"לילה טוב אהובתי הסקסית,

מקווה שהצלחת לנוח,

אוהב ומתגעגע נורא".

צורח כמו מטורף.

אבל אני יושבת, שותקת

ומסתכלת עליו, הוא נראה כל כך זר.

אמא הזהירה אותי מהתרופות החדשות שלו,

יש תופעות לוואי של התפרצויות.

ואני יודעת שאסור לי לענות לו,

כבר ראינו מה קרה בפעם האחרונה שעניתי-

הוא גמר עם הראש בקיר.

וזה כל כך מתסכל שהוא צורח עליי

ואני חייבת לשבת ולא להגיד כלום,

לא להגן על עצמי, לא להגן על הגאווה שלי.

"די! נמאס לי! את לא יוצאת לשום מקום,

חיים את אומרת שיש לך? איזה חיים?

את סך הכל ילדה בת 15! ילדה! תינוקת!

ואם כבר אנחנו מדברים, אז אני אגיד לך את זה-

אם אני ישמע ממישהו שהתקרבת לסיגריה,

את לא תגורי פה יותר! את מבינה את זה?

תחפשי לך מקום ברחוב, לא מעניין אותי איפה,

אבל בבית הזה לא תגורי!

אני לא מפרנס אותך בשביל שתצאי זונה!"

והמילים פוגעות בדיוק בלב שלי,

ואני מקללת אותו בפנים אבל לא אומרת כלום.

אני ממש מכריחה את עצמי לגרום לזה

שהמילים יכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה,

'אסור לך לקחת ללב. אל תתייחסי לזבל האנושי הזה'.

מסתכלת על האדם המטורף הזה שמאבד את השליטה,

השליטה על עצמו ועל החיים שלו ומאשים אותי.

מסתכלת עליו ופשוט לא מכירה אותו,

זה לא אבא שלי.

אתה,

אני יודע שהכאבתי לך.

אתה חושב שזה היה לי קל?

כן, נהניתי מכל רגע. אין לך מושג כמה.

אבל בכל זאת גם לי כאב.

הרי עדיין יש לי רגש כלפייך.

דברים כאלה בחיים לא נעלמים.

אומרים שנקמה זה הדבר המועיל ביותר

וגם הנבזי ביותר שאדם יכול לעשות.

לסלוח, לשכוח. זה מה שצריך.

קל לכם להגיד, הא?

"מה יש לך את כל היום על עצבים?"

שאלת, עכשיו אתה מבין?

כשאבא שלך קורא לך זונה וצורח

ואתה לא יכול להגיב, אתה פשוט שותק.

אוגר בתוכך הכל. ומוציא על כל השאר.

ובלי שום קשר לצעקות שלו,

כבר מזמן הגעתי להחלטה הזאת,

כמה שזה מגעיל לחשוב את זה.

זוכר שממש בהתחלה סיפרתי לך

שהייתי צריכה לדבר עם אופיר, האקס שלי?

זוכר שסיפרתי לך על האובססיה שלי באקסים?

שאני לא יכולה להמשיך הלאה בלי רשות שלהם?

בלי שאני יודעת בוודאות שאין סיכוי לחזור?

זה בדיוק המצב איתך. עכשיו.

אני חייבת להשתחרר ממך.

נמאס להיות כבולה בתוך כל זה. באהבה שלי אלייך.

ואני רואה את המבטים של אנשים מסביבי,

אני לא עיוורת. ויש כמה שמעניינים אותי, כן.

ואני מכריחה את עצמי להתעניין בהם, לנסות,

אבל ברגע קריטי אני נזכרת בעיניים שלך,

ושוכחת מכל ההבטחות שהבטחתי לעצמי.

ואתה.. אי אפשר לדבר איתך ברצינות.

בטח שלא על דברים כאלה.

אז הייתי צריכה ללכת על הדרך השנייה,

החלטתי לגרום לך לשנוא אותי, בכל מחיר.

להכאיב לך, לגרום לך לקלל אותי.

רק ככה אני אהיה בטוחה שאנחנו בחיים לא נחזור,

רק ככה אני יוכל להשתחרר, להמשיך הלאה.

תאמין לי, עשיתי טובה ענקית לשנינו-

גם לי וגם לך.

מצאתי לך תחליף, אתה יודע?

הוא גם באד בוי כמוך, רק קצת פחות מטורף,

אבל ההבדל ביניכם לא ניתן לתיאור,

הוא פשוט יגרום לי להיות גאה, תמיד.

אף פעם לא להיות מתביישת במעשים שלו.

וזה דבר שאיתך לא מצאתי, בכל הזמן שהיינו יחד.

הוא מהסוג שאני אהיה גאה להציג לאמא ואבא,

שאני לא אצטרך לשמור אצלי אם הוא יהודי או לא,

ואני יוכל לספר להם על איזה אדם מדהים הוא,

ועלייך מה אני יכולה לספר? כלום.

אתה רק מעופף בין אלכוהול לסיגריות.

סמים זה הכיוון החדש שלך. בלי שום מטרה בחיים.

האבסורד האדיר היה אתמול.

כשהיינו כולנו בישיבה של המד"צים

המדריכים שלנו החליטו לעשות לנו פעילות,

אתם יודעים, לכבוד החג. פסח וזה.

על דף היה צריך לכתוב משאלה שרוצים לחג,

כמו אפיקומן כזה, ואז כל אחד מאיתנו הלך להחביא.

אחר כך היו החיפושים אחרי הפתקים.

כשישבנו שוב כולנו, הבנו את הקטע.

עכשיו אנחנו חייבים לנסות לנחש של מי המשאלה,

זאת שמצאנו ופשוט להגשים אותה.

כמו שאם מישהו ביקש לקבל מכונית,

אז זה שמצא את האפיקומן, חייב להיות המכונית.

אני ביקשתי מישהו שיגרום לי אושר. כי זה פשוט יספיק לי.

בפתק שמצאתי היתה כתובה משאלה

'שבפסח הזה אני אמצא אהבה'.

אמרתי את השמות של כולם בניחושים,

אבל זה היית אתה. איך לא ניחשתי?

אתה היית זה שביקש אהבה.

ואני קיבלתי את הפתק שלך.

אני זאתי שצריכה להיות האהבה שלך.

ואתם יודעים מה אני תמיד אומרת?

זה הכל גורל. כל זה כבר כתוב ומתוכנן.

לכל דבר שקורה יש סיבה.

אין שום דבר שהוא סתם צירוף מקרים.

Never.