אני יודעת שזה יצא קצת לא ברור.. ורציתי להזהיר בפוסט הקודם שזה לא יהיה פוסט ברור. זה פוסט שיצא מבולבל. והוא יצא בכוונה למעשים מסויימים של חברים שלי. לרגע לא התכוונתי שכל החברים שלי בוגדניים ורעים. כי אני לא מאמינה שיש חיים בלי חברים.

וברור שיש דבר כזה חברים. פשוט שלא יעזור כלום, אנשים הם אגואיסטים מטבעם, וכל החברים שלי עשו מעשה אחד קטן אגואיסטי, לפחות אחד. מעשה אחד שהוריד לי מהם לגמריי.

אני אוהבת מאוד את החברים שלי ואני יודעת שאני לא יכולה בלעדיהם, פשוט שלפעמים הם עושים מעשים שכל כך מעצבנים אותי. ואני לא אדם סלחן. לכן אני נזהרת בכל דבר שאני עושה, כי אני לא מצפה שכשאני אעשה טעות, הם יתנהגו כלפיי בסלחנות.

אני מבינה את זה שאנשים טועים, הרי גם אני טועה וכולנו בני אדם. אבל יש הבדל בין טעות שקורה בלי כוונה לבין טעות שאתה מודע אליה ולא מנסה כלום כדי לשנות אותה או במקרים גרועים יותר- אתה עושה אותה בכוונה.

בזה אתם מסכימים איתי?

אתמול היה המפגש הראשון עם הכיתה שתהיה לי.

כל המחזור שלנו, מכל החטיבות בעיר, יצא מאוד קיצוני. בדרך כלל, יש כיתה אחת של מואץ (מסיימים את רוב הבגרויות ב-י"א), אחת של מב"ר (מסלול איטי ופשוט יותר) וכל השאר רגיל. המחזור שלנו כל כך קיצוני שיש שתי כיתות מב"ר, שתי כיתות מואץ ושלוש כיתות רגילות.

אז אתמול פגשתי את כל אלה שאמורים להיות במואץ, ועוד לא בטוח מי יהיה באיזה כיתה, כי יש שתיים.

בכל אופן, היו שם שתי חברות, שהן לא קרובות אליי במיוחד, ואופיר ועופרי.

כל הבוקר הייתי עם השתי חברות שבקושי התייחסו אליי, באמת כאילו עשו לי טובה.

ואז לקראת הצהריים-ערב לקחתי את עופרי לשיחה לצד והסברתי לה למה התרחקתי ממנה כל כך. אמרתי לה את האמת- ההתנהגות שלה השתנתה בצורה מגעילה. ולא אליי, כי אל חברות שלה היא תמיד תתנהג הכי טוב שבעולם, אלא כלפי אלה שמסביבה. וזה היה כל כך מגעיל. ועופרי עם הישירות שלה אמרה לי "כן, הייתי סנובית". חייכתי אליה ואמרתי "לקחת לי את המילים מהפה..".

אז כאילו השלמנו, והייתי איתה ועם אופיר כל הערב ושכבנו על הדשא וצחקנו ודיברנו והיה המון שטויות. וזה היה כל כך מוזר, כי כל כך התגעגעתי לשיחות הדביליות של שלושתינו.

ופתאום התברר לי שקיבלתי. אמצא חוף הים, אין שום דבר באופק, שום ביתן קטן, שום מלתחה ואני נתקעתי עם כתם בג'ינס הבהיר ובלי שום משהו להחליף. הבנות שם עזרו לי למצוא מה שצריך והחלפתי מאחורי איזה הר קטן של חול, וזה לא היה כזה נחמד. ממש לא.

אחרי זה אני ועופרי העברנו על זה צחוקים ורק אופיר ישב בצד והסתכל עלינו במבט משועשע וקצת מבוייש, ורק זה היה מספיק מצחיק. אבל לשתינו לא אכפת, כי אנחנו רגילות אליו והוא רגיל אלינו והוא יודע שאם הוא מרגיש לא בנוח הוא רק צריך להגיד. אחרי זה הוא אפילו שאל שאלות על זה, ות'אמת, חשבתי על זה. בנים לא יודעים כלום על מחזור, וזה לא שהם יכולים לשאול מישהו... זה קצת מביך לשאול את אמא.. אז הסברנו לו קצת, ובסוף ההסבר הוא יצא עם פרצוף חמוץ ופלט "ברוך שלא עשני אישה..".

