בני כמה אתם?" - "18" - "כנסו". בשלושת המקומות המרכזיים תראו אותי, את אישתי והאקס שלה מריצים קטעים כמו שרק שלושתנו יכולים. סיגריות ביד של כולם, הריח כל כך טוב שבעוד רגע אני עוברת לעולם הבא. כוסיות ביד של שניהם, אני את שלי כבר גמרתי, על חשבונו.

"רוקדים?", "רוקדים!". מוזיקה גרועה, אבל היי, אלכוהול מראה את החיים קצת אחרת. רק תנו לו לסחוף אתכם איתו, תרשו לו לעשות בכם מה שירצה. ואני, אני לא צריכה להשתכר למוות בשביל קצת להשתחרר, הספיקה לי כוסית וקצת או אולי יותר בשביל להרגיש את ההקלה הזאת, את הנוחיות הזאת פתאום, את הטירוף הזה מציף לי את הוורידים.

אני מובילה את אישתי לרחבה הקטנה ומספיקה לקלוט שלוש זוגות עיניים מתעניינות. שתינו רוקדות צמוד, גבר עם ראש קצת מעוות היה מקבל את הרושם המוטעה שאנחנו בכלל לסביות. אני סופרת אחורה מעשר והופ, עוד לפני שסיימתי, ידיים גבריות עוטפות אותי מאחור. ואז מגיע הקטע המקובל מראש: הראש שלי מסמן בהנהון כדי שהיא תתן קצת מידע, היא בוחנת אותו ומלקקת את השפה העליונה, מה שאומר, שהוא שווה ריקוד ואולי אפילו יותר.

בינתיים גם אליה מגיע מישהו, הנהון שלה, חיוך שלי, מה שאומר שהוא חמוד, אבל לא יותר מזה. מתפצלים, אני מסתובבת לבחור שלי בשביל לגלות שהוא הרבה יותר גדול ממה שחשבתי וממש, אבל ממש, חתיך. שיער קצוץ אבל לא יותר מדיי, עיניים שחורות וגדולות, גוף שזוף ושרירי לתפארת מדינת ישראל, גובה מושלם והחלק החשוב ביותר, הבושם הגברי האהוב עליי נודף ממנו. כל המבטים של הבנות מספרים לי שהוא הגבר הכי נחשק במקום. והבפנים? לילה שלם העברתי איתו ואין לי מושג. וזה מה שנחמד בעניין, אבל אני מתארת לעצמי שהוא מסוג המוח-מלא-מגנזיום.

אני מחייכת ומתקרבת לאוזן שלו, "נטלי", אני אומרת לו ולוחצת את היד. "בת כמה?" הוא שואל, ריח חזק של וודקה, הוא קצת מסובב. "זה קריטי?", אני עונה בשאלה, הוא בוחן אותי מלמטה ללמעלה ומחייך, "האמת שלא". אני שוב מתקרבת לאוזן שלו, "16", אני אומרת. "וואלה...", הוא אומר, זה באמת לא היה קריטי במיוחד, "אסף, 18".

עוד לא רוקדים חמש דקות שלמות והופ, הוא מנשק אותי. וואו, היי להפסיק הכל בבקשה, כולם, מיד. הוא? מנשק? אותי? אותי?! שנה לא התנשקתי. נטלי, מה לעזאזל את עושה? אני מרחיקה אותו ומסבירה לו שאני לא מהסוג שהוא רוצה וחוזרת לאישתי שעומדת ליד האקס שלה בפה פתוח למדיי, "את ראית מה הוא עשה כרגע?", אני שואלת בשקט, מזועזעת מהעובדה שמישהו ממש חיבל בעשר שנות ההתנזרות שתכננתי לעצמי. האקס שלה צוחק, "אם ראינו? הוא קצת טרף אותך!".

אישתי מוציאה לי את המילים מהפה ואומרת שהוא חתיכת חוצפן ותוך כדי לא מפסיקה לצחוק. הוא שוב בא מאחוריי מנסה לשכנע אותי לחזור לרקוד ועל הדרך, ככה אם לא אכפת לי, להתנשק איתו קצת. אני מנפנפת אותו עוד מספיק פעמים בשביל שאדם נורמלי יבין שאני לא בעניין. אבל הוא לא מבין. "מה יש לך, נו אני רק מנסה להתחיל איתך", המחשבה הראשונה והיחידה שעברה לי בראש גם נאמרת "לא נכון... מה, באמת? חשבתי שאתה מנסה לשכנע אותי לעשות צניחה חופשית! להתחיל איתי, יא אללה, איך לא עליתי על זה לבד?".

