תומר איתי בפלאפון, הוא עדיין בבית-ספר, בדרך ניסית שכזאת. "תומר הקטן מוסר לך נשיקות, אבא", אני אומרת לו לפני שאני נכנסת לבית מרקחת. הוא צוחק ואומר שבזמן אחר זה היה ממש מצחיק, אולי אחרי שנראה שהכל בסדר, "יש דברים שלא ציניים לגביהם," הוא מסביר. "ואם זאת בת?", הוא שואל ועונה, "יהיה לה שיער ארוך כמו שלך, את השפתיים שלך, את הרגלים הסקסיות שלך ו..את השכל שלי".

"ומה אם זה חיובי?", אני שואלת, רק ליתר בטחון. "אם זה חיובי, אז אני רוצה אותו", הוא אומר, "או אותה". "מה?!" אני מזדעזעת. הוא צוחק ואומר שזה באמת לא הזמן לעבוד עליי. אני מוציאה את האוויר החוצה. "וגם אם זה נכון, נטפל בזה. אל תדאגי, יפה שלי, את לא לבד". רק עכשיו, כשמתקרבים לרגע האמת, אני מתחילה להלחץ ובאמת לתהות לגבי התשובה, מקודם לא היה לי זמן.

החלטתי לתת לו לקרוא את הפוסט הקודם שלי, אני מאמינה שזה חלק מתהליך השחרור, הוא חייב לדעת מה באמת עובר לי בראש ובלב. כל אדם שבמקום מסוים יקר לי, קרא לפחות דבר אחד שכתבתי. ומאז הוא הרבה יותר רגיש להכל, משתדל יותר. אני יודעת שהוא באמת רוצה שזה יסתדר. אחרי שהוא קרא, דיברנו כמעט שלוש שעות. למחרת הוא היה אצלי לשעתיים, למרות שהייתה לי מתכונת למחרת ובקושי למדתי.

בקושי למדתי, זאת הגדרה יפה. לא הספקתי לעבור על כל החומר אפילו פעם אחת. הריכוז שלי שאף לאפס והקליטה שלי הגיעה אפילו למינוס, וזה לא דבר רגיל לי. פשוט שחברה ממש הלחיצה אותי, וככה חשבתי בכל רגע פנוי או לא פנוי, מה אם זה באמת חיובי. ובכל פעם שהגעתי לשאלה, מחקתי אותה וניסיתי לחזור לשלמאנסר החמישי וההגלייה שלו, אבל היא כל הזמן חזרה ולא יכולתי ללמוד ולא יכולתי להבין- אם כן, מה לעזאזל יקרה?

נרצח אותו ונשאיר אצלנו צלקת או ניתן לו להרוס לי את החיים כשאני רק בת שש-עשרה ואז אני אתאכזר אליו ואאשים אותו עד סוף ימי חיי במצב החרא שנקלעתי אליו? בזה שאפילו בגרויות הוא לא נתן לי לסיים? כי איך אפשר לסיים בגרויות כשאת בהריון, עם הקאות של בוקר וצירים שעלולים להופיע, נכון? ואם כן נביא אותו, אז נתחתן או שתומר לא ירצה לראות אותי יותר בחיים? ואולי הוא בכלל יכריח אותי להפיל אותו? ואם הוא ישאר, כל כך הרבה חוויות מדהימות, כל כך מיוחד, כל כך חזק ואיזו מין אמא אני אהיה? בטח נוראית, איזו אמא תחשוב על לרצוח את הבת שלה?

ובעצם, מה הסיכוי שזה באמת חיובי? אז הוא גמר קצת קרוב מדיי אליי ובמקום שאני אזוז כשהוא נתן לי את הסימן, נשארתי מעליו, כי באותו רגע זה היה נראה ממש רומנטי לגמור יחד, קרובים. אז הייתי כולי רטובה ממנו, לא עניין גדול, קורה לכולם. ויש איחור של 12 יום, אצלי, אצל גברת סדר ותזמון. "תמיד יש איחור פעם ראשונה," הוא מרגיע, רק חבל שזה לא באמת מרגיע.

"את רוצה שאני אשאר איתך על הקו?", הוא שואל. "לא, אני בסדר". שליטה, תמיד  לשדר שליטה. אני מחפשת בין המדפים, כי באמת אין לי מושג איפה שמים את הבדיקות האלה בבית המרקחת, קונה בעצמי עם בושה מסוימת כזאת, משפילה עיניים כשהקופאית מודיעה- "28.30 שקלים".