בזמן שישבתי איתם, שתי החברות השניות שלי, כל הזמן ניסו להחזיר אותי לצד שלהן. וזה כל כך עצבן אותי, כל הבוקר הייתי אתכן ואתן ברחתן לי ופתאום אתן רוצות אותי?! אני כל כך שונאת קטעים כאלה.

לפני חודשיים- שלושה כשהיינו צריכים לבחור מי אנחנו רוצים שיהיה איתנו בכיתה, וידעתי שאני יוכל לבחור רק מאלה שיהיו איתי במואץ, בחרתי בשתי החברות הלא קרובות, כי הן היו היחידות שהכרתי חוץ מאופיר ועופרי, שאיתם הייתי בזמנו בריב. אבל עכשיו הבנתי שאני לא יוכל להיות עם השתיים האלה, הן פשוט לא בנויות בשביל להיות החברות הכי טובות שלי. פשוט לא.

לעומתם, אני כל כך יודעת שאופיר ועופרי יתאימו לזה. הרי אופיר היה הידיד הכי טוב שלי במשך שנים ועופרי היתה אחת החברות היותר טובות שלי במשך שנים. ולמען האמת, אף אחד מהם לא פגע בי בכוונה, הם היו חברים יותר טובים ממה שאפשר להיות וממה שהחברות האחרות שלי היום. אבל יש בעיה. בחרתי בשתי הבנות האחרות, וזה אומר שאני לא אצא באותה כיתה עם אלה שאני רוצה.

"אנחנו לא נצא ביחד," אמרתי "יש לי הרגשה שאתם תצאו יחד, אבל אני אצא לבד".

"אל תדאגי, אני לא אתן להם להפריד בנינו, נהיה שלושתינו יחד.." אופיר אמר.

"ואם הם לא ישימו יחד?" עופרי שאלה.

"אז נסדר שהם ישימו יחד" הוא הוסיף.

ושתינו נרגענו קלות.

מה לעשות?

להתקשר להנהלה ולבקש?

לחכות לראות מה יהיה בתחילת שנה? ואם לא יתנו לעבור כיתה?

חשוב לי לציין דבר אחד- אני לא באמת כזאת פסימית.

ובמציאות אני אדם ממש חייכן ואופטימי, פשוט שבשביל להיות כזה אדם, אני חייבת להוציא הכל מהבטן.

פשוט שיוצא שכל החרא וכל המגעיל שיש לי בפנים יוצא פה. כי פה אני משתחררת.

אתמול היתה לי ולאופיר שיחה. וזו הייתה שיחה כזאת מוזרה.

הוא עוד לא מבין שעברו עליי דברים בזמן הזה. שהיה שינוי.

הוא מופתע כמעט מכל מילה שלישית שלי. ורואים את זה.

הוא לא מבין למה אני אומרת שאין דבר כזה חברים.

מצטערת להיות הפסימית הרגילה, אבל אין דבר כזה.

אין. אין. אין.

ואני לא מדברת רק בגלל שכמעט כל החברות שלי בגדו בי

(ואלה שעדיין לא עשו את זה, כנראה יעשו את זה בחודשים הקרובים),

אלא גם בגלל שלכל חברה ולא רק שלי, בסופו של דבר אכפת רק מעצמה.

רק שהכל יהיה טוב בחיים היפים שלה.

כל אחת מנצלת ועושה לך פרצוף של 'אני פה בשבילך', אבל לא אכפת לה.

ואם היא באמת מקשיבה לי- אז זה כדי שאחר כך היא תוכל לרוץ אליי.

וכשאני מספרת משהו לחברה, היא מסתכלת עליי במבט של 'נו תמשיכו!',

אבל בואו נהיה אמיתיים- תעשו לי טובה, זה לא מעניין אותה בכלל.

וכשאני מצפה שהיא תהיה לצידי, כל הזמן, היא מאכזבת.

אז יש כזה דבר חברים?

עם חברים כאלה עדיף למות.

ואני לא הייתי כזאת. בחיים שלי לא הייתי כזאת חברה.

הייתי מקשיבה לחברות שלי גם אם זה היה בזמנים הכי קשים שלי, ולמה הקשבתי?

כי היה אכפת לי. באמת ובתמים רציתי שיהיה לה טוב. רציתי לעזור לה.

וכשהן היו צריכות משהו, לא נקמתי בהן על הפעם ההיא שהן לא הקשיבו לי, עזרתי להן, עשיתי הכל.

