ריקנות אדירה, מהסוג שעוקץ עמוק בפנים ומתנחל באזור הכבד.

ככה זה, חמודה, כשאת מבינה שכל החיים שלך בנויים על שקר אחד גדול

ועוד כמה קטנים שצירפת לשם בעצמך, לאורך הזמן,

בעצמך! נוראית שכמותך, מה חשבת לעצמך? שלא נעלה על זה?

ואלה ארבע וחצי דקות על הכביש המהיר שלך.

את שמה גז וצורחת את כל מה שכואב לך, השיער הארוך שלך עף ברוח,

החיוך הלבן שלך שהיו כבר שכינו אותו מסנוור, מאיר לכל עבר.

זה שכל כך אוהב אותך ועכשיו איתך מספר לך כמה שאת יפה,

מחייכת, מסמיקה ומשתתקת, זה הרגע שבו את ננעלת.

שתי אפשרויות כשאת משתתקת וננעלת;

הראשונה היא שאת מובכת ולא נוח לך, כי הוא זר לך מדיי.

השניה היא שאת מרגישה נוח מדיי, הוא מכיר אותך במדוייק,

אז את מוותרת על ההצגות שלך, כי אין להן טעם

ומובכת מזה שהוא בטח יודע מה עובר לך בראש ועל מה את חושבת.

והוא, אלוהים, הוא הרי חי דרכך. הוא מכיר אותך כמו את כף ידו הלא-קיימת.

את שותקת כי כמו עם אחדים בלבד, מביכה אותך העובדה שהוא מכיר אותך כל כך

ושנאלצת לזחול אליו, לרוץ אליו עם הזנב הארוך ההוא בין הרגלים,

לוותר על הגאווה שלך אחרי שרק אתמול אמרת שאת לא רוצה בו עוד,

שמגיע לך הרבה יותר מאשר שותף עלוב שכמוהו לחיים של נוראית שכמותך.

וכאן נגמרות ארבע וחצי דקות על הכביש המהיר שלך.

את תרוצי לפינה שלו, זאת שעדיין עמוק בתוך הלב השחור שלך,

בטוחה שהוא היחיד שיעזור לך, כשבעצם הוא בכלל לא הפתרון,

הוא רק האמצעי להמשיך להדרדר, להתקע עמוק עמוק בחרא.

ובכל זאת, תפני אליו, כי הוא היחיד שעדיין חי בתוכך.

שבי, ספרי, שכבי על הגב במיטה המקוללת שלו, תבכי, הוי כמה תבכי,

אפצ'י אחד כי את עדיין קצת חולה ורוצי ותחזרי, אבל הכי חשוב שתלמדי,

בסוף תקומי ותבקשי את המפתחות הכסופות האלה שלו,

הוא יסתכל בך בחיוך מטורף ומשולהב, כמעט כמו זה שלך

ואחרי כמה פיתויים ושיכנועים מצידך, הוא יוותר וייכנע לך.

וכך מתחילות ארבע וחצי הדקות על הכביש המהיר שלך.

ארבע וחצי דקות בדרך אל נקודת הסיום,

עד לרגע המסוים הזה של ההתמוטטות שלך,

כשתתעוררי ותביני שסיימת את התפקיד שלך

וזה הזמן לקוד קידה אל הקהל על הבמה הזאת

שגם אותו איכשהו כבשת, כי זה הזמן לעבור לבאה.

ארבע וחצי דקות, זה מרחק נגיעה, את כבר כמעט שם.

רק חסר הרגע ההוא שבו תאבדי סוף סוף את השליטה,

דבר אחד קטן שיוציא אותך מדעתך סופית, שיערער את שפיותך.

אבל בשקט בשקט, כי אמא תשתיק ו"לא כולם צריכים לדעת",

אף אמא לא רוצה להודות שהבת שלה בעצם לא מלאך, אלא שטן.

נותרו רק עשר דקות ועשרים שניות עד לתחנה המרכזית, שהיא נקודת הסיום.

הכבישים ריקים ולאורך אותו כביש מהיר שהכרת לאחרונה, את נוהגת חלק

וכנראה זה דבר טוב נוסף שירשת מאבא, אחד מיני רבים, נכון, סבא'לה?

ואולי בכלל היית צריכה להיוולד גבר ואז לא היית אוכלת את כל התסביכים האלה.

אז את מעבירה הילוכים, שהם השלבים עד לשיא, כאלה בראש וכאלה ביד,

מתעלמת מתמרורים, מהוראות שכביכול יעזרו לך לשמור על החיים היקרים שלך,

כי מישהו חכם אחד פעם שאל אותך מהם בכלל חיים בלי לשבור חוקים?