מחליטה לשבת קצת על הספסל ולהנות מיום השמש הנפלא הזה. תמיד הייתי טיפוס שאוהב ילדים, לרבע השעה הראשונה. אחר כך, זה כבר הופך להיות בעייתי יותר. מולי גן שעשועים ובו ילד בלונדיני, כמו שנינו, מחליק במגלשה שאתמול חנכנו. אני בטוחה שמה שהיא ראתה אתמול, זה מסוג הדברים שטימאו אותה לנצח. מצטמררת מהמחשבה שהילד הזה, יכול להיות שלי. שלנו. 'את סתם מודאגת, מה לעזאזל הסיכוי אם אפילו לא הייתה חדירה?!'. בדיוק דיברנו על זה, "יש לאמא שלי שש-עשרה אחים ולאבא שלי שתים-עשרה, הזרעים שלי מתפקדים כראוי, סמכי עליי" - "וואי מאמי, אתה כזה חסר טאקט לפעמים".

עולה לשירותים של הקניון. השירותים של הנכים פנויים, אז אני מורידה את המכסה של האסלה ומתיישבת עליו. זורקת את התיק הצידה ואת השקית בצד. קוראת את ההוראות ארבע פעמים לפחות, 'נו זה לא כזה מסובך', מרגיעה את עצמי. פותחת את החבילה, מורידה את המכסה, מחכה לפיפי שמחליט לא לבוא, בטח מפחד. פותחת את הברז (תודו שזה עוזר), פיפי בחוץ, סוגרת את המכסה, שוטפת ידיים, מורידה שוב את המכסה של האסלה ומתיישבת.

'כעת, לאחר שהשתן נספג כראוי, יש לחכות ארבע עד עשר דקות בהן הבדיקה תהיה בצורה מאוזנת'.

אני מניחה את הבדיקה על איפה שנמצא נייר הטואלט ומחכה. כשהמסך ההוא הופך לוורוד, אני מזדעזעת והופכת את הבדיקה. הזמן לא זז, "נו באמת, אתם בטוח צוחקים עליי....", אני מדברת לעצמי. לוחצת על 9 ארוך, "נו?", הוא עונה לי. "שלוש דקות", "טוב .... את בסדר?", הוא בודק. "כן, בטח".

הוא בוחר להצחיק. "את יודעת, הכי קטעים אם את בהריון ועוד לא זיינתי אותך אפילו". אני צוחקת, "שתי דקות, תמשיך". "לא תכלס, את יודעת כמה יצחקו עליי?! יש לי זרעי הפרייה, יקראו לי לכל העולם כדי שאני אדפוק בחורות עקרות, אני אהיה שלמה המלך הבא, הרקולס!! פאקין נגעתי בך ואת נכנסת להריון, מה את נכנסת להריון?!", הוא ממשיך בהרצאה ואני ממשיכה להסתכל בשעון.

"טוב, עבר",

-שקט-

"את הופכת?".

"אני פוחדת".

"אני כאן".

על המסך הוורוד מופיע קו אדום אחד.

אני לא מבינה אם להתאכזב או לשמוח.

המיטה של אחיו הגדול, המסך הגדול מולנו וקליפ ישן מתנגן באמ.טי.וי.

אני ערה משש, הוא רק הלך לישון בשש.

אני ישנתי חמש שעות, הוא ישן שמונה.

אני הייתי תשע שעות בבית-ספר עם מבחן ובוחן פתע באמצע ושעתיים היסטוריה, הוא היה במיטה.

אני עולה על אוטובוס ישר מבית ספר, מסריחה ומכוערת, הוא עכשיו התקלח ונראה כמו דוגמן של ורסצ'ה.

אני עייפה, הוא מנצל את זה.

הוא מכין לי לשתות ומלטף לי את העורף.

שיחה שטותית, נשיכות מכאיבות, עיניים צמאות.

נשיקות. ליטופים. התפשטות.

אין לי כוח, הוא יודע את זה, אני לא מתאמצת, הוא לא גומר. פעם ראשונה שמישהו לא גומר לי.

אני עצבנית, הוא צוחק על זה. יורד עליי במקום לרדת לי (נו לא יכולתי להתאפק).

אני מוציאה סיגריה ומרימה את המאפרה המפוארת אל המיטה, הוא מוציא אש.

