צלצול שלי, 'תומר' מהבהב על הצג, "איפה את? אה, בדיוק יצאת מהמקלחת? -בליעת רוק- טוב, אני מחכה לך", חיוך. פרפרים, אלפי פרפרים שמסתובבים לי בבטן. מגבת הולכת, דיאודורנט, חולצת פסים תכלת-לבן שפתוחה בגב, מכנס לבן, חגורה, נעלי עקב, בושם, איפור קל, קרם לשיער.

לתוך הכיס הימני את הכרטיסים, הכסף, הכרטיסייה והמפתח, אל השמאלי את הפלאפון, הסיגריות והשפתון. "אמא, יצאתי" - "תשמרי על עצמך -", טריקת דלת, הליכה מהירה. אוטובוס, חברים שלי ("הוווווווו כוסית!"), צעקות, צחוק מתגלגל, תחושה נעימה בבטן ככל שאני מתקרבת אליו יותר.

ואז תומר-שלא-שלי עומד בכניסה, נראה כל כך טוב אחרי הקניות שעשינו לו יחד יום קודם. הוא מחייך ומשפיל מבט והשיער הקופצני שלו נופל יחד עם הפנים שלו. "היא איתי", הוא אומר ומקצר לי ולחברים את הדרך פנימה. עשן, עשן סיגריות, מוזיקה חזקה, אלכוהול באוויר, אנשים טובים. הוא נוגע לי לשנייה אחת בכתף ונרתע מייד, "אני חייב לסדר כמה דברים, אחרי זה אני איתך. אם את צריכה משהו, או מישהו עושה לך בעיות.. רק תגידי לי.", הוא מחייך, לוקח צעד אחד אחורה, בוחן אותי והולך.

מתיישבים על הבר ומזמינים את המשקה הראשון. סיגריה ראשונה לאותו יום, סחרחורת נעימה. חברים שלו מתקרבים, מצחיקים, צוחקים, קמים, רוקדים, משתגעים ותומר מגיע. אני מתחמקת ממנו ומחליטה לחזור לשבת ליד הבר שכמעט ריק כי כולם קמו לרקוד, "חצי ליטר גולדסטאר, מותק - תודה", סיגריה רביעית. תומר ניגש אליי ומבקש שאני אבוא לרקוד איתו, אני מסבירה לו שהתעייפתי, למרות שהאמת היא שאני פשוט מתביישת (נו שתקו, זה מצב מביך).

הוא שואל אם אפשר לשבת איתי ואני עונה שכן. הוא מתיישב ואנחנו צוחקים קצת, שותים קצת, מעשנים קצת. הוא שואל שוב אם אני רוצה לרקוד ואני אומרת שלא, למרות שאני נורא אוהבת את השיר הזה, ואת כל הקודמים, ואת כל הבאים. "חבל.. את יודעת, לא נשאר עוד המון זמן למסיבה..", הוא אומר, השעון מראה על שתיים וחצי. הוא מוותר בדיוק כמו שחשבתי שהוא יחליט לעשות. אני בולעת את הרוק וכבר מתכננת איך להרים את היד כדי לקרוא שוב לברמן.

החבר הכי טוב של תומר, שהוא גדול בצורה מאיימת, נכנס אחרי שהוא סיים להתעסק עם הכסף. אני כנראה אצטרך יותר מארבע ידיים בשביל לספור את מספר הפעמים בהן הוא ניגש אליי ושכנע אותי לרקוד באותו ערב. "מה לעזאזל את עושה פה?", הוא שואל אותי ותוקע בי מבט כאילו מאיים. כשאני מתחילה לצחוק ולהסביר לו שהתעייפתי, הוא משחרר את פני הקרח שלו, צוחק, שואל אם אפשר לשבת ומוציא סיגריה. אני מדליקה לו אש. "עכשיו ברצינות, עזבי אותך עייפה או לא, מה לעזאזל את עושה פה?".