משחררת את הרגל מכל אותם הבלמים שעצרו אותך בגוף ובראש ובנפש.

צומת ענקי, כיכר גדולה ועכשיו תורך לבחור, בעצמך. יש לך את כוח בידיים.

ארבע דרכים: ימינה, שמאלה, קדימה ואפשר גם לחזור בחזרה.

קחי את הזמן לחשוב, קחי רגע לנשום ולהבין ולהפנים ולהיפרד,

כי מחר כבר תאבדי עשתונות ואפילו אלוהים לא יעמוד שם לצידך.

אז קחי לך רגע אחד לבד, רגע עם לבד, הרי לבד תמיד שם איתך ומכיר אותך יותר מכולם,

וזה הרגע להתאחד, לומר תודה על זה שהוא היחיד שליווה אותך,

ליווה אותך באש ובמים, אהב אותך גם כשידע על השנאה שלך כלפיו. וכלפייך.

ותמיד תרוצי אליו והוא יכאיב לך ותרצי לברוח ממנו ופשוט לא תוכלי,

כי זה מעגל שלא נגמר וסיפור שאין לו סיום אחד ברור וידוע מראש.

ואת תשבי על המושב הקדמי, לידו ותדוממי את המנוע ששקט גם ככה,

כי לבד אוהב שקט ואת רוצה את לבד, שיעזור לך לבחור כי את כבר פשוט לא יודעת.

ובתוך השקט, תצאי לחופשי ותניחי את ראשך על כתפיו הלא-קיימות, 

תאחזי בידיו השקופות ותבכי את נשמתך והוא יהנהן ויחבק ויאהב עד הקץ, עד אין-קץ.

אחרי הכל, לא בכל יום את בוחרת את הסוף של העתיד שלך.

מה למחוק ת'פוסט? איזה למחוק ואיזה נעלים? קודם תהרגו את אורי גלר הזה עם השלוש שלו... ואז נראה.

הפוסט מוקדש ליקירתי גופניקה (נו באמת, יש קישור משמאל),

שהתגייסה אתמול ואלוהים יודע עד כמה אני אתגעגע אליה.

פשוט תודה על הכל.

מדהים איך שאפשר להקשר כל כך לאנשים מפה, ישרא באמת הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים.

*

ועכשיו לפוסט-

אהלן חברים, כן, הנני עדיין בין החיים ועדיין לא מימשתי את זכות השיבה אל הקבר בהר הזיתים, לצערכם. אגב, מי שרוצה, הוא מועמד למכירה, רק ארבע-עשרה דקות מהבית שלי ודקה אחת מהבית של פאטימה המנקה ובעלה המכה, או שזה פאטימה המכה ובעלה המנקה?

אז מה איתי? סטירות של מציאות קופצות עליי בכל יום ויחד איתן השירים הישנים והפתטיות האינסופית.

אני בסדר. לא, האמת היא שלא. אני לא בסדר. וזה יהיה נוראי מצידי לשקר גם לכם. אני מקפצצת לי בין דיכאונות למצבי רוח טובים, כמעט כמו שהיינו קופצים פעם בין השלוליות ואני לא אתפלא אם מזג האויר הוא זה שמשפיע עליי. לא יודעת למה המצב כזה, והאמת היא שגם אין לי זמן לחקור למה. פשוט שכבר יותר מחודש יש לי מועקה עמוקה שכזאת בבטן. רע לי. לא טוב לי. העולם הקטן והנעים שלי קורס. לנוחיותכם, הקיפו את הביטוי המועדף עליכם.

עמוס לי כל כך, אולי בגלל זה בחרתי לברוח גם מפה. הכל משתלט לי על הזמן המעט עד כדי כך, שאפילו לא נשאר לי כזה לעצמי (ואני כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה שעשיתי אמבטית קצף). הדבר היחידי שמעודד אותי, הוא שעוד ארבעה חודשים אני כבר מסיימת את כל הבגרויות ואז רק מתמטיקה. אז בזמן המועט שנותר לי בין לימודים; עבודה; פולין; יש מבחן מחר; נו טוב, תגישי את העבודה עד... מחר בארבע וחצי!; היית חולה - תשלימי; קוואלטי טיים עם חברים ועוד ועוד ועוד, נשארו עדיין החיפושים אחר הגבר שיגרום לאיבר שלי לעמוד (נו, אני בטוחה שהבנתם את הרעיון), לשפתיים שלי לחייך ולהינשך ולנשק, ללב שלי לפרפר, לבטן שלי להתבלגן, לצחוק שלי להתגלגל ולשכל שלי להתעניין. וככה, אני מוצאת את עצמי בדיוק כמו שאני לא רוצה להיות.

