רואים מה זה? או שאני שוכחת אתכם לחודש שלם, או שאני מביאה בשני פוסטים לשבוע. =]

בכל הפסקה של יום שישי, כבר נהיה לנו הרגל לנצל את ההפסקה הזאת לביקור בחדר המוזיקה. ובדרך לשם אני רואה את מי שבימים האחרונים גורם לי קצת לשמחה וקצת לעצב. ורק עכשיו הכרתי אותו. והוא כל כך יפה. עומד שם, קצת גבוה ממני, עם שיער חום ובלורית כזאת ועיניים חומות, עיניים שמשדרות טוב לב. ואני יודעת שבינתיים זה רק הידלקות קלילה שכזאת. שום דבר רציני. ואין שום סיבה שבעולם שהוא ישים לב אליי בכלל, הוא כל כך ברמה אחרת, שזה קצת  גורם לי להיעצב שאני לא מספיק טובה בשבילו.

והוא כל כך ההיפך משלומי, כל כך בוגר ולא ילדותי. ובכל זאת, עם כריזמה וחוש הומור. ואני יודעת שהייתה לו חברה והיא ממש עכשיו נפרדה ממנו, הטיפשה. והוא מחייך אליי בכל פעם שהוא רואה אותי, אולי סתם כי יש לנו כמה חברים משותפים, אבל החיוך שלו כל כך מסנוור שאני נמסה מייד, בלי שיהיה אכפת לי למה בכלל הוא מחייך. אבל אני לא נסחפת מייד, למדתי את הלקח. הכל לאט, לא לסמוך מייד. זה הכל עניין של זמן.

ואבירן יוצא לעברי מהחדר, והוא מרים גבה "העלמה נטלי ****** (שם משפחה, חמודים, חומר מודיעיני חסוי וסודי ביותר, עכשיו אתם מבינים מה מוחבא בכור בדימונה?) עם טריינינג ביום שבו אפשר ללבוש ג'ינס?" הוא שואל בציניות כובשת, ואז הופך לרציני "את מרגישה טוב, מאמי?".

איך הוא מכיר אותי. נראה כאילו כולם מכירים את נטלי. אבל אף אחד לא מכיר את נטלי שסגורה עמוק עמוק בפנים, אולי אפילו לא נטלי בעצמה.

אני מחייכת, חיוך לא מזויף, "סתם לא היה כוח בבוקר...", אני עונה, "בטח לא עם שמים כאלה שחורים..", מצביעה על השמיים מלאי העננים ומסתכלת על העצים שמאיימים לעוף מכדור הארץ בגלל הרוחות הירושלמיות המקפיאות. אני רואה את פניו המהורהרות, כמעט שומעת את הברגים החורקים שבמוחו זזים במרץ, "טוב," הוא אומר, "אבל נראה לי שבכל זאת את זקוקה לאיזה חיבוק כזה, גדול גדול, הא, מה את אומרת?" הוא שואל בביישנות מופגנת. אני עולה על קצות האצבעות (בכל זאת, הבנאדם מטר שמונים, נשבעת!), נותנת לו נשיקה גדולה ומחבקת אותו.

(פלאשבק:)

באותו זמן מלאו לי חמש עשרה. שבועיים לאחר מכן כל החבר'ה, עשרים במספר, קפצו לחגיגה קטנה ביום שישי בערב. אני זוכרת איך סידרתי את כל הבית ואמא אמרה שאני אביא אותם כל יום וככה הבית יהפוך למוזיאון ואני אזרוק בגדים של כביסה לסל, לשם שינוי ולא אשאיר אותה על הרצפה לשבוע לפחות.

בתשע וחצי כולם כבר נמצאים בסלון, שותים ואוכלים, מדברים ומדברים. מרימים כוסית (של קולה, רק אני של דיאט ;]) לכבוד היומולדת שלי. בתכנון לראות סרט ואני כמובן זו שלא בוחרת.

אני זוכרת איך שלומי מחבק אותי כל הזמן. זה היה עוד בתחילת הדרך שהיינו בלתי מופרדים. אנחנו מול המקרר ואני אוכלת ביס מקוביית שוקולד והוא אוכל את כל מה שנשאר ממנה, משאיר טיפה על השפתיים. ואני זוכרת את הנשיקה המתוקה שבאה מייד אחרי זה.