אחרי שאני מסיימת לבלבל לו את המוח על ששת השעות שבהן נאלצתי לסבול את הבוסית הבלתי נסבלת שלי, הוא מחייך ואומר "זה היום הולדת שלו, תראי אותו". תומר עומד במרכז המסיבה, חברים שלו מכל הצדדים, האקסית הנמרחת שלו עומדת משמאלו והוא מסתכל עליי. אני שותקת, כי מה יש לי לענות על זה? הוא מכבה את הסיגריה ומדליק את הבאה שלו. ואת שלי. "תביא לי איזה משהו טוב, גבר", הוא מסנן לברמן.

"חמוד תומר, הא?", הוא שואל אותי. "מקסים," אני עונה ומחייכת לעצמי. "תגידי...", הוא מהסס, "אם יכולת איכשהו להיות עם תומר, היית רו - ?", לפני שהוא מספיק לסיים את השאלה אני עונה שכן, ושתומר יודע שכן. שיחת הטלפון המביכה במוצאי שבת, אחרי הרבה יותר מדיי אלכוהול, גילתה לו בדיוק מה שאני חושבת עליו ועד כמה אני רוצה אותו, למרות שלמחרת הוא התנהג כאילו הכל רגיל וכאילו לא נאמר שם דבר מפליל.

"אז לכי אליו!", הוא צוחק וצועק, מקים אותי עם הכסא, עד שאני מורידה אותו וקמה בעצמי. רואה בדיוק איפה תומר והולכת לחברים שלי, שרובם כבר שיכורים ובראשם אישתי. אישתי מחייכת וצוחקת בקולניות, מצביעה על תומר שמאחוריי, "לכי אליו!", היא צועקת עליי. היא נשענת עליי ומזיזה אותי אחורה, מבלי שאני בכלל מרגישה, עד שהיא צועקת לי אל תוך אוזן להסתובב, מאחוריי עומד תומר ההמום ומאחוריו החבר הגדול שכנראה תיאם עם אישתי. "עכשיו את לא יכולה להתחמק!", היא לוחשת לי. "תבלו!", הגדול צועק, מצדיע לי, טופח לתומר על השכם, פעמיים, והולך.

ואז נשארנו תומר ואני. אנחנו רוקדים מרוחק ואיטי, למרות שהמוזיקה מקפיצה ומהירה. מפריע לי שהוא רחוק, מפריע לי שהוא לא נישק אותי בכלל, אפילו לא ניסה, כי כמו שידיד שלי ניסח את זה, אני פשוט "רגילה לתמנונים שולחי ידיים", והוא לא כזה. ולמרות שאני רואה את חברות שלי מסמנות לי מאחוריי הגב של תומר לנשק אותו ואת החברים שלו מעודדים אותו מרחוק, אני לא עושה שום צעד. כי מילא שהוא לא נמשך אליי, אני לא אשפיל את עצמי בנוסף.

עשרות אנשים ניגשים אליי, שואלים אם אני נטלי ומגיבים בהתאם: "אה, תומר לא הפסיק לדבר עלייך בשבועיים האחרונים" או "אדם מיוחד, התמזל מזלך. רק תשמרי עליו, הא?". הוא מסמיק וגם אני. ממשיכים לרקוד והפעם בהתאם למוזיקה, אני מחייכת מדי פעם כשהמבט שלנו מצטלב, משפילה מבט מהר ומחייכת לעצמי. כדי להפסיק להתבייש ואולי כי השתיה סוף סוף השפיעה, הסתובבתי ורקדתי עם הגב אליו, לפעמים נדמה לי שרק ככה הביישנים שבכם נפתחים. והוא נפתח, הו, כמה שהוא נפתח. מפלרטטים תוך כדי ריקוד, צוחקים, עד שהוא מתקרב אליי, הופך אותי אליו ולוחש "את נראית היום...", הוא מתרחק ומחפש את המילים, "מדהים".