אתם מבינים, אני לא רוצה להיות כזאת. לא אוהבת את הכבדות שנכנסת בי לפעמים, את העצבים שלי, את הקנאה שבי, את הטינה הנוראית הזאת שאוכלת לי את הנפש כבר במשך שנים וגורמת לגוף שלי להירקב. אני לא אוהבת להיות כזאת, אבל זאת אני. זאת האמת. אני נוראית. וחיפושים אחרי הגבר, גורמים לי להיות מרירה למרות שאני יודעת כבר ש... "ברגע הכי לא צפוי, הוא יגיע". כן, שמעתי, הפנמתי, הבנתי, סגדתי. האמת היא שזה סתם מסוג השטויות שדליה איציק מנסה למכור לעצמה בכל בוקר מול המראה במקום להבין שהיא פשוט מכוערת מדיי (כנ"ל לגבי סופי צדקה. וגיא מרוז).

ואולי מה שהכי אהבתי בעצמי, זה שבעצם אף אחד מעולם לא ידע. לא ידע כמה אני נוראית, כמה אני שקרנית, כמה רע לי. כי הרי ידעתי תמיד להסוות את זה, לשמור את העולם שלי לעצמי, את המועקה שלי איתי, לא אוהבת לשפוך על אנשים מאגרי אינפורמציה על כמה מר גורלי ומה רע מצבי (אבל כאן, חברים, מותר לי הכל! מוהאהא!).

ואם יש דבר שאני ממש שונאת, זה שאנשים יודעים לקרוא אותי, גם בלי לראות אותי. שונאת את זה. זה מביך אותי שיש אנשים שרק מלשמוע את הקול שלי, יודעים עד כמה אני עמוק בבוץ, גם כשאני משקרת וצינית וכאילו רגילה. רק כאילו. אנשים שרק משעתיים לידי יודעים שמשהו ממש מסריח אצלי, ודווקא כן התקלחתי היום ולא חטטתי בשום פח זבל, לשם שינוי.

ואני יכולה לספור את האנשים האלה על יד אחת, חמש אצבעות ואפילו פחות. הם כל כך מעטים. ובכל זאת, אני בנאדם שחייב פרטיות, חייב לשמור את הדברים שלו לעצמו בבטן, שאף אחד לא ידע. ואיך אני יכולה להסתיר את עצמי מהם? לא יכולה, לא כשהשקרים שלי לא עובדים אפילו בשיחת טלפון של ארבע וחצי דקות. כשהם לא עובדים אפילו עליי. גם לא התירוצים ש"זה סתם שטויות" ו"הכל בסדר, סתם עייפה", אולי השאר אוכלים אותם, אני לא. הרי לחיוך המזויף אני שמה לב לבד ואת התחושה הנוראית הזאת, אני מזהה בעצמי. אז מה, לבנות חומות? לנתק קשרים מאנשים שכל כך חשובים לי? לא חבל? או שאולי הגיע הזמן שאני אלמד כבר שחבל רק על מי שמת ומי שנפל במלחמות ישראל?

"קופה," אישתי שולחת לי בס.מ.ס, "הכל בסדר? משום מה לא נראית לי בדיוק בשיאך הערב...". אני קוראת את ההודעה בשתיים וחצי, עם ריאות מלאות בסיגריות שעישנתי לא ליד הבנות, כי הן "הפסיקו" (עד היציאה הבאה, סמכו עליי) וראש שנדפק כתוצאה מעודף אלכוהול בדם, אבל בלי הגזמה, עד לרגע הזה שבו יש את ההקלה ואף פעם לא עד ההקאה, ההבדל אולי נשמע קטן, אבל הוא גדול מהחיים. חשוב שיהיה את הגבול, את זה כבר למדתי. זה נורא, אני בטח הבחורה היחידה שמשתכרת משש-שבע כוסות יין (ואולי גם היחידה שיין עושה לה את זה הרבה יותר מכל אלכוהול אחר).

