נשיקה רטובה וחסרת מעצורים,

"הריח הזה עושה אותי שיכור.." נלחש המשפט בקול גברי.

שפתיים נפגשות מחדש, מחפשות את סיפוקן,

תנועות החלטיות, חסרות כל היסוס ופחד.

ידיים מאבדות שליטה, עוברות בכל מקום,

תשוקה אינסופית תופסת את מקום הג'נטלמניות והנימוס.

שפתיים מנשקות את הגוף, משאירות סימני מציצה,

לא מפסידות שום חלקה חשופה, הצוואר, הכתפיים, החזה.

חולצה גברית נזרקת מהמיטה, החולצה הנשית עוד שם,

הידיים הגבריות רוצות להוריד אותה והשכל הנשי לא.

מנגנון עצמאי מופעל בגוף הנשי, ידיים מורמות,

חולצה עולה, מסתבכת, נזרקת.

יד מגששת את דרכה במסע דרומה, מודעת לרצון הבלתי נשלט,

רק שִכבה אחת מפרידה אותה ממטרתה הסופית.

נשיקה על תחתון שחור, ידיים מלטפות את הירכיים,

משתוקקות לתלוש את התחתון לכל הרוחות.

"לא.." השכל הנשי נשאר עם המעצורים.

"לא?", בילבול קל, "אז לא!", שוב החלטיות.

"עוד טיפה.." נשמעת לחישה עמומה, מעורפלת,

לחישות של דברים נעימים נאמרות, חלקן אפילו ללא קול.

זיעה מצטברת על גופותיהם של השניים שאיחודם לא מתאפשר,

פרפורי לב, קצב מהיר, כמעט לא אנושי, נשימות כבדות.

למרות הכל, קשר עין לא נפסק לרגע אחד,

עיניים חומות שופכות עונג לכל עבר, בכל צבע וסוג אפשרי.

עיניים אחרות מביטות בהפנוט,

לוגמות בצימאון את תגובות הגוף האחר למעשיהן.

נשיקה שלא נגמרת, רגשות צפים ומלהיטים,

היד ממשיכה באותו קצב ברור, קבוע ומוחלט.

בוקסר שחור ממשיך לתפוח,

הוא ואדונו נהנים מכל תנועה ומכל תחושה.

התלכדות כל הנעלמים יוצרת את הפתרון האולטימטיבי-

התפרצות מכאיבה ומרגיעה שמביאה לפסגה.

שרירי בטן ואגן מצטמררים כתגובה לא רצונית,

נשיקה נפסקת ונותרת ללא מענה.

עיניים נסגרות באיטיות ובעילפון,

ידיים נשמטות לצדדים בעייפות ותשישות.

אנחה נפלטת מבלי משים,

רגליים נותרות חסרות תחושה, משותקות.

רק הוא נשארת מולי,

"נגמר?", הוא לוחש, מלהיט אותי מחדש,

מחזיר שוב את ידיו לאותו מקום

וסוחט רעידות נוספות שמענגות אותי, את שנינו.

"נגמר." הוא עונה בעצמו, שותק ומחייך,

ממשיך לנעוץ בי עיניים כחולות ומעריצות.

הלוח שוב מבלבל אותי עם הזכרונות והתמונות הבלתי נשכחות שהוא מעלה בי, "אוגוסט 2005" נכתב בראש הדף. חייכתי לעצמי ותליתי אותו מחדש, מחפשת את כל המגנטים שנמצאים באזור וביניהם גם את המגנט הצהוב שעליו נכתב באותיות גאות 'קורס מד"צים י-ם 2005', שם הכל התחיל.

"למה לא?" הוא תפס אותי מהסנטר באצבעות חמות והחזיר את הראש שלי קדימה, ככה שאני שוב אסתכל לו בעיניים. "כי פשוט לא...", עניתי בהיסוס והמשכתי מהר, "כי מי מכיר אותך בכלל? כמה זמן אני מכיר אותך? מה אני נמצאת איתך? חמישה ימים? לא באופי שלי ולא בראש שלי, תן לי להכיר אותך ואחר כך נדבר. אני לא יכולה לזרום עם זה, מצטערת. אני מאלה שחושבים ואחר כך מבצעים..".

הוא נאנח, "מה זה משנה אחר כך? כשנגיע לאחר כך נראה מה יקרה, אל תתעכבי על זה". הוא ענה וקם מהמיטה, קפץ בסולם ישר לרצפה, משאיר את הכרית שלי מלאה בריח השיער שלו, או שלי. הוא פתח את המקרר הנמוך, מוציא פחית רדבול ומרים קצת את הבוקסר.