ועשיתי המון דברים מאחורי הגב שלהן בשביל שהדברים יסתדרו להן כמו שהן רצו.

והייתי שם בכל הרגעים. לא ברחתי. גם אם באותו רגע אבא שלי היה מאושפז.

אבל הן?

כשאני סיפרתי לחברות שלי משהו שחשוב לי, הן הסתכלו עליי במבט של 'נו, מתי זה נגמר?'.

וכשאני צריכה עזרה הן פתאום לא יכולות. פתאום לא מכירות אותי.

לעשות בשבילי משהו? למה? לא מגיע לי, נכון?

ולהיות בכל הרגעים? לא, אנחנו עסוקות מדיי.

ונמאס לי שלא מקשיבים לי כשאני צריכה את המעט הקשבה.

ונמאס לי שלא עוזרים לי, אפילו לא מנסים.

ונמאס לי שאני צריכה להתחנן בשביל טיפת חברות.

שכחו את המילה הזאת בכלל.

ואין מה לעשות, אני אדם חם. אני מחלקת אהבה.

ועם כל זה שאני אדישה לפעמים, כי זה מה שעשו ממני,

אני עדיין מחלקת אהבה, מתוך הרגל, וכל מה שאני מקבלת זה דחייה.

אז פתחתי את הבלוג הזה.

ובהתחלה עוד נתתי לחברות הקרובות שלי את הלינק.

אבל ביקשתי מכולן שימחקו אותו. ושלא יכנסו לכאן לעולם.

וזה המינימום שהן יכולות לעשות-

לתת לי להתפרק במקום שלפחות יקשיבו לי.

לתת לי לחיות במקום שכן רוצים אותי.

לתת לי את הפרטיות שלי.

מקום שלי, שלמחרת אני לא אשמע את כל השכבה מדברת על זה.

וחברות שלי לא יודעות כלום מהחיים שלי מאז.

אם אני בוכה, הן יחשבו שזה בגלל משהו שקרה לפני שנה,

כשבעצם רק עכשיו קרה לי אסון. אסון פנימי. אסון שלי.

אבל אין לי שום סיבה בעולם לספר להן עליו.

הן יהנהנו לי מול הפרצוף, יגידו כמה מילים שאמורות לעודד,

וימשיכו הלאה. כי ככה הן. ככה בנוי העולם הזה.

אני הייתי החברה המקריבה, זאת שמוכנה לעשות הכל, שמקשיבה לכל מילה.

אבל למה לי?

תחשבו על זה שנייה.

למה לי להקריב? למה לי להקשיב? למה לי לעשות? למה לי לנסות?

כשאני אהיה צריכה אותן, הן יהיו שם?

לא.

הן עכשיו העיקר מנצלות, כי זה מה שנוח להן.

כי זה מה שיעשה את החיים שלהן יותר יפים.

אז גם אני נהייתי כזאת חברה.

ולמרות שאני לא רוצה להיות כזאת חברה, זה מה שנהייתי.

התאמתי את עצמי לעולם.

כי כמה תמימה אני יכולה להיות? כמה אני יכולה לתת לאנשים לנצל?

ויש לי רק חברה אחת שעדיין לא בגדה והייתה שם תמיד. וגם בה אני לא בוטחת.

ובכל השאר? לא בוטחת בכלל.

ויש אנשים שבגדו בי ובכל זאת אני בוטחת בהם, כי הבגידה לא הייתה בכוונה או סתם ככה.

ויש אנשים שלא עשו כלום, ובכל זאת אני לא בוטחת בהם. וזה לא מגיע להם.

אבל פשוט התרגלתי להתנהגות העוינת הזאת כלפי העולם.

התרגלתי לחיות בתוך העולם הסגור שלי, אדישה לסביבה.

כי רק ככה אני אצליח לשרוד בעולם הזה.

ביום שלישי, בשמונה בבוקר, הלכנו לאולם של ביה"ס ליד"ה בירושלים, שם הייתה בערב המסיבה שלנו. בשש בערב חזרנו לבתים וכעבור שעתיים שוב לאולם.

התלבשתי מהר ונכנסתי לשיר פתיחה, למרבה הפלא, לא יכולתי להפסיק לחייך. ירדתי מהבמה מרוצה.

החלפתי בגדים ושמעתי את הבדיחות של ארץ נהדרת על הבמה תוך כדי שחוברתי למקרופון.