הוא מסתובב והולך ועדיין לא מתייאש. אישתי צוחקת וגם האקס שלה, "מסכן, הרגת אותו!". "רגע," האקס מפסיק את הצחוק של אישתי, "סבלת?", הוא שואל, "כי אם כן, אני אעיף אותו בעצמי! ואם לא, אז מה אכפת לך?". אני חושבת כמה שניות, באמת מה רע לי להשתובב קצת?. "אהמ, תן לי עוד דקה," אני אומרת כשאני מצליחה לראות שאותן זוג ידיים נכרכות שוב סביבי וחוזרות אליי שוב, כמו שהוא עשה גם בשאר הלילה, "ואני אגיד לך כמה טוב הוא מנשק...", אני קורצת לאקס וחוזרת לנשיקה. משעינה אותו על הקיר בשביל לגלות שהוא מנשק ממש טוב. היי ואני לא רגילה לכאלה שמנשקים טוב.

אני חוזרת אל שניהם, אל הבר, מתמוטטת על הכסא הגבוה שביניהם ושותה מהוודקה של האקס, "ג'יזס, הוא מנשק פאקין טוב!". אישתי מחייכת, "יאללה מה אכפת לך? תהני קצת. גם ככה לא תראי אותו שוב בחיים שלך!", אני מתפלאת על הגישה הפתוחה של חסידת אומות העולם, אבל מתעלמת.

חוזרת אליו. "יש אייסיקיו?", הוא שואל. "יש", אני עונה, "תוציא את הפלאפון ואני אכתוב לך". הוא מחייך, "הלך הפלאפון, לא צריך, תגידי לי, אני אזכור". הביטוי 'תגידי לי, אני אזכור' הוא דרך מילולית-ספרותית-חמקנית לנפנף וזה טוב, זה אומר ששנינו הבנו מהי מטרת הערב. אני אומרת לו את המספר שלי, הוא מדקלם כמה פעמים וממשיך בחקירה. "יש לך חבר?", הוא שואל. "לא..", אני עונה. "אז עכשיו יש לך". אני צוחקת ואומרת לו שהוא ממש שיכור והוא ממש לא מכיר אותי והוא ממש לא רוצה משהו איתי, הוא רק שותק ומתקרב אליי שוב.

אני מתמכרת למוזיקה, עוצמת עיניים ושומעת אותה כמו שרק אני יכולה לשמוע אותה, איפשהו מבפנים. יוצאים החוצה, ספה אינטימית משהו. "את לא שותה, נכון?", הוא שואל, אני עונה שרק מדי פעם, "וגם לא מעשנת..", הוא שואל-עונה, "אז איך לעזאזל את נהנית?". הוא לא מבין שבאמת טוב לי ככה, עם המוזיקה והריח החזק הזה והראש הקצת משוחרר אבל לא עד הבורג האחרון. אף פעם לא עד הבורג האחרון, תמיד בשליטה, נעים לי ככה.

אנחנו קרובים לסיום הערב כשהוא שואל את כל השאלות. ועוד לפני שאני מספיקה להבין מה לעזאזל הוא עושה, הוא מוציא שקית קטנה, שקופה ואטומה ובתוכה ארבעה כדורים קטנים, האורות משנים להם את הצבע בכל רגע. לוקחת לי מאית השניה בשביל לקלוט מה הכדורים האלה בדיוק. הוא מחייך, "רוצה לנסות?". עוברת עוד מאית שניה בשביל שאני אבין שלא. כי כמו שאמרתי, כמו שהסברתי לו וכמו שהוא לא הבין, אני לא צריכה את זה. לא עכשיו בכל אופן.