חזרתי הביתה בגשם, עם רוח מדברית שאוכלת את העצמות מבפנים. אפילו השמים נקרעים מצחוק עליי. כמובן שמגיע השלב שבו אני מתייאשת מהעקב ומהגשם ומתעצבנת על זה שלא יצאתי מהבית פשוט עם האולסטאר. וחושבת על זה שגם ככה אני אגיע הביתה רטובה, כשההורים כבר ישנים. אז באמצע הרחוב, אני מורידה את העקב ואת הידיים ששמרו על השיער מהגשם. יחפה וספוגה במים, רטובה. כנראה רק ככה אלוהים אוהב אותי (מעניין שאלוהים אוהב אותי רטובה. חה), אם הוא בכלל קיים (ואם הוא לא בממתינה. אחרת, סמכו עליו שהוא יעשה גוביינא),כי לפחות הוא הפסיק את הגשם לכמה שניות, עד לרעם המקולל ההוא שהקפיץ אותי.

נכנסת הביתה, צועקת כמו שאני עושה תמיד כשאני מגיעה הביתה "בית, הגעתי". אמא ממלמלת משהו לעצמה מחדר השינה, אבא עונה בנחירה גדולה במיוחד. מתפשטת, סוחטת, מזמזמת (לא ממזמזת, טיפשים), ברז מורם, אני בפנים וקר לי, מים רותחים, מקלחת, שמפו, סבון לגוף, סבון לפנים, מרכך, מסרק, סוגרת, מגבת, חלוק, נעלי בית, חדר. סיגריה במרפסת, מבט אל השכן הרוסי-חייל (ונדמה לי שזה בהחלט אומר הכל) שמציץ עליי מהחלון מימין (מסכן, בטח חרמן. ולא בגללי), צלצול של ס.מ.ס.

קוראת פעם, פעמיים, שלוש. איך היא יודעת, אני שוברת את הראש על שאלות שאין להן תשובה. מה אני עונה, שוברת את הראש גם על זה. כשאני קולטת שאני כותבת את המילה 'עייפה' עם א', אני מוותרת, מכוונת שעון מעורר לשבע ושבע דקות ונכנסת למיטה במחשבה על היום הארוך שיש לי מחר ועל המבחן הזה שאני חייבת להצליח בו ועל הנסיעה מחר עם הבנות לים בתל אביב (היה נהדר) אחרי אלף שכנועים והתחננויות (באופן מפתיע, דווקא כלפי ההורים שלהן).

אלוהים, אני כל כך צריכה גבר. את יום האהבה אני מעבירה מתחת לפוך עם אורי, מול האח בסלון שלה.

בגזרת הגברים לא נרשם שום דבר שדורש התייחסות. כן, היו שניים שמצאו חן בעיניי, אבל הם היו גדולים עליי, גדולים עליי יותר מדיי (וגדולים מדיי זה כבר לא 18, זה כבר 21, 23) ומה בדיוק הסיכוי שהם יפזלו לכיוון שלי- ילדה חסודה וקטנטנה שכמותי? יש לי את הקטע הזה, שמתם לב? שאני רוצה תמיד את אלה שאני בחיים לא אקבל? שאני בחיים לא אצליח להשיג? בעצם, זה ככה אצל כולם, הא?

ערב שישי. למה אני בבית אתם שואלים? שאלה צפוייה. תשובה מורכבת.

הסיבה: עדיין לא הוצאתי את המעיל מהארון. אני שונאת מעיל, אני בנאדם שצריך לזוז. אני לא יכולה לזוז בתוך מעיל! הוא מקטין לי את טווח התנועה. אז הייתי בירושלים, בגשם ובארבע מעלות בסריג מסכן. ומשם הכל התדרדר.

כתוצאה מכך: דלקת אחת שלא איפשרה לי לצאת מהבית במשך שבוע מסריח שלם שכלל...

# שלשות של דקסמולים על בטן ריקה שכאילו הרגע יצאו מהתיבה של נוח (או שהם היו בזוגות? צוחקת, תירגעו).

# מד-חום מקולל שהייתי שמחה לדחוף לתחת של המדוברת בסעיף הבא.

# רופאה אחת טיפשה שאיבחנה לי שפעת למרות שלא היה לי אפצ'י אחד ודיברתי על כאבים בעצמות (כאילו מה, רק לי זה ברור שמדובר בדלקת ריאות?).

# הרופאה המקסימה שלי שחזרה ואיבחנה לי את הדלקת.

# צילום חזה שהיה חוויתי עד כדי השתנה במכנסיים והזכיר לי איזה מזל שיש בעולמנו חזיות עם ריפוד, כל עוד את לא שמה ריפוד שמכפיל לך את הציצי (אצלי הוא לא מכפיל, הוא פשוט מהווה את כלל הציצי על כל משקלו וגבעותיו, זה מותר).