שמעתי את מוזיקת ההתחלה של השיר שלי- בולי איש השלג ועליתי לבמה עם חיוך קטנטן, קצת חוששת. את הצעדים הראשונים עשיתי בפחד גמור. היו מולי 600 איש סקרנים. בפזמון כבר השתחררתי וחייכתי לכל עבר.

לבסוף נשמעו מחיאות הכפיים.

ירדתי מהבמה וראיתי את אופיר עולה לבמה בשביל לשיר את מרקו. חייכתי לעצמי. הוא שר כל כך מדהים. הוא ירד מהבמה כולו מחוייך. "מושלם" לחשתי לו.. והוא, בגלל שהמקרופון-מדונה עדיין היה דלוק ומחובר אליו, רק קד קידה קלה.

עליתי לשיר סיום, בו הייתי צריכה בהתחלה לרקוד כמעט לבד על הבמה. בדיוק במרכז. והרגשתי מאושרת. כי פשוט אין כמו הבמה.

אני ואופיר עמדנו אחד ליד השניה, בשורה הראשונה מול הקהל. השיר "מכאן" החל להתנגן ברקע ואופיר התקדם לקהל כדי לשיר את הסולו שלו. כשהוא סיים והסתובב אליי, ראיתי דמעות בעיניים שלו ונשבר לי הלב. ולמרות ששנינו הזענו בגלל האורות של הבמה והמאמץ, ניגשתי אליו וחיבקתי אותו חיבוק גדול. ומחיתי לו את הדמעות. ונתתי לו נשיקה קטנה וכך הוא ירד מהבמה. ואני כל כך אוהבת שבנים בוכים. זה רק מוכיח לי כמה שהם גברים ולא מתביישים להראות קצת רגשות.

אישתי החלה גם היא לבכות לידי. "אני לא אוהבת שבנים בוכים" היא אמרה לי בלחש, "אבל זה כל כך מדבק...".

לעזאזל, אני ממש שונאת את העובדה שכולם בוכים מסביבי ורק אני עומדת במרכז ולא מרגישה כלום. לפני חצי שנה הייתי גם אני פורצת בבכי. אבל פשוט לא הרגשתי שזה הסוף, זה פשוט לא יכול להיות הסוף וגם עכשיו אני אומרת לעצמי "מחר בביצפר אני אגיד לאישתי.." ופתאום נזכרת שחופש, ואין שום ביצפר. וזה מרגיש כל כך מוזר. פשוט עוד לא השלמתי עם העובדה הזאת.

באותו יום בצהריים, אחרי שנתתי לרוית את הברכת סיום שלי היא התקשרה אליי, כולה מלאה בדמעות. וכל כך נבהלתי. מיקי לקח ממנה את הטלפון ואמר "פשוט, היא כל כך התרגשה ממה שכתבת לה.. היא אפילו לא הצליחה לקרוא לי את זה בעצמה.." חייכתי לעצמי. "אחח נטלי טיפשונת, את והכשרון שלך, את לא יודעת שלנשים בהיריון אסור להתרגש יותר מדיי?!" התחלתי לצחוק, מוחה גם אני דמעה, "מיקי, שתוק.."

ירדתי מהבמה לעבר רוית ונתתי לה חיבוק אחרון. "היית נפלאה שם למעלה". ורק אחרי שקלטתי שזה אחד מהחיבוקים האחרונים שאקבל ממנה בזמן הקרוב, הדמעות החלו לרדת. "מה? מה זה? לכי מפה! אל תבכי! אני גם אדבק!" היא החלה גם היא דומעת.

יופי. ממש טלנובלה.

אחרי זה לבשתי את שמלת הסטרפלז השחורה שאיתה הלכתי לנשף וממנו חזרתי בשבע בבוקר. ויצאתי ממאחורי הקלעים.

באתי מאחורי אבא בדיוק כשהחמיאו לו על ההופעה שלי, "זאת הבת שלי!" שמעתי אותו אומר בגאווה. חייכתי לעצמי.

אבא.

אבא שלי.

כמה שאני אוהבת אותו.

ולא להאמין איך במהירות אפשר לאבד את האנשים שהכי יקרים לנו.

וככה נזכרתי בתמונה רחוקה.

החופש הגדול לפני שנתיים-שלוש.