אני מחייכת והוא מציע שנצא ונשב קצת. אנחנו יושבים בחלק החיצוני של המקום, חבר שלו מצביע עלינו ומוסר אינפורמציה לחבר משמאל. "אני ראיתי שהצבעת, זה לא מנומס אתה יודע..", אני מזהירה את החבר שלו בחיוך. תומר קם והחבר לוחש לו משהו באוזן, את מה שהוא לחש לחבר משמאל, תומר צוחק וחוזר אליי. אחרי שיכנועים הוא מגלה שהחבר סיפר שאנחנו יחד. "אבל אנחנו לא יחד", אני אומרת. "את רוצה?", הוא שואל ומסתכל ברצפה. "אני רוצה אם אתה רוצה", אני עונה, הוא מחייך ואומר שכן.

שנינו מחייכים ואני מסתכלת עמוק בתוך העיניים הכחולות שלו. אף אחד אחר לא נמצא לי בראש, לא שלומי, לא אופיר, לא אסף, לא הבנזונה, אף אחד. המוזיקה נעלמת. אני רואה שהוא לא מתכוון לעשות שום צעד, אז אני מתקרבת ומרימה אליו את הראש, מעבירה אצבע על הזיפים הנעימים בלחי הימינית שלו ונוחתת על השפתיים הרכות שלו. ומטפלת בעדינות בכל אחת מהן, עד שאני מסיימת וחודרת.

לזכותו יאמר שהנשיקה הייתה גרועה, לחלוטין, אבל לא אמרתי כלום. "את יודעת", הוא אומר, "זאת הנשיקה הראשונה שלי". אני קמה ומשתדלת שלא להתחיל לצרוח, "מה?! אבל הייתה לך חברה ואתה שווה (מסמיקה אבל לא סותמת), בטוח היו לך מלא ו.. איך זה יכול להיות ש..?". הוא משתיק אותי, "אל תשכחי שהייתי עדיין דתי כשהייתי איתה, פשוט שחיכיתי לאחת שאני... פשוט אוהב".

יוצאים החוצה עם זוג נוסף, אחד מהעיר שלי מציין שהוא מכיר אותי, "את האקסית של שלומי המטורף, לא?", אני מסתכלת על תומר ועונה שכן. רקדנו סלואו צמוד כל הערב, לקול צעקות האושר של חברים שלו, על הנשיקה הראשונה שלו. אני ניגשת אל הגדול ואומרת לו תודה על העזרה שלו, הוא צוחק ואומר ש"העיקר שאתם יחד. תאמיני לי, את המתנה הכי יפה שהוא יכל לקבל". וכך, תומר-שלא-שלי, הפך להיות תומר-שלי. וטוב לי כמו שהרבה זמן לא היה. הבוקר התעוררתי עם חיוך ענק ובשעות הבוקר (שהן בעצם שעות הצהריים, כי חזרנו רק בבוקר), לא יכולתי להפסיק לחייך. ואני פשוט מקווה שהכל יהיה בסדר.

שלכם תמיד,

נטלי המאושרת.

שאם זה היה בזמן אחר, דברים היו יכולים להתגלגל בצורה כל כך יפה, ואנחנו יחד איתם. יכולנו להיות חברים המון זמן, לא מהסוג האובססיבי, אלא מהסוג שפשוט נועד להיות שם, יחד. אולי אפילו היינו מחזיקים יותר מהשנה וחצי שהחזקת עם האקסית שלך. היינו עוברים בדיוק את אותו ערב נהדר שעברנו אתמול.

היינו מטיילים ברחובות הישנים של ירושלים, אלה שאתה כל כך אוהב ומכיר הרבה יותר טוב ממני, מחזיקים יד ביד, ואתה היית מנשק לי את כף יד בביישנות שכל כך אופיינית לך. היינו קופצים לגלידרייה ההיא, שאת הבעלים שלה אתה כמובן מכיר, כי אתה מכיר את כולם וכולם אוהבים אותך כל כך שלפעמים קשה למצוא רגע שבו אתה לא עסוק בשיחת טלפון עם חבר שלך או בענייני עבודה, רגע רק לשנינו.