# בדיקת דם (!) שהזכירה לי עד כמה אני לא מסתדרת עם מחטים, בעיקר כשלא הפסקתי לצעוק ארבעים שניות רצופות. ואז היא פשוט דחפה ת'מחט והוציאה עשרים מבחנות בערך.

# מגבת קפואה שהתנחלה לי על המצח בכל פעם שהמד-חום צעק על יותר מ- 39 מעלות, וזה קרה לא מעט.

# בקבוק מים שטייל איתי בבית כאילו הוא באמת מה שיגרום לי להרגיש יותר טוב והפך לתאום הסיאמי שלי.

# תה. כל ארבעים דקות. עם נענע, בלי נענע ,בהיר, כהה, 1 סוכר, 2 סוכר, 3 סוכר, בלי סוכר (שנשפך מאוד מהר לכיור).

# אבא אחד שהיה איתי יום יום בבית, ויתר על כל העבודה שיש לו רק בשבילי ופינק אותי כמה שרק אפשר.

# אמא אחת היסטרית שדאגה להתקשר בכל פעם שהמחוג הארוך הגיע ל-12 ולשאול כמה המד חום צועק ובסופו של דבר, נשארה איתי ביום האחרון בבית. לא בזכותה החלמתי, היא פשוט גרמה לי להשתכנע שאני לא יכולה להשאר יום נוסף בבית. איתה.

# חוסר תיאבון קיצוני למדיי שכלל בשבוע האחרון רק חצי טוסט, חביתה ושני תותים, נו וכמה קוביות שוקולד. כל השבוע.

והתוצאה של שבוע שלם בבית:

# ס.מ.סי-"תרגישי-טוב" ו"תפסיקי-לשחק-אותה-חולה-אני-יודעת-שאת-סתם-מתחמקת-מהבוחן-במתמטיקה".

# קוואלטי טיים עם אבא. ואמא, כשהיא סוף סוף נרדמה, על רגל ימין שלי והכניסה גם אותה לשינה עמוקה.

# שעות על גביי שעות מול הטלוויזיה (אני מכירה את כל ה- VOD בעל פה, אף אחד לא יכול עליי).

# פער של שבוע בביצפר עם בגרויות שמתחילות עוד חודש.

# תוצאות בדיקת דם שגילו את הנתונים הגרועים של הגוף שלי שהזנחתי יותר משנה (אני כנראה מתחילה עם כדורים ושיט).

# שום סיגריה.

# ציניות מושחזת.

# השלמות שעות שינה.

# ספירת קורי העכביש שנמצאים בבית (ארבע וחצי. וגם אותם אמא הוציאה בפרץ ניקיון פולני).

# אנטיביוטיקה שמחלישה אותי עוד יותר (נ-ה-ד-ר!).

# ירידה של שני קילו.

עכשיו, אני אבקש ממכם, בטובכם, לחזור לסעיף האחרון בסקאלה הקודמת. שם נכתב על ארבעת המרכיבים המסכנים שהחזיקו אותי כל השבוע, כשהם בדרך כלל מחזיקים אותי לחצי יום. שני קילו, כן? גאד דאמט! יכולתי להפוך לקייט מוס עם הצום הזה.

ולסיכום: אני בהחלט נס רפואי ורוחני (רק על זה שיצאתי משם שפויה. נשבעת לכם).

הערות, מענות ובקשות: אתם נדרשים, כאנשים הנהדרים שהנכם, להשתתף בצערי. על הקילוגרמים שנותרו, הסיגריות שוותרו, השגעונות של אמא, חצי-שעת-אודטה שנאלצתי לסבול, כמויות החומר שאני אצטרך להשלים (בביתספר. כן?), הדייטים שבוטלו, שעות העבודה שבוזבזו, האנטיביוטיקה הזונה, בדיקת הדם שאולצתי לעבור והתוצאות המחורבנות.

אלוהים יברך אתכם. ואת אמריקה.

ועכשיו רצינות. (יש לי את זה במעברים חדים, תודו. אפילו ויתרתי על תקיעת כוכבית-מעבר).

