אני יודעת,

אין לי זכות לדבר אליך בכלל.

אחרי כל השטויות והטעויות שעשיתי איתך;

איך שהשתלטתי עלייך,

איך שלא אהבתי וקיבלתי אותך כמו שאתה,

איך שלא הערכתי אותך ואת האהבה שלך,

איך שהטרפתי אותך מאהבה..

    (או שאולי זה בעצם לא היה באשמתי).

אני יודעת שגם אחרי שהכל נגמר, טעיתי,

כל השקרים שסיפרתי לך, לעצמי.

כל הדברים שעשיתי כדי שתשנא אותי

ועוד אחר כך התעצבנתי כששנאת אותי.

אוף,

אם רק היית יודע איך אני מתגעגעת לזה עכשיו,

לליטוף שלך

ולאיך שצמררת אותי.

לחיבוק שלך

ולאיך שהעברתי את הידיים עליי.

לנשיקות שלך

ולאיך שנגעת בשפתיים שלי לפני.

לפינוק שלך

ולאיכפתיות שלך.

לריח שלך

ולאיך שתמיד הוא נשאר עליי.

לעור שלך

ולאיך שתמיד אני זכיתי לצמרר אותו.

למבטא שלך

ולאיך שהוא נעלם.

לעיניים שלך

ולדרך שבה הן הביטו בי.

לשיחות שלך

ולאיך שתמיד ניסית להיות הפסיכולוג שלי.

לצחוק המתגלגל שלך

ולאיך שקיבלת את הציניות שלי.

לאהבה שלך

וללב הקטן והאינסופי שלך.

להערכה שלך

ולמחמאות שלך גם כשהיה קשה.

אלייך.

פשוט אלייך.

אין לי זכות. אני יודעת.

אני כל כך צריכה את השיחות איתך,

שאני אשב לך על הרגליים ותחבק לי את הגב,

שלא תרפה לרגע ותשאיר את הסימן על הצוואר.

שתלחש לי באוזן שיש לי תפקיד בעולם,

שנועדתי לדברים גדולים גדולים,

שאני חשובה לך,

שכן יש מישהו שאוהב אותי.

אמרתי לאישתי שאני עדיין אוהבת אותך,

אבל היא מכירה אותי. ואותך. ואותנו.

היא מייד חייכה ולחשה

"את רק מתגעגעת אליו..".

ואולי היא באמת צודקת.

אם רק ידעת כמה,

כמה אני רוצה אותך לידי,

לבקש ממך שוב סליחה

ושוב להסביר לך שהטעויות

היו רק בגלל שאתה החבר הרציני הראשון,

רק מאהבה. אהבה.

אני יודעת שכבר המשכת ממני,

שכבר אין לך טיפת אהבה אליי.

ואתה צודק, אתה כל כך לא,

כל כך לא מגיע לי ולעליבות שלי.

אתה כל מה שאני לא.

וכל כך שינית אותי.

ואני כל כך אוהבת אותי עכשיו.

אני משלימה עם הכל, באמת,

מודעת לכל החרא שבי-

לא, אני לא ממש מושלמת, ממש לא,

היית קורא לי "יפה שלי",

וזה היה נעים, אבל לא נכון.

ואני משלימה עם זה.

וגם עם הפאקים באופי שלי-

בקנאות שלי,

בציניות המוגזמת שלי,

באובססיביות שלי,

בשתלטנות שלי

ובחוסר האמון שבי.

אם היית לידי עכשיו,

הכל היה אחרת.

אהוב יקר,

אני לא יכולה לתת לך ללכת.

ועכשיו, ההופעה של עברי,

אחרי שביום העצמאות, אתמול,

היינו יחד כל החבר'ה עד השעות הקטנות,

זה מכאיב כל כך.

ואני נזכרת איך תמיד יש לך הבעה של גועל

כשרק מזכירים את השם שלו, הומופוב שכמותך.

וזה מעלה על שפתיי חיוך קטנטן.

והוא שר את "אישה לוויתן"

ומוציא ממני המון דמעות-

דמעות ששמרתי בתוכי עמוק.

והמוזיקה נגמרת,

וגם אנחנו.

וזה משאיר בי חלל ענק

וכואב בבטן, בלב,

הכל ריק בלעדייך.

"ואולי החום,

הוא יעשה את שלו.

ואולי הקור,

יגמור אותי..."

ועדכונים שאני לא יכולה לשמור יותר:

ערב יום העצמאות היה אולי הערב הכי מדהים בחיים שלי.

שלומי היה, עם החברים הרוסים שלו, וצחקנו כל כך הרבה.

אני מקווה שבקרוב אני אוציא את הפוסט הזה שכתבתי מזמן.

ומגיעה לאבא שלי סליחה, אני דיברתי איתו,

על כל מה שקשור בפוסט הקודם וסיפרתי על האס.אמ.אס

והוא אמר שזה היה עם המזכירה שלו ושהם סתם קוראים ככה אחד לשני.

ואני סומכת על אבא ואם הוא נשבע והסתכל לי בעיניים, אני מאמינה.

אולי הנאיביות והתמימות שלי שוב חוזרת, תגידו מה שתרצו.

ויש כל כך הרבה לספר.

וכשאני אוציא פוסט נורמלי, הוא יהיה ממש טוב. מבטיחה.

ורציתי להגיד כל כך הרבה תודה על התגובות בפוסט הקודם,

הן ניחמו ברגעים כואבים ועודדו אותי ואני עוד אענה על כל אחד מהם.

וקצת לחוץ לי עם כל הבגרויות בפעם הראשונה, אבל אני רגועה.

ועד לפוסט הבא, נשתמע, יקיריי.

Please, comeback to me.

I miss you so much.