יכול להיות הכי קל בעולם בשבילי לקחת את זה. להתמסטל. להתחרפן. להזות. לזיין אותו בשירותים הקרובים כמו שהוא ביקש קודם, אז מה שאני עדיין בתולה? מה אכפת לי, הרי עוד חצי שעה יש לי מונית ישר הביתה, ההורים כבר ישנים, אני רק צריכה להוריד את העקבים המרעישים לפני שאני נכנסת והם אפילו לא ידעו מה עבר עליי בלילה. זה יכול להיות הכי קל שבעולם, הכי קל. אבל אני בוחרת שלא. כי זה לא מתאים לי וזה לא אני. אבל הכי חשוב הוא שאם אני אקח את זה עכשיו, זה יהיה מתוך נפילה, לא מתוך ניסיון וזה המתכון המושלם להתרסקות ואני באמת לא רוצה להתרסק.

אני מחייכת אליו ואומרת שלא. המסיבה נגמרת, הוא ממשיך לנשק אותי ואני מרגישה איך לאט לאט הוא משתנה. קוראת לחבר שלו, מוציאה את המפתחות לאופנוע של אסף מהכיס שלו ומסבירה לחבר שהוא לא יכול לנהוג הביתה במצב הזה. הוא מהנהן בהסכמה ואני תוהה אם גם הוא שיכור, שואלת אם יש כסף למונית, הוא עונה שכן. אני מנשקת את אסף כפרידה, לובשת את הג'קט השחור שלי ויוצאת אל הגשם והקור המקפיא בידיעה שהוא יגיע הביתה בריא ושלם.

ואת השאר אני אשאיר לעצמי. אני רק אסכם שהיה מאוד נעים להכיר את אסף. מאוד.

ואני יודעת שהוא ניסה לעצבן את האקסית שזרקה אותו לפני שבוע, והאמת היא שזה לא בדיוק הפריע לי מה היו הסיבות שלו, כי גם לי הוא עזר, הרבה יותר ממה שהוא יודע והרבה יותר ממה שהוא רצה.

הוא החזיר לי את הבטחון שלי שהיה איפשהו באזור דרום הארץ, הוא עשה לי את המבחן הכי גדול שאני יכולה לעבור והוא נישק אותי אחרי שנה שלא התנשקתי. וככה, הוא סגר את הזיכרונות הלא-נעימים משלומי בשביל שאני אפתח זיכרונות חדשים עם אחרים.

ובאמת לא יזיקו לי קצת, אתם יודעים, קצת שטויות.

6 בבוקר, עייפה למוות, בודקת הודעות באייסיקיו והופ, הודעת מערכת, אסף, 18, ירושלמי.

"היא מיוחדת, אחת שמחכה לו,

יושבת שעות, מסתכלת מהבר.

אש באביב, באוויר, ועוד מעט היא תשיר

שיר אהבה שכולם מחכים לו."

וכבר אין פה יוצאים מהכלל. כולם, אחד אחרי השני, אכזבו אותי, ורובם אפילו לא יודעים עד כמה, כי אני שתקנית. ואני עדיין מנסה להבין איפה אני בעצם טעיתי.

וזה מאוד פשוט להפסיק את זה, מתרחקים מאלה שמכאיבים. וזה לא וויתור למענכם, זה לא בשבילכם, בשביל להוציא את הנשמה שלי עליכם. רק בשבילי, רק אני, רק לטובתי, למען השפיות הפרטית שלי.

וזה נוח לי ככה, בשקט שלי. כן, אני באמת לא צריכה שתבואו ותגידו שאני נראית רע ושאני צריכה לישון יותר, אתם הרי יודעים כמה אני מותשת, לחץ. לחץ.לחץ. 12 שעות מחוץ לבית, 14 שעות, 16 שעות.

כמות החומר שאני צריכה להשלים במתמטיקה עולה על גדותיה. בלגן בעבודה עם איזה אירוע גדול שאני צריכה לארגן בזמן שאני אוכלת את הלב על כל המוזיקה שיש שם, זאת שאני בחיים לא אהיה חלק ממנה. יותר מדיי מבחנים, יותר מדיי עבודות.

החדר שלי מבולגן, את התיק מלפני שבועיים עדיין לא רוקנתי. על הרצפה יותר מדיי עיתונים והטור ההוא של יאיר לפיד שאהבתי נורא מלפני יותר מחודש, עדיין תקוע מתחת למיטה, יחד עם המיני שמדדתי לפני שלושה שבועות. תמונות שפיתחתי מלפני חצי שנה עדיין זרוקות בסדר מסויים על השולחן, כדי לשמר את הרגע, אסור לאף אחד להזיז. ערימה של ספרים, שעוד לא קראתי ושקראתי יותר מדיי פעמים. וערימות של בגדים לכביסה שאני מתעצלת להוריד.

