21/06/07, 02:20:

בום טראח. כאן זה התחיל, כאן זה נגמר. הוא צודק, שנינו פחדנים מדיי מכדי לסיים את הקשר הזה בעצמנו. משהו באיך שאני אומרת את ה"זה נגמר" ההוא עושה לי צמרמורת. שעתיים אחרי חצות, מחוץ למועדון המוכר ההוא, בעיר הישנה הזאת. משהו בתוכי לא האמין שבאמת נגמור את זה הלילה. אחרי הכל, בשבוע האחרון כבר רבנו שלוש פעמים ובכל זאת נשארנו יחד. אז כשאני אומרת ש"אתה צודק, ואתה תמיד תהיה באותה רמה בסדר העדיפויות שלי עם החברים שלי, וכבר רבנו על זה ואין פתרון", אני אומרת מתוך חשיבה שהוא יחבק אותי ויגיד שנמצא פתרון.

אבל הוא לא אומר את זה, כנראה שהאירועים הנוספים במהלך השבוע הביאו לכך שהוא התרחק ממני ואמר בפשטות "את צודקת", אין לי עוד מה לומר. הוא ממשיך לדבר שעה שלמה, ספק אליי, ספק לעצמו. מסביר שהוא רוצה שזה ייגמר טוב, כי "את חשובה לי, ואת תמיד תהיי חשובה לי ואת האהבה הראשונה שלי והבחורה הראשונה שלי". ממשיך ומבטיח שזה לא אומר שהוא יפסיק להתקשר ולראות מה שלומי, כי אני הייתי החיים שלו במשך שלושה חודשים שלמים.

"אני אהבתי אותך, באמת", הוא ממשיך, "אני עדיין אוהב אותך. ותמיד אני ארגיש שרק שיחקת בי". אני מתפרצת ואומרת ש"אין לך זכות לומר את זה, אתה לא יודע מה הולך לי בלב, אף אחד לא יודע", הוא מסכים וממשיך לומר ש"את הבחורה הכי אינטילגנטית שאני מכיר, את מצחיקה ומדהימה ובטוח תמצאי מייד מישהו אחר". אומר שאנחנו לא מתאימים, שיש לנו ראיות עולם שונות מדיי, מעניין שלקח לו שלושה חודשים להבין את זה. אחר כך הוא מוסיף שאני אף פעם לא נפתחתי אליו עד הסוף, שאפילו לגמור מולו לא הייתי מסוגלת. אני אומרת שזה לא קשור, שוקלת אם להגיד שזה פשוט כי הוא לא יודע איך לעשות לי טוב, ומחליטה לשתוק.

וכמובן, כמיטב מסורת 'הגברים שזרקו את נטלי', הוא מוציא לסיום-סיומת הערה שנאמרת כמובן בלי לחשוב, אני בספק אם עד עכשיו הוא הבין מה היה לא בסדר בה. בדיוק כמו שלומי, הוא פולט מילה או שתיים שפוגעות ומכרסמות עוד מהבטחון העצמי הרמוס שלי. כשאני פוערת פה ומסתובבת ללכת בצעדים החלטיים, הוא רודף אחריי, אומר ש"אל תלכי. קודם נסיים את השיחה הזאת ונסיים אותה יפה". אני נשענת על המבנה הישן ומסתכלת לכל כיוון שלא כולל מבט ישיר בעיניים שלו. כשהוא מסיים, הוא מנסה לחבק אותי ואני מביטה בו במבט שמבהיר היטב שאם הוא לא יתרחק, זה יכאב. הוא מרים ידיים בהפגנתיות ומתרחק.

אני מחליטה ללכת הביתה, הוא מציע כסף, ללוות אותי למונית, או שלפחות אתקשר כשאגיע הביתה. אני מסרבת לכל ומתחמקת מניסיון נוסף שלו לחבק אותי. מוצאת מונית, שואלת כמה עד הבית. "שבעים?" - "שלושים?" - "שישים?" - "ארבעים?" - "חמישים". כשהנהג מתרחק ממרכז העיר אני מבקשת שיעצור ויחכה לי. בדרמטיות ששמורה רק לי, אני יורדת בצעדים מהירים מהמונית, טורקת את הדלת, רצה בחזרה אל תומר. הוא יושב עדיין באותו מקום, אני מחייכת ואומרת ש"היה טוב וטוב שהיה", מחבקת אותו בזריזות ונכנסת בחזרה למונית הביתה.

אמא מחכה עם הכסף שהיה חסר לי מחוץ לבית. ריח הוודקה עדיין נודף ממני ובבטן משהו עדיין נקרע. המונית נעצרת מול המבנה הגדול. הראש שלי עדיין קודח במחשבות, רובן יודעות שזה היה הצעד הנכון, חלקן עדיין לא עיכלו את מה שנעשה. הבלאגן בראש ובבטן גורם לי לשכוח שהסיגריות עדיין ביד שלי. אני יורדת ומשלמת, אמא שואלת אם הכל בסדר. "רק לא הרגשתי טוב", אמא מהנהנת ויודעת שזה לא נכון. "הערתי אותך?", אני שואלת אותה ודוחסת מהר את הסיגריות לכיס האחורי. "לא, הייתה לי הרגשה רעה עוד קודם. חזרת לעשן?".

אני שותה חצי בקבוק מים, בולעת שלוש או ארבע אופטלגינים, עוברת במחשב ונכנסת למיטה. במיטה אני מתפשטת, מדליקה טלוויזיה מתוך ניסיון אמיתי להפסיק את המחשבות שמתרוצצות, מכבה טלוויזיה, עוצמת עיניים, מזיזה את הראש שמאלה ושוב מקיאה, לקול הצלצול הקבוע של תומר. 'ארבע שיחות שלא נענו', אני מכבה את הפלאפון ונכנסת שוב למיטה.