"איך נכנסת בכלל? אני הייתי במקלחת ואף אחד לא היה בחדר, מי פתח לך?" שיניתי את הנושא מהר, מרימה את הגבה הימנית, יורדת אחריו בסולם, מסדרת את הגופייה ואת המכנס-הצמוד-מדיי שמתפקד כפיג'מה במילואים, "החלון היה פתוח," הוא ענה באדישות. אה, מעניין מה היה קורה אם היה בא לי לצאת בלי יותר מדיי בגדים והוא ענה כאילו קרא לי את המחשבות "ואם הייתי נכנס בזמן לא טוב, אז לא היה קורה כלום. אני מבטיח לך שבשבוע הזה ראיתי אותך במצבים גרועים יותר.." הוא חייך.

הוא באמת ראה אותנו בכל המצבים. כשרבנו, כשהתלבשנו (כי הוא נכנס מהחלון, כן?), כשאכלנו, כשצחקנו, כשישנו, כששרנו שירים, כששמענו מוזיקה, כשדיברנו עם ההורים, כשהתקלחנו. האמת היא שאם המדריכה שלנו, זאת שהוא כל כך אוהב, לא הייתה מרגיעה אותו קצת, הוא היה נשאר גם לישון בנוסף למקלחות שהוא עשה בחדר הזה, חדר מספר 207.

התחלתי לסרק את השיער, "לא ככה," הוא אמר, לקח את המגבת מהמטלה, סחט לי את השיער חזק וחטף ממני את המברשת."גם לאחותי יש שיער כזה ארוך..", אמר בחיוך, כאילו הוא חולף בראשו על זכרון מתוק ממש עכשיו. הוא המשיך להעביר את המברשת בין שערותיי, מנפח אותו ופורע אותו במשך דקה או שתיים. הוא סובב לי את הראש, "תראי לי?", הוא אמר, וחייך מייד, "זהו". הוא עשה לשיער פלאים ו..הוא לא נראה מאלה ש...נו, אתם יודעים, מתעסקים יותר מדיי בשיער, הוא פשוט קם בבוקר ומה שיש זה מה שיש.

"יפה," חייכתי אליו, "אחותך עשתה איתך עבודה טובה, הבחורה שלך תהיה מרוצה..", ידעתי שדבר כזה יתחשב אצלו כעקיצה ממש כואבת, הוא הרים גבה, הניח את הפחית בצד מבלי שהספיק לפתוח אותה בכלל ובצעד מהיר קפץ לעברי. קפצתי למיטה הקרובה ביותר והוא אחריי, "אווץ'.." פלטתי והוא לא התאפק, העביר את יד שמאל למותן השמאלית שלי, את יד ימין לסנטר שלי וכבר החל להתקרב אל השפתיים שלי, מעביר עליהן את האצבע בהרגל שמאוחר יותר הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי. שלנו.

השפתיים הרכות שלו נחתו על שלי, מנשקות כל שפה בנפרד, אלף נשיקות קטנות שמעבירות בי צמרמורות ומאיימות להשאיר את השפתיים שלי חסרות תחושה. כבר חשבתי לעזוב את כל המחשבות שלי ולהתמסר לנשיקה האינסופית, אבל מחשבה קצת הגיונית הצליחה לחלחל למוחי. "לא..", אמרתי, מרחיקה אותו ממני. הוא נישק את הצוואר שלי, ירד עוד קצת, מדלג על מקומות (שמן הסתם אם הוא היה מתקרב אליהם בזמן ההוא, הוא היה במיטה ליד אריאל שרון עד עצם היום הזה), שומר איתי על קשר עין, מנשק לי את הבטן ומנחית עליה את הראש שלו.

"לעזאזל," אמרתי, חושבת על הסיגריות שהתחלתי לעשן רק כמה ימים לפני כן, "אמרתי לך לא לעשות את זה. מה יצא לנו מזה? התנשקנו, החלפנו מיצים ומה הלאה? זה לא שהולך להיות בינינו משהו!". הפעם אני זו שהחזיקה אותו מהסנטר, גורמת לו להשיר אליי שוב את המבט, "אני אפילו לא אסתכל לך שוב בעיניים האלה..." אמרתי, והוא עלה בחזרה, נשכב על הבטן ומשאיר את היד שלו על המותן שלי.

"מה אכפת לך? זה כבר קרה..", הוא אמר, "כן. אבל זה לא היה אמור לקרות. אני לא מסוג הבנות שלך, חמוד, אלה שאתה רגיל אליהן. אני לא מאלה שאתה תוכל לנשק, לנצל ולזרוק ואחר כך עוד לחזור אליהן... הו, לא! היה לי כבר עסק עם בנים כאלה והעסק הזה הספיק לי לכל החיים..", אמרתי, הייתי ממש בטוחה במי שאני בזמן ההוא. "נכון," הוא אמר והנהן, "את לא. אז תני לי להכיר אותך. לא שמעת על אהבה ממבט ראשון? ואם יקרה מזה משהו?..".