כל בוקר קמה מישהי אחרת, נכנסת לבגדים שבגלל שאני לא מפסיקה לאכול, הפכו צמודים מדיי, מהדקת את המסכה, מביטה במראה ורואה מבט ריק. ונזכרת שפעם, העיניים האלה היו יפות יותר, ולאיפה הכל נעלם ומה עושים כדי שזה יחזור?

וזה טוב, להתנתק לפעמים. זה נותן קצת זמן לעצמי. להבין למה ולמי הפכתי. נדמה לי שהפכתי לריאליסטית יותר, אולי יותר מדיי. אם פעם הייתי ילדת השמנת שבטוחה באמת ובתמים שהכל יהיה בסדר, אני יודעת היום שזה יקח זמן וגם כשזה יגיע, זה יכול ללכת. הכל רגעי. דברים לעולם לא יהיו מושלמים לנצח.

אלוהים? אני עדיין במחשבות עליו, לפעמים. חוזרת אליו כשטוב לי, עוזבת אותו כשרע לי, ההיפך מאנשים אחרים. אני בספק אם אי פעם האמנתי בו, אם מישהו באמת מאמין בו. אנשים פשוט רגילים למצב הזה, כי זה מה שלימדו אותם, שהוא קדוש, וצריך להאמין בו והוא יעזור. אבל אתם, אתם באמת מאמינים בו בכלל או עושים הכל כמו מכונה רובוטית שמשלימה את המשימות שהוטלו עליה?

וחברים? חברים זה טוב. צריך פשוט לדעת לא להקשר אליהם יותר מדיי, לא לתלות בהם יותר מדיי תקוות וציפיות וחלומות. ואז דברים זורמים יותר טוב. כי כולנו רק בני אדם בסופו של דבר.

וחתונה? חתונה זה כלום, זה מיותר, ואם זה קורה, זה שקר. זה טקס שעושים בשביל לומר שעשיתם אותו. דברים הרי לא ישתנו, הזדיינתם עוד קודם וגרתם יחד גם קודם והייתם אחד בחיים של השני כל הזמן והיה לכם ילד, עוד הרבה מקודם. אז מה אתם צריכים? פתק ממוסגר שיהיה כתוב עליו שאת שייכת אליו והוא שייך לך? חתונה גדולה ונוצצת?

מה שאנשים לא מבינים עם נישואים ובכלל זוגיות זה שבני אדם משתנים. והם משתנים לא בהתאם למה שהשני צריך ורוצה. הם משתנים איך שבא להם. וברגע שהוא ישתנה לך מול העיניים, את לא תכירי אותו, את לא תדעי מה עשית שזה מגיע לך, את לא תדעי איך להגיע אליו יותר. ואז מה, גירושים? למה? הרי אין זוג שקיים במשך שנים מתוך אהבה, נכון? כי אהבה זה טוב ויפה, אבל זה נגמר בשלב מסויים, זה לא לנצח, גם אם הוא הבטיח לך ונשבע עם משהו על ירושלים.

ואז מה נשאר? דבק שמחבר אתכם לנצח או לפחות עד הקריז שבו תתקשר לעורך דין סופית, מריבות, ילדים משותפים שסובלים כמעט כמוכם, תסכול אישי ומן הסתם גם מיני, אחרת תלך להביא לך מתל ברוך איזו זונה בת 17 שבסך הכל רוצה את המנה שלה עד סוף הערב.

***

ונדמה שכל השינוי הזה התחיל כשאנחנו התחלנו להתפרק. כי כל אחת הולכת בדרך שלה ומוצאת אנשים שמתאימים לה. ואולי זה היה אמור לקרות כבר מזמן. ועדיין לא היה פה ריב ענק שיפוצץ הכל, עוד לא. זה עניין של זמן, אנחנו יודעות את זה, נכון? ההיא תריב עם ההיא, ואז אני והיא נצטרך לבחור צד. אני שונאת לבחור צד, זה אומר לוותר על מישהו.

ואתמול, לי ולך הייתה שיחה רצינית, כזאת שהרחקנו והדחקנו במשך שנים. ואמרנו הכל. וזה טוב, לומר הכל.