הידידה שלו מתקשרת, היא התקשרה גם כשהיינו באמצע, "לא עכשיו, טוב מותק?", הוא אמר לה.

אני שותקת, פשוט מתעלמת מכל ההרגשה הרעה שיש לי בקשר לזה וממה שחברות שלי אומרות.

עכשיו הוא מדבר איתה, נותן לה רמזים למה שלא קרה, אני מתעצבנת עוד יותר.

הוא יודע המון, תומר. גם אם הוא בטוח מדיי שאני לא בוטחת בו. הוא יודע יותר ממה שהקודמים ידעו.

הוא גם יודע שזה נושא רגיש אצלי, שרק להתקרב אליו אני נרתעת, הודות לאיזה קטע ישן בילדות,

מסוג הדברים שלא מדברים עליהם, שגיליתי לו בהשפעתה המקוללת של גברת הנחמה- אלכוהוליזה,

מסוג הדברים שלא נכתבו פה מעולם ולא נאמרו פה מעולם ולא יוזכרו בשיחה איתי, לעולם.

אני קמה ומחליפה את המצעים, הוא שואל אם הכל בסדר.

"הכל בסדר," אני עונה בקור, אני כזאת דרמטית לפעמים.

"לא!", הוא אומר מהר, "תגידי לי מה קרה, כדי שאני אשתפר".

הוא כל הזמן רוצה לתקן, לשפר, ללמוד. לא רוצה ללמוד, רוצה לזרום. לא ילך, אז לא ילך.

הוא יושב על המיטה ומפריע לי עם המצעים, במקום לעזור.

הפלאפון שלי נעלם, אני מחפשת בפלאפון שלו את המספר שלי, 'נטלי ה-חיים שלי' כתוב,

כשהפלאפון שלי מצלצל את השיר "גאולה", הוא מסתכל ורואה שנכתב על הצג 'תומר שלך'.

"למה תומר שלך?", הוא שואל, "כי אתה לא שלי עדיין, לא לגמריי". הוא מתעלם ולוקח אותו אליו.

"רוצה?", הוא שואל וזיק של ילדותיות נדלק בו, אני מתאפקת שלא לחייך.

אני מקרבת את היד והוא מכניס את המכשיר שלי למכנס שלו,

"נו באמת, אתה חושב שזאת הבעיה שלי?", אני אומרת ודוחפת את ידיי לכיוונו.

אבל הוא חזק ממני, הרבה יותר. "רק אם..." הוא מקרב שפתיים ומחכה לנשיקה.

אני מנשקת אותו, בשיא העדינות, דואגת שהוא יתענג על כל רגע מהנשיקה.

הוא פוקח את העיניים ומחייך, מגיש אליי את הפלאפון, "תודה רבה באמת", אני אומרת בציניות.

הוא מרים גבה, "זה לא היה אמיתי עכשיו?", הוא מופתע. "מי אמר שזה אי פעם היה?".

מה הקטע שלי, אתם בטח שואלים, יש לי גבר מדהים ומתחשב שכזה ואני רק עסוקה בלהרחיק ולהתעלל,

הזיק הילדותי שלו נעלם והזיק הנפגע מביט אליי, אני מרכינה את הראש ומנשקת אותו שוב.

אם קודם זה היה אמיתי, עכשיו זה אפילו יותר. "מצטערת," אני אומרת, קמה ממנו, שותקת ומתלבשת.

"את יודעת מה הבעיה שלך?

-לא מחכה לתשובה-

שאת פשוט סגורה מדיי"

הוא לוקח אוויר.

"את באה אליי בערב, אחרי יום שלם. בדרך כלל את עייפה אבל גם אז יש בך אנרגיות טובות. לפעמים את במצב-רוח טוב, לפעמים את כועסת, לפעמים את עצובה ואז את שותקת. ואני בחיים לא יכול לדעת למה את עצבנית או למה את עצובה, כי את לא מדברת איתי, את בחיים לא מדברת אליי."

הוא מחכה לתגובה שלי, אבל אני לא אומרת כלום וממשיכה לחפש את הבגדים המפוזרים.

"אני לא יודע מה המאכל האהוב עלייך, ואם את מעדיפה שחור או לבן. אני לא יודע מי הבנאדם שהכי חשוב לך בעולם ולמי את אף פעם לא תסלחי. אני לא יודעת איך את עם ההורים או מה את חושבת עליי. מה את חושבת עליי, את זה לפחות אני יכול לדעת?"