ואני זוכרת את "מת לצעוק" שראינו קרוב לתשעים פעם (כבר הזכרתי שאני שונאת את הסרט הזה?).  ועל הספה הגדולה והשחורה ישבנו אני הוא ואישתי. אישתי הכי רחוקה, שלומי נשען עליה ובסוף אני. אני זוכרת איך כל הסרט הוא עשה לי מסאז', מחבק אותי ולוחש לי כל כמה שניות כמה שהוא אוהב אותי ושיהיה לי המון מזל-טוב. הכי הרבה אני זוכרת את הסימן האוהב שהוא השאיר לי על העורף, שעבר רק אחרי כמה שבועות ועכשיו המקום הזה משאיר לי צלקת קטנטנה בלב.

אחר כך כשליוויתי אותם לקניון ואלי, חבר של שלומי, בא ואיחל לי מזל טוב. ואני זוכרת איך ששלומי הלך לתת חיבוקים לכל החבר'ה ואני ואלי נשארנו לבד. ואלי חייך ואמר לי מזל טוב ואחר כך הוא שאל איך הצלחתי לתפוס אותו. וכשאמרתי שלא הבנתי למה הכוונה, הוא אמר שאף בחורה לא הייתה איתו יותר משלושה ימים. שאני פשוט עשיתי עכשיו נס והיסטוריה וכנראה שהוא באמת מאוהב.

אבל למה נזכרתי בכל זה? בגלל הלילה של אתמול. איך שבת דודה שלי ישבה על המיטה בתוך החדר תכלת שלי והקשיבה לכל הסיפור על שלומי, הביטה בי כשאמרתי בקול רועד שיומיים הפרידה כבר היתה לו מישהי ואמרה בישירות וכנות שכנראה הייתי צריכה לשמוע כבר מזמן –

"הוא לא אהב אותך. הוא פשוט ראה מישהי תמימה עם המון אהבה שבאמת מסוגלת לתת אמון במישהו וניצל את המצב. אם הוא היה באמת אוהב אותך, הוא היה מבין שהתייחסת אליו חרא רק בגלל שחשבת שהוא בגד בך. שהכל היה אי הבנה. אבל אם הוא שכח אותך כל כך מהר, הוא לא באמת אהב אותך".

ולמרות שניסיתי להגן על שלומי, להגיד איזה חבר מדהים הוא היה ואיך זה לא הגיוני כי כולם אמרו וראו איך שהוא מאוהב בי, ידעתי שזאת יכולה להיות אפשרות, זאת יכולה להיות האמת. האמת שלנו. ורק אלוהים יודע כמה זה הכאיב לי.

עוברות כמה שניות שנראות לי נצח ואבירן ואני עדיין באותה סיטואציה; אני על קצות האצבעות, מגוחכת מתמיד, עם הטריינינג השחור והמחמיא שלי ופס עפרון האיפור החום שבעיניי קצת נמרח על החולצה העבה והלבנה שלו והוא מחייך ומחבק אותי, עיניו עצומות.

ומשום מקום אני מתחילה לשיר, אולי בגלל שחדר מוזיקה עמד במרחק מטרים ספורים ממני ושמעתי את אופיר מנגן בתוכו על הפסנתר את "זכיתי לאהוב".

"טיפה טיפה אני חוזרת לעצמי,

טיפה טיפה אני אוספת את השקט שלי.

אולי אפילו מתייפה..

טיפה טיפה..."

[מירי מסיקה – טיפה טיפה].

והוא יודע שאני עכשיו בוכה, אבל הוא שותק. כי הוא יודע שכשאני בוכה אני צריכה רק חיבוק. ואז הוא מפסיק את החיבוק, "לא אולי אפילו מתייפה, מתייפה בטוח, כמו תמיד..", הוא מחייך ומעביר ליטוף על השיער שלי. ואני מצחקקת ומוחה את הדמעה.

עמוק מתוך תת המודע שלי מהדהד קולה של אישתי,  "אל תהיי טיפשה, אבירן מאוהב בך כבר מכיתה ח'.. לא צריך להיות גאון בשביל זה, תראי איך הוא מתייחס אלייך יפה.." ואז, אחרי השתיקה הארוכה שלה, היא מוסיפה בדרמתיות "אל תפגעי בו, הוא טוב מדיי..".

כן, אתם מוזמנים לרצוח אותי כבר עכשיו על ההיעלמות הזאת.

למרות שניסיתי איכשהו להשאר באזור, קצת נעלמתי. טוב, קצת הרבה. =]

שבועיים לא הייתי פה. שבועיים מלאים בדברים.

ואת הפוסט הזה כתבתי כל כמה ימים, מוסיפה עוד חתיכה לפאזל.