אמרתי לך,

שאת, את לא היית צריכה לבוא איתי לבדיקה הזאת. רק שלושה אנשים בעולם יודעים כמה פחדתי מהדבר הזה, ואת בטח לא אחת מהם. ואם הראיתי פחד, כבר הבנתי שפחד זה דבר שמתגברים עליו ואחרי שהוכחתי את עצמי לעצמי פעם אחת, אני מסוגלת לבד, גם אם את לא יודעת את זה.

מה שאת כן יודעת זה שלא רציתי שאפילו אמא תבוא. זאת את שהתעקשת גם לבוא. ואני, אני עדיין מנסה לחשוב אם עשית את זה כדי להיות איתי, בשבילי, או בשביל להרגיע את המצפון החרא שיש גם לך, שצרח לך שאת מרחיקה את החברות האלה שהיו איתך מגיל אפס.

זוכרת, אז? שהיית שיכורה כל כך והצחקת אותי בדברים שרק שתינו הבנו? נראיתי שיכורה כמעט כמוך, למרות שבקושי שתיתי. ואת יודעת כמה התאים לי להתנהג בדיוק כמוך ולשכוח מהכל, לא עשיתי את זה רק בגללך. בגלל שראיתי איך המבט שלך מבקש שאני אשמור עלייך, זה הרי החובה שלי, בתור זאת שמכונה האישה שלך.

אני זוכרת שאחרי זה התחלת לבכות, בגלל ההיא שאת עדיין איתה, שצרחת שאת בחיים לא תדברי איתה יותר, אחרי מה שהיא עשתה לך. איבדת שליטה. ובסוף, בסוף בכית לי על הכתף כמעט שעה שלמה, אמרת שאני החברה הכי טובה שלך. ואז, אז ראית אותי בוכה אולי בפעם הרביעית בחייך (חמישית, אם כוללים את אתמול), כל כך הרבה זמן שאת איתי וראית אותי בוכה כל כך מעט. אני לא אגזים אם אני אומר שלמדת ממני לא להראות חולשות. רדפת אותי בימים שלאחר מכן כדי לדעת מה גרם לי, נסיכת השלג, לבכות.

מכוסית אחת שהקפצת והישר אל השנייה, ומצרחה אחת אל האחת ומדמעה לדמעה, שאלתי אותך אם גם אני אכזבתי אותך אי פעם. ושמחתי לראות שאפילו לא היססת, ענית לי מייד שלא. וזה עשה לי טוב וממש ריגש אותי לדעת שלא אכזבתי לפחות אדם אחד בחיים שלי. את הרי לא יודעת באיזה מצב חרא הייתי, אתן אף פעם לא יודעות, כי אני אף פעם לא מספרת, כי ביקשתן שאני לא אספר.

אז כדאי שתדעי שאכזבת אותי. תעשני, אם זה מה שעושה לך טוב, תעשני עד מחר. תקני חפיסה משלך ותברחי בהפסקות למחששה מאחורי ביצפר, באמת שלא יכאיב לי כמו שכואב לי עלייך עכשיו.

כי את, זאת שטחנה לי בשכל במשך חודשים שזה לא בריא ושאני סתם נגררת אחרי שלומי, את, את אכזבת אותי. תמיד הסתכלתי עלייך בתור זאת שבחיים לא נגררת אחרי אחרים, שמנהיגה אחרים, שיודעת לומר לא. מזל טלה עקשנית שכמותך. איפה זה עכשיו? לאן זה נעלם לך?

זה נעלם לטובת "זה מתאים לי להחזיק סיגריה"? את מבינה מה מטריף אותי? את לא עושה את זה מתוך נפילה, כי כואב לך, כי רע לך. זה לא זה. כי כן, מותר לך ליפול ואני פה בשביל לתפוס אותך. אני לא יכולה לסבול שאת יושבת שם עם הסיגריה שמתאימה לך לחולצה אבל לא מתאימה לך לאופי ומזמרת לי שזה פשוט מתאים לך לסטייל.

עכשיו אני כבר יודעת שדברים הם לא ככה.

שעשית את זה, רק בגלל שהרגשת בדיוק כמוני, מוקפת אנשים אבל לבד.