"הג'ינס שלי מאחורייך", אני אומרת.

הוא מעביר לי את הג'ינס ומעביר יד ארוכה לאורך הגב שלי, בזמן שאני מתלבשת.

הוא מחייך ומשנה כיוון, "בדרך כלל את חרמנית, וזה סבבה מבחינתי, את גם זורמת לשטויות, אני מת על זה."

החיוך שלו נעלם, "אבל זה לא הכל, מבינה? לא רוצה שזה יהיה רק זה, רק להתחרמן ושלום-שלום ורק להפגש עם החבר'ה שלי ולהעביר צחוקים וכלום מעבר לזה."

"זה לא מספיק?"

"זה לא מספיק,

וזה גם לא מגיע לך, מדהימה שלי"

"גם לך לא".

המוח שלי עובד שעות נוספות, הכוונה- לא עובד ואני ממשיכה לדמיין בדרמטיות.

"אני יודע מה יהיה המשפט הבא שלך"

"מה?"

"שאפשר להפרד".

אני מחייכת, מאיפה הוא יודע?

"אבל להפרד זה לא פתרון, כי אם רוצים להיות ביחד, אפשר לעשות הכל.

השאלה אם את מוכנה להתאמץ בשביל זה, בשביל שנינו יחד"

עשרים דקות אחר כך אני בוכה בתחנת האוטובוס הישנה והירושלמית. אני שונאת תחנות אוטובוס, אני שונאת לבכות ובטח שמול גברים. בעיקר מול חברים שלי.

"מותק שלי, דברי אליי," הוא מסתכל בי. מסכן, הוא פשוט לא יודע עדיין לאיזה בור עמוק ואפל הוא נפל ואם הוא יתאהב בי, אולי אפילו יכאב לו יותר, יותר ממה שיכאב לי עליו.

אני נעמדת ומסתירה את הדמעות שגולשות לאורך הלחיים. המון סיפרתי לו, המון הוא יודע. פשוט יהיו תמיד דברים שישארו רק איתי, "את לא בוטחת בי?", "זה לא קשור. אתה לא מבין", "אז תסבירי לי".

הסיגריה שלי בין השפתיים שלו והוא מוציא את העשן שלו עליי. אני כל כך רוצה לספר לו הכל, ושום קול לא יוצא ממני. הוא מביט בי בציפייה מסוימת, מקווה שאולי הפעם הוא עלה על דרך המלך ומצא את הקוד הסודי שמביא אל החלק הרגיש והחבוי שבי. העניין עם החלק הזה, שמעטים מכירים אותו, רק אלה שאני ממש בוטחת בהם ושממש בוטחים בי (וזה בדיוק מה שחסר אצלנו. הוא לא בוטח בי מספיק, לא מספר לי כלום ומצפה שאני אספר הכל), ואלה שמכירים אותו, יודעים את הצופן שבעזרתו אפשר לפגוע בי. אבל כשאני כבר מוכנה לומר מילה, אולי אפילו שתיים, האוטובוס מגיע.

עשרים וארבע שעות אחר כך, שלומי ואני שותים לחיים וודקה ומעשנים על קצה המדרכה.

אני כועסת ועצובה אחרי שאורי הסתבכה יותר מדיי עם המשפחה שלה באיזו מסיבה ואני נותרתי חסרת אונים.

בהתחלה הוא רק עיסה לי את העורף וחיבק לי את הבטן, "אל תיגע בי, תומר... אה, שלומי",

באופן נוראי שכזה, הם כל כך דומים ובכל זאת כל כך שונים, כי שלומי יודע בדיוק איך להרגיע אותי.

"אל תדאגי, היא תהיה בסדר," הוא אומר לי. לפני שאני הולכת הביתה אני אומרת לו תודה ומחבקת אותו, "מתי שתרצי, נשמה. אני כאן".

תומר מתקשר כשאני בדרך הביתה, אחרי שכל הבלגן נגמר.

"איך היה במסיה? עם שלומי וזה?", הוא אומר בנימה צינית-קנאית, "היה מצויין, הוא גמר", הוא צוחק.

אחרי שיחה של חצי שעה אני מזכירה לו שיש לי מחר מבחן וצריך להתקלח ולישון.

"את צודקת, מאמי," הוא אומר, "לילה טוב. חולה אותך".