***

(נו לא יכולתי להתאפק)

יש לי לא מעט לספר פה. לא, תירגעו, לא יצאתי עם אף אחד מאז הרביעייה הקודמת (פלוס אחד, אם אתם מתעקשים על החלק הרגשי שנמצא רק בראש החולני שלי ולא התממש. תיקון: עדיין לא התממש, חכו), לא התנשקתי, לא נגעתי באף אחד, אף אחד לא נישק אותי, לא נגע בי, לא התחלתי עם אף אחד, אף אחד לא התחיל איתי (נו כי אפילו לזרוק זבל לא יצאתי = סתם תירוץ), לא עשיתי עיניים לאף אחד, לא התחרמנתי עם אף אחד וכיוצא בכך, כי נדמה לי שהבנתם את הכיוון.

אבל אלה שכבר נמצאים אצלי, בתור ידידים שהרחקתי בתקופת שלומי ולא החזרתי אליי, עשו איתי צעד או שניים. וזה שווה לי הרבה יותר מכל דייט שיגמר בנשיקה ומספר טלפון/בלי מספר טלפון. כי כל כך התגעגעתי לשני ה"חברות" הכי טובות שלי, לסיפורים שלהם על בנות שהם לא קולטים את הראש המעוות שלהן, ההסברים שלי, ה"סעמק, לא חשבתי על הצד הזה...", השיחות והצחוקים על סקס, הגיטרות, המוזיקה, השירים, הרמיזות ההזויות. אני אוהבת את זה, אני אוהבת את שניהם נורא. וחשוב לי שהם יהיו איתי, קרוב. ואני אחזיר אותם, סטפ ביי סטפ.

לאבירן התקרבתי באיזה עבודה בביולוגיה שעשינו יחד. הוא היה אצלי ועבדנו תוך כדי טיולים בין האורגן למחשב (פלאשבק לביקור של גופניקה יקירתי). אחר כך עלינו אליי לחדר, ישבנו על הגג, שם עישנתי את הסיגריה הראשונה שלי ומאז לא עליתי לשם, ניגנו ושרנו וצחקנו. השלמנו פערים, הוא סיפר לי על הפעם הראשונה שלו עם החברה הנוכחית, איך שהוא שר לה את "אצלך בעולם" והיא בכתה, למרות שזאת לא הפעם הראשונה שלה. היה לי טוב לצחוק איתו קצת ואני מקווה שנשמור על זה.

עם אופיר הדברים כמובן מורכבים הרבה יותר, כי אני עדיין לחוצה לידו ושותקת ועצבנית ולא כמו שאני בדרך כלל, כי הוא מכיר אותי טוב מדיי ויודע יותר מדיי דברים מהעבר, וזה מביך אותי נורא. וזה לא שאפשר להגיד "טוב, בוא נשכח מהכל ונפתח דף חדש", לא. זה תמיד יהיה שם וירדוף אותי, אותנו. וחבל.

אז נחשו כמובן מה הביא אותנו לדיבור מעבר ל"הכל טוב?" - "ואצלך?"? כמובן, מוזיקה. הוא הוציא 10,000 שקל (לא טעיתי עם האפסים, נשבעת) על צעצוע ששנינו נשתגע ממנו מן הסתם, אמרתי שהוא לא שמע אותי הרבה זמן מנגנת, הוא הסכים ואמר שאני חייבת לקפוץ לביקור. ומדיבורים על פגישה ועד למימושה הדרך ארוכה, אבל אני בטוחה שאבירן יעזור לי.

דבר נוסף ששמתי לב אליו בשיחה: יש מצב שאני עושה את זה לאופיר. וזה מזעזע את עולמי.

הסופשבוע הקודם היה נורא. הבן הקטן של חברים התאשפז, גילו סכרת נעורים. ביקרתי שם, קניתי לו איזה ספר חמוד על סכרת שצוחק על זה, עברתי במסדרונות המחניקים והמדכאים של בית החולים ונזכרתי כמה מזל יש לי. סוגדת לגופניקה לאורך כל הדרך (הא! הוזכרת כבר פעמיים, פרוטקציות).

ועוד אירוע אחד שקרה כבר מזמן, למען האמת, והשפיע נורא. כבר כתוב לי עליו פוסט שלם וארוך ובכל זאת, אני לא יודעת איך לכתוב אותו. הוא פשוט... מסובך מדיי. ולכן..

בנימה אופטימית זו, כשהשעון מראה שכבר שתיים בלילה,

אנא התחילו להוציא מהארונות תוך צעד פולני את המעילים, הג'קטים, הכפפות, הצעיפים, הסריגים, הגולפים

ואם אתם ממש מסיביר, אז גם את מחממי האוזניים.

כי בחורף הזה, אני לא אהיה חולה שוב!

שבוע רגוע שיהיה.