ואת השנייה, אכזבת אותי אפילו יותר מהראשונה.

זוכרת שדיברנו על שקרים? כן, אני שקרנית סדרתית. אני מודה בזה, יודעת מה? אני אפילו גאה בזה. כי כל השקרים שלי, כולם, הגיעו רק למענכם. כדי שאתם לא תסבלו אותי, כדי שלא תצטרכו לדאוג לי ואני לא אהיה מעמסה. ואת... זאת שמספרת לכולם שהכי חשוב לך זה החברות, שאת תהרגי בשבילן.

את, הולכת ומתחרמנת עם האהוב של החברה שלך בזמן שאת מספרת לה שרק ניסית לסדר לה אותו? מילא זאת הייתה נפילה חד פעמית, אני מבינה שאת חרמנית, אבל נפגשתם בשביל זה שלוש פעמים(!), שיקרת לחברה שלך במשך שנה שלמה, וגם לחבר שלך(!), גרמת לו לריב עם כל החברים שלו, כולם, בגלל השקרים האלה שלך.

איך את יכולה להסתכל לעצמך בעיניים כל בוקר?

וכמה שישבנו ודיברנו והוצאנו, הבנו שהפסקנו להיות החברות הכי טובות כבר מזמן, לפני כמעט שנתיים ואנחנו סתם חיות בשקר. ואני מבינה אותה, שהיא לא מסוגלת להיות איתנו בגלל שההיא, שתקעה בה את הסכין הזאת, תמיד נמצאת איתנו. ובכל פעם שהיא רואה אותה, היא רואה אותם ביחד. אני מבינה את זה. ואני גאה בה שהיא לא לוקחת אותי ואת אורטי ממנה, כי היא, אישתי, יודעת להסתדר והיא, היא, בלעדינו, פשוט תשאר לבד.

ויודעים מה, אני שמחה שדיברתי איתה, עם אישתי, אתמול. רק היא ואת יודעות כמה זה כאב לי. וגם את, כשבכיתי לך בטלפון אתמול בערב, לא הבנת כמה, כי לא ראית שהדמעות שלי המשיכו לרדת בכל דקות השיחה, גם כשצחקתי.

(תודה שהיית שם).

ובכל זאת, זה כואב לי. כי כאן בעצם, איבדתי את החברה הכי טובה שלי. וכל התמונות ילדות שעוברות לי בראש, הן מופיעות בהן. זה נעלם. כי שם הן היו ועכשיו כבר לא. הייתי שם, כשהן עלו לכיתה א' ועזבו את הגן. וכשהבנזונה ההוא צחק עליהן. ומסיבת סיום של כיתה ו'. וחטיבה, שהפכנו להיות הכי יחד שאפשר. ומחזור. ודמעות של אושר. והחבר הראשון שלה ושלי ושל ההיא וההיא. ואהבות נכזבות. ומד"צים. ונשיקה ראשונה. ונסיעות ארוכות לים. ומסיבת סיום של ט'. וחרמון ראשון. ובגרות ראשונה. ולילה ראשון של אלכוהול. והתגנבויות למסיבות של חוקיים. ובין לבין גם אינספור שעות בטלפון וריבים וצחוק וכעס וכייף וצרחות וימי הולדת ובכי ויציאות ובגידות וטיולים שנתיים וכאב והמון יחד.

וכל התיכנונים הנאיביים והילדותיים האלה, שיום אחד נגור יחד באיזה דירה שכורה, אולי בתל אביב. וכל הדיבורים על זה שנטלי תהיה אחראית על החשבונות ותעשה קניות (ומדיי פעם גם תסחוב אותן יחד איתה) ואורי תבשל (ותאפה ותעשה כל מה שקשור בעניין) ואורטי תנקה (כי באמת לא יזיק לה. היא עד היום לא יודעת מה זה לנגב אבק) ואישתי תעשה כביסה (ואם נשכנע אותה, אז גם כלים), כל זה, כבר לא תופס.