"מה אמרת?"

"אה... חולה עלייך!"

"לא, אתה אמרת משהו אחר..."

"אמרתי חולה אותך, בלי כוונה, לא יודע מה עבר לי בראש"

"אה, חשבתי לרגע ש.. לא חשוב"

"חשבת שאמרתי את ה-משפט?", הוא צוחק.

יש לו את תיאוריית נגיד-רק-כשזה-באמת-נכון / תיאוריית הקדוש-המעונה / תיאוריית אני-לא-זיין / תיאוריית הפחדנים / תיאוריית האמיתיים. תיאורייה שבה לא אומרים "אני אוהב אותך", סתם ככה לאוויר.

אני צוחקת, "כן, לרגע חשבתי"

"נו אבל את כבר יודעת שזה נכון, כבשת אותי"

"תומר, אל תדבר שטויות. לילה טוב"

אני מנתקת ונשארת עוד כמה דקות מחוץ לבית.

ואז נותרתי בלי מילים.

כמו בכל שנה, גם הפעם הלכנו לטקס המרכזי ליום הזכרון של חללי ישראל ונפגעי הטרור. זו מן הבטחה כזאת שנתנו מזמן, ארבעתנו, שגם אם אי פעם נפרד, כמו שקורה עכשיו, זה היום שיחבר בינינו. אני פוגשת אותן ברחוב המרכזי, כל אחת מגיעה ממקום אחר, עם חברים שהפכו להיות שלה ונדמה לי שבכל זאת יש בינינו איזה משהו מחבר.

על מסך ענק מוקרנים בזה אחר זה השמות האלה, צעירים, ילדים ששוכבים כבר בקבר, והם לא רחוקים מהגיל שלי, זה הדבר שהכי מזעזע אותי. אני בטוחה שהם לא הספיקו כלום; לא אהבו מספיק, לא השתגעו מספיק, לא נהנו מספיק, לא הכירו מספיק את עצמם, לא היו אהובים מספיק. לפעמים נדמה שלעולם לא נספיק הכל בזמן. עוד שנה וחצי אני אהיה על מדים בעצמי, מחוץ לבית ולפינה החמה שלי, בלי ההורים שלי, בלי החברים שלי, בלי החיים שלי. רק אישה עם מדי זית ונשמה שפעם היה בה משהו ועכשיו הפכה להיות מספר, או שם משפחה.

אלפי אנשים נאספים בכיכר הראשית של העיר הקטנה שלי. אפילו בטקס השואה אנשים לא מתאספים בהמוניהם. כי השואה, כבודה במקומה מונח, אבל חללי צה"ל ונפגעי הטרור, הם חלק מהדור שלנו, הם חלק מאיתנו, הם אנחנו. הפסטורליה הזאת שכל כך מאפיינת את העיר שלי, עם הנוף הירוק שבאמצע השום מקום הזה, באמצע המדבר, הבתים הגדולים עם הרעפים האדומים. משהו כל כך מוכר בה, כל כך אהוב. הבית שלי. והצעירים האלה, שיכלו להיות עכשיו בני שלושים או בני חמישים או רק בני עשרים, ישארו צעירים לנצח וכולם מהעיר שלי. את כולם איכשהו מכירים כי 'זה האבא של זאתי' ו'היא האחות של ההוא', ובעיר קטנה, כולם מכירים את כולם. וכולם פתאום לא יחזרו עוד.

הצפירה תופסת אותנו באמצע הכביש, לא כי עברנו במעבר חצייה, אלא כי זה לגיטימי אצלנו ללכת על הכביש. ופתאום הכל נפסק לדקה אחת. המנועים המרעישים דוממים, התינוקת לרגע משתתקת, הצופרים פוסקים, הילד שרץ נעצר, גם הוא באמצע הכביש. החיים נעצרים לדקה אחת לזכרם. אנשים יוצאים מהמכוניות, המוזיקה מהבית ממול משתתקת, התנועה נעצרת, האנשים גוועים. ובסופה של הצפירה, הכל חוזר. הילד ממשיך לרוץ ואנחנו ממשיכות לצעוד אל הכיכר, המכוניות ממשיכות במסלולן והקול של הסולנית הראשית, שגם אותה כולנו מכירים, נשמע שוב שר ומעביר רעד.