התעוררתי לקול אנחותיו של אבא. הסתכלתי בשעון והשעה הייתה שמונה בבוקר. 'אבא לא אמור להיות בבית', חשבתי לעצמי. קמתי מהמיטה וירדתי במדרגות השיש. אבא ישב ליד שולחן המטבח, ראשו נפול בכיוון הרצפה.

התקרבתי אליו ושאלתי מה קרה.

אבא הרים את ראשו ודמעות היו בעינייו, וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אדם מבוגר בוכה.

"כלום מתוקה, תחזרי לישון. אבא מרגיש קצת לא טוב, אבל אני אהיה בסדר.. אני אהיה בסדר.."

"מה קרה, אבא?" שאלתי שוב.

"אני חושב שהמחלה שלי חזרה וקצת כואב, אבל אין דבר.." הוא ענה בלחש.

אחרי כמה דקות אבא לא יכל לסבול את הכאב וניסה לדפוק את הראש בקיר. כל כך נבהלתי, זה בא משום מקום.

התקשרתי לאמא; "אני יודעת שאבא לא מרגיש טוב, אבל הוא לא רצה לבוא איתי בבוקר להדסה.. אני לא יכולה לרדוף אחריו, הוא לא שומע בקולי. את היחידה שתוכל לשכנע אותו.." היא אמרה.

"אבא, למה אתה לא הולך עם אמא לבית החולים?" שאלתי בקול שקט. והוא ענה בקול שקט אפילו יותר "אני לא אוהב בתי חולים ואת יודעת את זה". "ועדיף לך להשאר בבית ולסבול?" שאלתי בהיגיון מוחלט, והוא רק הנהן, "הכל עדיף, אפילו המוות".

כיבדתי את רצונו ועזרתי לו לעלות למיטה אבל בשום אופן לא הסכמתי לחזור למיטה שלי, מעבר לעובדה שאנחות הכאב שלו לא יתנו לי לישון, גם המצפון שלי לא ייתן לי.

אז הבאתי מזרון מחדר האורחים. שמתי אותו על המיטה, לקחתי כרית ושכבתי ליד המיטה הגדולה של אמא ואבא. שומעת את אנחות הכאב של אבא, רועדת מפחד שמא משהו יקרה לו, נותנת לדמעות לזלוג ככל שירצו, כי אני יודעת שאבא לא ישים לב.

והמצב הזה קורע אותי.

ילדה בת 11, ששוכבת בבוקר קייצי על מזרון ליד מיטת הוריה במקום לטייל בחופש הגדול שלו כל כך ציפתה,

ורואה את האדם שהיה בעינייה כגיבור,

אחד שאין לו בעיות ויודע ומצליח בכל,

האדם הכי חשוב לה בעולם,

שוכב על המיטה נאנח מכאבי רצח.

והיא בוכה.

כי היא לא יכולה לעשות שום דבר שיעזור לו.

ומה נותר?

רק לראות אותו מולה.

דועך.

בוכה.

סובל.

אחרי שעתיים הבוס שלו שהוא גם החבר הכי טוב שלו, בא ואסף אותו לבית חולים.

הוא היה מאושפז שבועיים.

וחזר הביתה.

שלם, אבל לא בריא.

כי המחלה שלו יכולה להרוג אותו בכל רגע.

וזה ביגר אותי.

זה גרם לי להסתכל על העולם קצת אחרת, לראות את החלק היותר אכזר של העולם ולחוות סבל שלא ראוי לילדה בת 11.

סבל שנורא יותר מאהבה נכזבת, סבל ששום משחה בעולם לא יכולה לרפא את הכוויות שנוצרו ממנו.

זה גרם לי לגלות מהו הסבל, ולמה הוא מסוגל. והוא חלק מחיי שמלווה אותי עד היום.

וזה גרם לי להגיד יותר את המילים 'אני אוהבת אותך' לכל אלה שיקרים לי.

ולתת נשיקה גם כשאין שום סיבה מיוחדת.

ולתת חיבוק כי סתם ככה.

ולהגיד מילה טובה גם אם לא הכל היה כזה טוב.

ולדעת לנחם כשאני יודעת על עוד מישהו שסובל.

וזה גרם לי להעריך את כולם יותר.

זה גרם לי להכיר במוטו של החיים שלו:

תנו אהבה לכל החשובים לכם, תגידו את כל מה שאתם רוצים להגיד להם, כי יכול להיות שמחר הם כבר לא יהיו שם בשביל לשמוע אתכם אומרים להם זאת.