וכל כך רציתי להיות בכל הרגעים הראשונים שלהן. ותיאוריה וטסט רביעי (נו, בואו נהיה רציניים) והופ רישיון. וחוויות מהסקס הראשון. והנשיקה הראשונה של ההיא. ובגרות אחרונה. ומסיבת סיום. והופכים לחוקיים. והמון לילות של אלכוהול בלי סתר. ומסיבות גיוס. ולילה של מעבר גבולות. ובכי בתחנה המרכזית. ולקפוץ לביקור כשסוגרים שבת בבית. ואז מסיבות סטודנטים. ועבודה רצינית ראשונה. וגברים שמזדמנים ומזדיינים. ודייטים רציניים. וסיפורים עליו שבסוף הוא האחד שלה. ומסיבת רווקות עם חשפן שדומה להוא. וחתונה שבה הן יברכו בווידיאו-קליפ. ודובונים ובלונים שהן ישלחו אחרי הלידה. והילדים שישחקו יחד. נכדים ונכדות, אולי נחתן את הילדים אחד לשניה. ובסוף השקט שבהלוויה. וזה נפסק פה, אני לא אהיה בזכרון שלהם מהחוויות האלה והן לא יהיו בשלי. כל העתיד המתוכנן והטיפשי הזה נעלם פה. כי אין את זה יותר. אין לאף אחת מאיתנו חלק בזה יותר. וזה עצוב לי.

**

ופתאום, ככה פתאום,

אני מוצאת את עצמי לבד.

וקשה לי עם אנשים חדשים, נורא קשה לי.

כי אני מאוד בררנית ומאוד סגורה ומאוד לא מי שאני עם אנשים חדשים.

אז נכון, מצאתי מישהי אחרת שמרתקת אותי, שעושה לי טוב על הלב, הילה.

הילה היא הגירסה שלי, של מה היה קורה אם הייתי נשארת עם אופיר, רק קצת שונה.

אני אוהבת איך שהיא מצלמת כל דבר שזז וברגע מסויים היא מחייכת, "נטלולה? חייכי מייד למצלמה של הילה!", חיוך מובך, שיער שעף ברוח, שמים אפורים ובכל זאת לא קר לי.

אני אוהבת שהיא יושבת ומציירת שעות והמכחול הישן שלה בורא לי מול העיניים,

ואני אוהבת את זה שהכלבה האמסטפית-לברדורית שלה הביאה לי את הצעצוע שלה כדי לומר לי "ברוכה הבאה" ואז קפצה עליי (עליי!! ואני אשכרה לא צרחתי יותר מדיי.. לא מגיע לי איזה פיצוי כספי מהמדינה או משהו?)

ואפילו עוד יותר את העובדה שהחבר שלה הוא הפסנתרן הטוב ביותר שזכיתי להכיר.

ונדמה כאילו נסתדר ממש טוב, שזו התחלה של משהו נעים,

ועם כל זה, אני יודעת שהיא לעולם לא תהיה אחת מהן, שלושתן.

הרי אף פעם לא נוכל להשלים פער כזה, של יותר מעשר שנים.

*

ובקבוק עם ריח חזק מדיי שוכב לידה.

אמא ואבא לא בבית.

שיער מפוזר ומבולגן.

חזייה ומכנס קצר.

טעם מגעיל של קיא עדיין בפה (כן, חזרנו לתקופה הזאת, וולקום באק, דיר, איי מיסד יו).

עשרות דפים שהיא קרעה עוד קודם, של מכתבים שהחברות ההן שפעם היו לה, כתבו לה כשהיה להן משעמם בשיעור היסטוריה כזה או אחר, עם לבבות ופרחים ו"איי לאב יו, נטשה" בכל הצבעים, מהסוג שכבר לא עושים.

התמונות מפוזרות מולה והיא מביטה בהן במבט אטום,

ואם היא לא הייתה כל כך מותשת, היא מן הסתם הייתה צוחקת מההשפעה של הרעל הזה.

וקר לה. ודמעות מקפיאות מתייבשות על הפנים, כי אין מי שייבש אותן.

ואז נהיה חורף, העלים הירוקים כבר צהובים,

ואז נהיה חורף, חברים הולכים חוזרים.

ואז נגמר הקיץ, כבר לא יורד אל הסלון בתחתונים,

נגמר הקיץ, אתה מבין שהבדידות שלך נשארת מבפנים.

ופשוט תפסיקו לאכזב אותי

(וסתם כדי שלא תשכחו:

סופגניה? אה-הא, פאקין חמש-מאות קלוריות. זה המון. כן.

וחנוכה שמח[?] :).