"אני רואה, אני רואה, אבל ארבעים זה גם טוב.." המורה המקסימה שלי למתמטיקה אומרת במבטאה הרוסי [כן, רוסים, צרפתיים, אוקראיניים, ערבים, אמריקאים, הכל יש לי בביצפר. שקלנו לשדרג אותו לבית מחסה לעולים חדשים]. "אבל אני גם יודעת למה את מסוגלת. אני סומכת עלייך שמבחן הבא את תשפ..נו, איך אומרים מילה זאת? כן כן, תשפרי..".

העיפו אותי מהכיתה בפעם השנייה באותו יום. והפעם זה היה המורה להיסטוריה, ורק בגלל שזה הוא ושבאמת הגיע לי לצאת מהכיתה (כי לא סתמתי את הפה למאית השנייה) שתקתי ולא אמרתי כלום, לא נתתי תירוצים כמו שדיי ברור לי שאנשים אחרים היו עושים והעפתי את עצמי מחוץ לכיתה.

בתנ"ך נתפסתי בחוסר ריכוז מוחלט, כל כך חוסר ריכוז שכבר היה סוף השיעור וספר התנ"ך שלי ישב לו עדיין בתיק, לא פתוח ולא נעלים, מחכה לאלוהים שלו. כשהמורה שלי שאלה אותי את השאלה הסתכלתי עליה במבט אטום, לא מבינה מה היא רוצה ממני. "נטלי? מה קורה איתך בזמן האחרון? את לא איתנו.".

ולמה כל החוסר ריכוז הזה? שוב. עומס רגשי בלתי פוסק.

ריב טיפשי שהיה באשמתי עם לאה, מה שעצבן אותי זה שגם אחרי שביקשתי ממנה בפעם העשירית סליחה ורדפתי אחריה בכל המדרגות של המתנ"ס, היא אמרה "טוב" אדיש והלכה. אז יש גבול לכמה שאני מוכנה להשפיל את עצמי בשביל סליחה עלובה.

ואחרי היומולדת של שלומי הלכתי ודיברתי איתו. אמרתי שבימי הולדת אני תמיד מבקשת סליחה. וביקשתי סליחה על היחס החרא שהבאתי עליו כל הזמן הזה, למרות שאני יודעת שהוא לא עשה כלום. וזה כל כך מרתיח אותי שהוא אומר שההיא ששברה לו את הלב ממזמן הייתה האהבה היחידה שלו. ומה אני הייתי? כלום?! ועוד יותר מעצבן שהוא כבר המשיך הלאה ואני עוד מחפשת אותו בכל פעם שיוצאים להפסקה ושואלת תמיד מי בא כשיוצאים כדי לדעת אם להתכונן בשבילו ומחסירה פעימה בכל פעם שאומרים את השם שלו. למה אני לא יכולה להיות אדישה כמוהו ותוך יומיים לשכוח הכל?

זה כל כך מבלבל. לא יודעת מה אני רוצה ממנו. כשהוא לא לידי, אני מחפשת אותו בכל מקום. כשהוא לידי, אני רוצה רק לתת לזרועות שלו לחבק אותי לנצח. כשהוא לידי והוא מתנהג כאילו כלום, בא לי להרביץ לו. ואני יודעת שאני גם מבלבלת אותו. פעם אני אומרת לו סליחה ושאני רוצה שנחזור להיות ידידים וביום למחרת אני מתעצבנת עליו על שטויות והוא חושב שאני שוב במחזור למרות שזה רק בגלל קנאה.

וזה כל כך עצבן אותי שזה המצב ושהוא עכשיו למעלה ואני עדיין למטה. כל כך הכאיב לי עד שיום אחד כמעט העפתי עליו כיסא. הטריף אותי שהוא עמד שם והשמיע לכל מי שרק הסכים לשמוע על איך שהוא התחיל עם ההיא ועוד יותר הטריף אותי לראות שהוא עומד פה מולי וצוחק איתי ואדיש אליי כאילו אני סתם עוד ידידה שלו למרות ששנינו יודעים שבכל שנייה שהוא רק ירצה אותי אני אתייצב שם. וכל מה שאיילה אמרה לי ש'אולי יש עוד סיכוי' ו'לא דיברתם ביניכם, אולי הוא עוד אוהב אותך' יצא לי מהשכל בשניות. מה אני אמורה לעשות איתו עכשיו? מצד אחד, אני רוצה שהוא יהיה לידי, תמיד, מצד שני, כשהוא לידי, הוא אדיש אליי ואני עוד יותר לא יכולה לסבול את זה.