שתקתי כמה רגעים, "האהבה הקודמת שלי הייתה ממבט ראשון," אמרתי, "ומה איתה עכשיו?" הוא שאל, בהתעניינות אמיתית. "נו, תראה איפה אני, איתך במיטה, באמת נראה לך שיצא מזה משהו? לא. דפקתי שלוש שנים מהחיים שלי בלחכות למישהו שבחיים לא יסתפק בי", אמרתי והרגשתי איך הדמעות מטפסות אליי. הוא בחן את הפנים שלי, הוא הרגיש, תמיד היה לו את החוש השישי הזה, שידע הכל על מה שקורה לכולם בפנים, בלב, "אז זה הפסד שלו.." הוא אמר וסחט ממני חיוך.

"חוץ מזה," אמרתי, בולעת את הדמעות, "אתה ואני?" אמרתי בנימה כזו, כאילו זה דבר בלתי אפשרי. "זה אי אפשר... אין דבר כזה אהבה ממבט ראשון וגם אם כן, כלום לא יוצא ממנה...". חוץ מזה, חשבתי לעצמי, רוסי? בחיים לא היה לי קטע עם רוסי ו...הוא כל כך יותר ממני, אני סתם אחת.

"בואי נראה. תספרי לי קצת על עצמך," הוא אמר. "אני כבר דיברתי, יותר מדיי, כמו תמיד. תספר אתה משהו..". הוא שתק כמה רגעים, התהפך להישען על הגב וסיפר לי את הסיפור שלו, "גם אני עדיין מחכה למישהי, שנתיים. בזבוז. אני עדיין אוהב אותה. עברתי כל כך הרבה בנות בזמן הזה אבל אף אחת לא דומה לה. אף אחת לא עושה אותי מאושר כמוה." הוא שתק קצת וכאילו נזכר במשהו "ואת יודעת? הכרתי אותה רק שבוע ואני אוהב אותה באמת והתנשקתי איתה כבר ביום הראשון שהכרתי אותה ותראי איפה אני!" הוא אמר, כמעט בהטפה מסויימת.

בחנתי את הפנים שלו, יש לי עיניים חודרות, אני יודעת מתי אנשים משקרים, מתי הם מספרים לי סיפורי סבתא מצוצים מהאצבע. אבל הוא אמר את האמת, לא היה שום נימת שקר בדברים שלו. לרגע ממש ריחמתי עליו, ממש רציתי לתת לו חיבוק מנחם כזה. רק שלא יתחיל לבכות, אני לא טובה עם בנים שבוכים, תמיד אני מוצאת את עצמי בלי שאני יודעת מה אני אמורה לעשות, אולי מישהו צריך להסביר לי את זה? מה? להסתובב? להעמיד פנים שלא שמעתי ולא ראיתי? לחבק אותו?

עשיתי חצי היפוך, נוחתת עם הבטן שלי בדיוק עליו. "אז זה הפסד שלה," עניתי בחיוך. העיניים שלו שידרו מצוקה, "שמעי, אני הכרתי אותה כמה ימים ובכל זאת קרה משהו. את לא יכולה לפסול אנשים סתם ככה, גם אני הייתי פעם כזה. תאמיני לי, את תפסידי כל כך הרבה אנשים בדרך, זה לא שווה את זה," הוא לקח נשימה והמשיך, "אני לא אומר שלא יהיו כמה מניאקים בדרך, את תיפגעי, אבל האנשים שתרוויחי יהיו שווים את זה..".

הבטתי בו, הייתי מהופנטת. היו לי כמה ידידים טובים עד אז ואיכשהו כל השיחות האמיתיות האלה מעולם לא קרו במציאות, תמיד הגברים (אם אפשר לקרוא להם כאלה..) בחיים שלי היו צריכים משהו שיסתיר אותם, אם זה מסך של המחשב או של הפלאפון, אף פעם לא מספיק אמיתיים בשביל להוריד את כל החומות ולהיחשף, לא משנה כמה טוב אנחנו מכירים וכמה זמן.

והנה פה בא הקטן הזה, ידיד שלי כולה כמה ימים והוא מדבר איתי שיחות כאלה שבחיים לא הייתי מאמינה שגבר מסוגל לעשות, מספר את האמת שלו בלי יותר מדיי תירוצים ובלי שקרים. מדבר כנות, מדבר ומסתכן בשביל שאולי יקרה בינינו משהו. ובלי לשים לב, מצאתי את הזרועות שלו סוגרות עליי ואת שלי על השיער והעורף שלו, נגיעה בשפתיים נגיסות קטנות בשפה התחתונה שלי ובסוף נשיקה ארוכה ומתוקה, נכון התנגדתי קצת בהתחלה, אבל תוך שניות נכנעתי ונמסתי לתוכו, התמסרתי.