ובגלידרייה, אני אכנס ואגיד את השם שלך ובעל הבית מייד יחייך ויכין לי גביע גדול של גלידה אמריקאית, זאת שאהובה עליי כל כך. אתה תכנס, אחרי שתסיים את שיחת הטלפון ההיא ואת הסיגריה שלקחת מהחפיסה שלי. ואתה תשאיר לו שטר של כסף, למרות שהוא יתעקש לפנק אותנו ולתת בחינם. אחר כך, הוא יטפח לך על השכם ויגיד ש"תפסת לך אחלה בחורה". ואתה תחייך ואולי תסמיק קצת, ואני קצת יותר.

וכשנצא, נשב יחד מתחת לעץ הגדול ההוא, לקראת סוף המדרחוב, במפגש עם רחוב קינג ג'ורג'. נסיים את הגלידה בביסים קטנים ומתענגים, למרות שהגשם סביבנו חוגג, אבל כראוי לשני ירושלמים, לא ממש קר לנו, או אולי זה בגלל שהלב חמים. נסתכל איך השמש החורפית דועכת מאחורינו בזמן שנצעד בסמטאות הצרים שקירותיהם מלאים בצמחייה סבוכה, בדרך אל כיכר החתולות.

אתה תתיישב עם חברים שלך, אלה שכבר מכירים אותי מהסיפורים ועכשיו גם במציאות, שמצחיקים אותי כל כך ועושים אותך מאושר ככה. נשב יחד על נרגילה ואתה תרגיש כל כך טוב. כי אתה אוהב לחיות ככה, לשמוע בטלפון של לפנות בוקר את הקול שלי מבשר לך שאני קופצת בספונטניות לירושלים ושבא לי לראות אותך, חי בין היקרים שלך, חופשי, בעולם שלך, שמתחבר איכשהו לעולם שלי, כי יכולת להיות כל העולם שלי.

ואז אתה תקנא כשהפלאפון שלי יצלצל בצלצול ה"כל-כך-הומו" הזה, תעקוב אחריי במבט שלך כשאני אתרחק לענות לשיחה, גם אם זה יהיה משהו לא חשוב. ואני אביט בך מביט לתוכי, רואה את החיוך השקט שלך מתעגל כשאתה שומע את הצחוק שלי, נשען לאחור כמו שרק אתה מסוגל באמצע הרחוב ופשוט רגוע.

ויכולת לעשות לי כל כך הרבה טוב. היית מביא לי את כל השלווה שאני כל כך זקוקה לה. והרי הכל שם, יש בך מה שאני רוצה בגבר. נכון, זה לא בדיוק ואתה לא מושלם, בדיוק כמוני, אבל אני כבר מזמן הפסקתי לחפש שלמות, לא רק כי אין דבר כזה, אלא גם כי היא פשוט לא מגיעה לאחת שכמוני.

ואתה כל כך ביישן לפעמים שאני נאלצתי להיות זו שתתחיל איתך, לומר לך שזה לא יפה להסתכל על בחורה כל כך הרבה זמן ולא לומר לה כלום, ואחר כך להסמיק כשאתה צועק לי לתוך האוזן שנשים יפות מלחיצות אותך. כן, אתה תקרא לי אישה. ואם היינו יחד, בטח גם היית הופך אותי לאחת כזאת. ולא תהיה חייתי במיטה, תהיה מאה אחוז רגש, ותלחש שאתה אוהב אותי בפעם הראשונה כי כבר הבנת ש"אני אוהב אותך" זה לא סתם משפט לזריקה. ותלטף אותי בלי להסתכל על הגוף שלי, אלא רק עמוק אל תוך העיניים שלי, כי אתה תהיה הראשון שלי, בדיוק כמו שאני אהיה הראשונה שלך.

ועם כל הביישנות שלך, יש משהו שנורא מקסים אותי בגבר ביישן. משהו בתמימות, בסקרנות שהיא גורמת לי. ושתיקות איתך יהיה כל כך אמיתיות, לא כי אין מה לומר, אלא כי אני פשוט לא זקוקה לשום הצגה כשאני איתך. לא לציניות ולא לסיפורים מצחיקים, לא לקול הצעקני שלי ולא לשום מסכה מזוייפת. אני יכולה להיות שקטה ולדעת שאתה יודע שטוב לי ככה.