ורגע נוסטלגיה. אתמול לפני חצי שנה בדיוק הייתה הנשיקה הראשונה שלנו. אני והוא. ברגע הכי אמיתי שיכול להיות לזוג. אני זוכרת איך אמרתי לו שנשבעתי לעצמי ששום נשיקה לא תצא לי בקורס הזה ובטח שלא איתו. ואיך הוא התעקש. וכדי להוכיח לי שהוא לא רק רוצה לנצל, הוא סיפר לי על זאת ששברה לו את הלב, אותה אחת שהוא אומר שהוא באמת אהב. ואיך בסוף הוא כן הצליח לנשק אותי. ואיך בבום אחד, אורי נכנסה ונעצרנו, הוא קופץ למיטה שממול ואני לא יכולה להפסיק לצחוק מהסיטואציה הקורעת. ושם בעצם נהיינו יחד, בכל שנייה פנויה. אוהבים בלי להפסיק. עד שהכל נפסק.

הביקור שהיה אמור להיות אצל רוית לפני שבועיים בוטל. וזה היה כל כך לא במקום. ממש חיכיתי לרגע שאני כבר אשב בבית שלה ושל מיקי, מחזיקה את התינוק הקטן שלהם (שכבר בטח לא כל כך קטן)..

באותו יום של הריב עם לאה, אישתי התקשרה; "מה את עושה היום?" – "ממ.. משלימה שעות שינה.." – "וחוץ מזה?" – "לא משהו מיוחד, למה?" – "יופי, כי רוית התקשרה אליי ועוד חצי שעה אנחנו אצלה". אתם לא מתארים לכם איזו הקלה זאת הייתה ואיזה צרחות היו בבית.

כשהגענו לרוית, מיקי היה באמצע שיחת טלפון, אבל הצליח להגניב לי חיבוק. מאור הקטן שכב על הרצפה, משחק בצעצועים שמעליו. ורוית חיבקה את שלושתנו בכל ליבה.

הראשון מביניהם שרצה לדבר איתי היה מיקי. הלכנו שנינו לחדר המוזיקה, יושבים מול הפסנתר המקסים שלו. אני מנגנת את "אתה פה חסר לי" של אביב גפן, הוא מחייך ואני יודעת שהוא רואה איך השתפרתי. ואז הוא מתחיל לדבר איתי על כל העסק, ואני מתחמקת ואומרת שכדאי שנחזור לסלון.

כמובן שאי אפשר להתחמק ככה משיחה עם מיקי, אז רוית משכנעת אותי ללכת איתו לשיחה, גם אם זה יהיה על סיגריה. אז למרבה האירוניה, אני ומיקי יושבים בחדר השירות הקטן, על אדן החלון שוכבות עשרות חפיסות סיגריה. הוא מתגאה בזה שרוית נקייה מסיגריות מאז שמאור נולד ושגם הוא בדרך להשגת המטרה הזאת; הוא מחזיק בארבעת החפיסות הקרובות ואומר שאת כל אלה, שפעם הוא היה מעשן ביום, הוא עישן בשבוע. המשך השיחה מאוד עמוק ומכאיב, אז אני חושבת שאני אדלג עליו. פשוט נסכם שהוא הוציא ממני עשרות דמעות, אם לא מאות. כי למיקי יש סיפור שנוגע – לא היו לא הורים, לא הורים לפי ההגדרה בכל אופן, לא טיפלו בו, כל החיים שלו הוא עבר מפנימייה לפנימייה, פורץ לאן שבא לו ומתי שבא לו. עד שהוא פגש את רוית. באינטרנט, צריך לציין.

אחר כך הגיעה השיחה עם רוית, אחרי שהיא כבר השכיבה את מאור לישון והבנות ישבו בסלון וראו עם מיקי את "אמא'לה" בערוץ 2, נקרעים עם כל ציר מדומה של אורנה בנאי.

וקשה לי להיפתח מול רוית. ואני רועדת, אבל לא בגלל שקר בחוץ. ואז אני מספרת. ואיפשהו בדרך הדמעות שלי פורצות החוצה, וגם הדמעות של רוית. והיא מחבקת אותי ואומרת שאין טעם שאני אמשיך עם זה, ואם כן, אז לפחות לספר לאבא ואמא. כי הם ירצו לדעת. ואני אומרת שאני בחיים לא אספר להם, כי הם כל כך התאכזבו. ואין לי כוחות לאכזב אותם שוב.

ואז איילה למחרת בבוקר. היא יושבת מולי, ספל הנס קפה המר שלה מולה.