רק האמא ההיא ממשיכה לנגב את דמעותיה בבושה מסוימת. אמהות צעירות שבוכות על ילד שהשאיר את המדים בחדר ומאז היא לא נגעה בהם, שהבטיח לחזור. הבטיח לשווא. והדבר היחידי שנותר ממנו זה אבן קרה אחת וכמה מילים חקוקות שלעולם לא יצליחו להעביר במילים על האיש שהוא היה והאש שכבתה בו, זכרונות לימים מאושרים וחוויות גם פחות נעימות. אבל בכולם הוא היה ולא תמיד העריכו את זה מספיק, עד שהוא הולך לדרך עם כרטיס לכיוון אחד.

שלומי נעמד בגאווה עם מדי חיל האויר, קרוב לחצי שנה שלא ראיתי אותו באמת ולרגע אני מרשה לעצמי להביט בו, כשהוא מחזיק גבוה את דגל ישראל. הבנזונה שיושב כמה צעדים מאחוריי עם מדי מד"א, החיים שלו נהרסו וזה לא באשמתי, אבל אני גם אשמה בזה. תומר מתקשר כמה דקות אחרי הצפירה, רק כדי לראות שהכל בסדר. החברים שלי ממלאים אותי בחיוך, כי ערב שכזה, שכולם יחד למען אותם אחדים, הוא יחיד בשנה. זה ערב של לבכות עם החבר'ה ואז להעלות זכרונות מאנשים ישנים ולצחוק על דברים שמזכירים לנו אותם. וזה לא פשע לצחוק ולחייך, כי החיים נמשכים וככה גם הם היו רוצים, שהחיים ימשכו.

כשחברה טובה שלי ממלמלת אל תוך המקרופון את המילים האלה, "אסור לקטוף את פרחי הגן", אני מנגבת דמעה, מהסוג שהמון זמן לא יצאה ממני.  אישתי שכבר בכתה עם הקדיש שאמרו בפתיחה, משעינה את הראש שלי על שלה ומלטפת לי את הכתף החשופה. ולא בכיתי מאז שהגעתי להחלטה הטיפשית שלבכות זה חולשה, אז אסור לבכות, שלא יתגלו כל החולשות. אני עדיין זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שראו אותי בוכה, וזה היה מזמן. אבל מותר, מותר לכאוב.

המדריכים שלי, שהתגייסו מזמן לצה"ל. ראיתי אותם אחרי כל כך הרבה זמן. רזים והאש שלהם כבתה כי "אין זמן לנשום בצהל" ו"נעלמים לך החיים". גם זה עצוב, לראות אנשים כאלה, כי דברים לא אמורים להיות כאלה ואנשים שעוד לא סגורים על עצמם, לא אמורים להיות מבולבלים אפילו יותר, להרגיש מתים אפילו יותר. וגופניקה ושיידי, שבדיוק דיברתי איתם אחרי הטקס, גם עליכם כואב לי, יקרים שלי. כי יכולתם לפרוח ואתם עוד תפרחו, אני יודעת.

ומפחיד לרגע לחשוב שכולנו, בין אם חיילי צה"ל או אנשים שצועדים לרגע בשוק מחנה יהודה ונתקלים באחד מטורף שקוטע להם את החיים בגלל חשיבה קצת מעוותת, גם אנחנו עלולים להפוך להיות עוד אבן קרה אחת וכמה מילים חקוקות שלעולם לא יצליחו להעביר במילים על האנשים שהיינו והאש שכבתה בנו, זכרונות לימים מאושרים וחוויות גם פחות נעימות. אבל בכולם היינו ולא תמיד ידעו להעריך את זה מספיק, לא תמיד ידענו אנחנו להעריך את זה מספיק, את החיים, עד שאנחנו נלך לדרך עם כרטיס לכיוון אחד.

ואיתי, הכל בסדר. וזה כמובן שקר, אבל שקרים סופם להתגלות בסוף. תומר איתי וקשה לי עם הכל, אבל אני שורדת. והפוסט הזה נכתב, לא כי אין לי מה לומר או מה לספר, כי יום יום בשבועיים האלה התחלתי פוסט חדש ומילים פרצו אל תוך הדף ונמחקו כמה שעות מאוחר יותר, אלא כי יש לפעמים דברים שנמצאים שם תמיד ואנחנו שוכחים להודות עליהם, שוכחים להעריך אותם, שוכחים לכאוב עליהם. וזה מותר, מותר לכאוב.