ואני אוהבת את זה שאתה כל כך מסור לחברים שלך, שלא מהססים להתקשר אלייך בכל רגע, זה אומר שלא תהיה אובססיבי כלפיי ובכל זאת יהיה לי חופש, ממך ואיתך. ואני אוהבת את זה שיש בך קנאה מסוימת כשאתה שומע שאני הולכת להיות עם גברים אחרים, שהם לא אתה, זה גורם לי להרגיש שאתה רוצה אותי, גם אם אתה לא אומר את זה.

וזה שאתה לא אומר את זה. זה כל כך שונה בשבילי מהישירות והמהירות הלא אמיתית שהתרגלתי אליה. זה שלא ניסית בכלל להשיג אותי, שגם אני צריכה לעבוד בשביל ללכוד אותך ברשת שלי, זה חדש בשבילי. אני רגילה לקבל מה שאני רוצה ובעיקר מה שאני לא רוצה, ומהר. ואתה אפילו לא מראה סימן אחד של חולשה אליי. ובכל זאת ברור שאם לא הייתה בך חולשה כלפיי, לא היית מבקש את המספר שלי באותו לילה.

ואם רק היית יודע כמה אתה נראה טוב. זה הרבה מעבר למראה שלך, משהו שמשתלב עם האופי ה'אני-ילד-טוב' שלך. אם עד עכשיו התרגלתי לילדים רעים, אתה משנה את כל החוקים שהיו לי. השלבים האלה שאתה מאלץ אותי לעבור בזמן שאני משתוקקת כבר לרגע שתשלח בי ידיים ואני אקרע ממך את הפחד. אחרי שהתרגלתי להתחיל מהסוף- מהנשיקות, מהמיטות, להכיר קודם החוצה ואחר כך פנימה.

והלוואי שיכולתי לומר שתישאר שם לנצח. והרי אתה לא תישאר שם לנצח, תומר-שכמעט-שלי. כי כמות הבחורות שרוצה אותך לא הייתה מביישת אף אחד וברגע שתבין, תפנה אל הבאה בתור. ואני בטוחה שכל כך יכאב לי ברגע המסוים ההוא שבו אתה תבין, כי אתה יכול להיות האחד, זה שחיכיתי לו כל כך, אבל זה לא תלוי בי.

כי כמו שאתה תבין, אני שייכת כבר למשהו אחר, משהו שהרבה יותר חזק ממני, שימנע ממני להתמסר לך באופן טוטאלי, באופן שראוי לך. וזה יעמוד מעלינו ובינינו כמו צל שחור, ענן גשם בלתי פוסק. וברגע הזה, שבו תבין, אתה תוותר. עליי. עלינו. על החלום. כי בדיוק כמו שבלילה הראשון לא נלחמת עליי, כך גם יהיה בלילה האחרון.

בקצה סטודיו מלא במראות, על יד הקיר הצדדי, שוכב ברוב הדר ופאר פסנתר הכנף האגדי,

וברגע אחד, כשאנחנו מרגישים שיש שם מספיק כימיה ודברים זורמים לכיוון הנכון,

אני מתיישבת מולו ומקרבת אליו ידיים רועדות, מרגישה איך הפרפרים בבטן מתחילים לעשות בעיות.

מקרבת את הכסא אל רגליו האנושיות, מניחה בפשטות את ידיי ונותנת לקסם להשמיע את מנגינותיו,

וככה, בלי היסוס והזיה, אנחנו מתמזגים ועושים את מה שעולה על כל דמיון, פשוט עושים אהבה.

ועכשיו נפל לידיי פסנתר כנף מיוחד וכבר ממש אין עוד כמותו,

בשוק של היום תמצאו מקסימום פסנתר חלוד וגם הוא יהיה עם חיים משלו.

וזה מריח כל כך טוב ומרגיש כל כך נכון ונשמע כל כך נעים, כי אין בכלל זיופים,