יהיה נורא מוזר להגיד את זה, אבל זה כל כך נכון – בשבועיים שאנחנו מכירות כל כך התחברנו, הרגשתי שהיא איכשהו מייד מבינה אותי וכואבת איתי. ואת הכאב שלה על מה שאמרתי עכשיו ראיתי הכי הרבה בעיניים שלה.

סיפרתי לה איך הרגשתי לבד. הכי לבד שאפשר. למרות ששלומי היה איתי והיה הכי מקסים שבעולם איתי, החברות שלי עזבו אותי, אחת אחרי השנייה, היחידה שנשארה הייתה כמובן אורי. ואז מה שהייתי מוקפת בכל החברות והחברים האלה בכל הפסקה? יש אנשים שמרגישים בודדים גם כשכל האהובים שלהם מסביבם, מחבקים אותם. וזה בדיוק המצב שלי. כבר חצי שנה. ורק עכשיו אני מצליחה להסביר בדיוק איך הכל התחיל ולמה בכלל נגעתי בסיגריות מההתחלה. בגלל הלבד. הלבד הזה שפשוט אי אפשר להתמודד איתו, עם כל הריקנות הזאת, עם כל הלא לדעת מה אני רוצה בחיים שלי בכלל.

סיגריות היו ותמיד יהיו בשבילי אבא. אבא מעשן מאז שאני זוכרת אותו. סיגריות בתת מודע שלי זה אבא. ותמיד כשהרגשתי קצת לבד או שקצת קשה, במקום ללכת לבקש מאבא חיבוק, פשוט לקחתי סיגריה, הריח כל כך הזכיר אותו ואת החיבוק שלו. וזה הספיק לי. וזה עד היום מספיק לי.

שלושה ימים אחר כך, המורה שלי לאנגלית התחילה את הדיון על כנות. כולם אמרו שהאמת תמיד עדיפה, תמיד עדיף לספר הכל, אפילו להורים. ורק אני לא הסכמתי.

"אם היית מעשנת, חס וחלילה," היא אמרה באנגלית צחה, "לא היית מספרת להורים שלך? היית מעדיפה לחכות שהם יגלו את זה ממישהו אחר והאמון שלכם ייהרס לגמרי?", ואז היא נעצרה, נותנת לי לעכל והוסיפה "כי ברור שבשלב מסוים הם יגלו את זה ממישהו אחר.."

וכאן בעצם הייתה השבירה.

באותו לילה סיפרתי לאמא ואבא. הכל. רועדת כולי. לא מפסיקה לבכות. ואני יודעת כמה הדאגתי אותם. וכל הדמעות האלה שיצאו באו בתור שחרור, אחרי כל כך הרבה זמן שפשוט לא הצלחתי לבכות. והגעתי למסקנה שחלק אדיר מהכאב הזה יצא ברגע שסיפרתי להורים שלי הכל, ברגע ההוא חזרה לי הרגישות הזאת ורבות מהחומות שבניתי בחודשיים האחרונים נפלו.

ואישתי שלי,

את שעכשיו מרגישה ככה,

שאת הכי לבד בעולם,

שאף אחד בחיים לא יבין אותך,

שהכל נופל עלייך, כל העולם שלך,

ושאת לא מצליחה להשתחרר מכל הכאב,

אפילו לא בעזרת הדבר שהכי עזר לך עד עכשיו –

דמעות.

רציתי רק שתדעי שגם אני הייתי שם,

ולא ראיתי איך לעלות בחזרה למעלה.

אבל חשוב שתדעי שבקבוק בירה לא יעזור לך,

זה ירגיע אותך לרגע ואחר כך הכל חוזר,

אולי אפילו גרוע יותר ומכאיב יותר.

וגם אם זה נראה נורא קל להישבר בחזרה,

להיות חסרת אונים ולא להתמודד עם כלום,

אל תתני לזה לקרות. את חזקה מזה.

ויותר מהכל, אני רוצה שתדעי שאני תמיד פה,

כמו בערב ההוא שישבנו ובשאר הימים שדיברנו.

שתמיד תוכלי למצוא אותי לידך, גם אם זה סתם

בשביל חיבוק וכתף לדמעות.

אוהבתותך נורא.

תגובה:

<אישת האחת והיחידה>‏ (‏PM‎ ‏06:56)‏ :

<אישת האחת והיחידה>‏ (‏PM‎ ‏06:56)‏ :

*~*NaTaLiE*~*‎ (‏PM‎ ‏06:57)‏ :

*~*NaTaLiE*~*‎ (‏PM‎ ‏06:57)‏ :

<אישת האחת והיחידה>‏ (‏PM‎ ‏06:57)‏ :