בבוקר, אני מתעוררת אחרי ארבע שעות של שינה רדופה. אחרי שעתיים רצופות שבהן אפילו 'חברים' לא הצליחו להוציא ממני חיוך, החלטתי שאי אפשר לשבת ולשקוע בכורסא הגדולה וברחמים העצמיים. קמתי לעשות כלים ואיפשהו בזמן ששטפתי את הסכין הגדולה, היא החלה לטייל לי על הווריד הראשי ביד שמאל. מפתה, כל כך מפתה, כל כך קל. להעלם מהחיים, להפסיק את המחשבות, ללכת ולא לחזור, כמו שהבטחתי לתומר שאעשה. קל מדיי, הייתי אומרת. "הוא כל כך לא שווה את זה," אני ממלמלת לעצמי ועולה לחדר.

זרקתי את השמלה השחורה שמדדתי מולו בלילה אל תוך הכביסה, זוכרת איך בשבת האחרונה הוא כמעט קרע אותה ממני. יחד איתה את המצעים שעליהם הוא גמר ארבע פעמים ביום ראשון. אחריהם את המגבת שאיתה התנגבנו שנינו אחרי המקלחת האחרונה. כמובן שאני קודם נכנסת להתקלח, מתנגבת בה בעצמי ומנציחה לתוכי את הריח שהוא השאיר בה ובכרית. על אחד המדפים עדיין יושבת התמונה המשותפת שלנו מל"ג בעומר ההוא, רגעים של אושר טהור. הפכתי אותה על פניה, שיפסיק להביט בי כל הזמן במבט המאוכזב הזה. שטפתי את החדר שהסריח מקיא-ההגזמת-עם-האלכוהול שהתגלגל מתוכי בלילה האחרון.

מכבה את המסך בראש שלי שעליו עוברות ברצף כתוביות הסיום - הגבר הראשון שראה אותך ערומה, הגבר הראשון שראית ערום, הגבר הראשון שנגעת לו, הגבר הראשון שירדת לו, הגבר הראשון שהתקלחת איתו, הגבר הראשון שישנת איתו. למרות שהוא כל כך מרכזי בחיים שלי, אני לא רוצה שישאר ממנו שום סימן, לא ריח, לא תמונה, לא מגע, אולי ככה גם המחשבות יפסקו ולא ישאר ממנו אפילו זכרון לרגש.

טיהור טוטאלי ואפילו לא דמעה אחת.

וכל זה השתנה אתמול. נקרעתי מולו. איך זה שתמיד כשאני צריכה להפרד מגבר בחיים שלי, זה חייב להיות בסצנה גרנדיוזית שכוללת בתוכה הרבה דרמטיות, דמעות, כאב, אלכוהול וחוסר שפיות זמני? אין לי מושג איך הוא היה מסוגל לשבת ולדבר איתי, אין לי מושג גם למה, אבל בכל זאת דיברנו. וסוף סוף אמרתי את האמת, את כל האמת. התעמתתי על הכל, וגם אם הוא לא יחזור אליי, אני יודעת מה לתקן עם הגבר הבא. ואם אני רוצה שהוא יהיה הגבר הבא? ואם אני סתם מדמיינת ופשוט כואב לי על זה שהוא הולך, וכשהוא יחזור אליי, שוב יהיה לי רע? וכל זה היה לחינם?

"לא יכול לשכוח את הרגע בו רציתי

לאסוף כבר את הכל, ולא היה בי את הכוח

להמשיך ולעבור את כל מה שאין בו כוונה.

תן לי אבן דרך, ואדע איך להמשיך,

נשאר כאב עמוק בפנים, אני רציתי רק ללכת,

כמו להיות תמונה שנקרעה, חור בלבנה.

באור חיוור, במלכודת השעה,

בא מלאך, תראו מה יש לו ביד,

מה שמפריד בין טוב לרע,

זה אחי.

במילים פוגע, לפעמים לא מתכוון,

אני נשאר

ל ב ד

אחרון, על ספינה שטובעת.

כמו בהזייה, אני חוזר לנקודה

שבה התחלתי אז ללכת, בתקווה שלא לזחול.

בתוך כל זה, אני מתקרב,

עומד על הקצה."

(רוקפור- חור בלבנה)

מצחיק ששמעתי לראשונה את השיר הזה הרבה אחרי שכתבתי את שני החלקים האחרונים,

ובכל זאת, הוא משלים אותם בדיוק.

14/06/07, 23:00:

אני לא יכולה להשאר כאן עוד. כי זה חלק ממני, זאת אני. אני זאת שתקום ותלך יום אחד, בדיוק ביום שבו אבין שנפלת לרשת שלי סופית והשיקום יהיה ארוך ומייסר. אני זאת שתבחר לעזוב אותך ברגע שבו תציע ותתחנן להיות שלי עד סוף העולמות. אני זאת שתהרוס לך ולעצמי הכל, בחולניות אין סופית, כשרק יומיים קודם הבטחתי להיות שלך לנצח.

האמת שהפעם החלטתי לנטוש את הספינה עוד לפני שאראה אותך לא יכול מבלי לנשום אותי. ולא בגלל שהספינה מאיימת לטבוע, היא אפילו קצת התייצבה בשבוע האחרון. אולי כי כבר עייפתי מלרדוף אחרייך ואחרי משמעות בינינו. אולי כמו שאמרתי תמיד, לבן ושחור לעולם לא יוכלו להתחבר לצבע אחיד.

אני לא עוזבת אותך למען אחר, אפילו לא למען אחר שלא קיים. אני עוזבת למען המשך השפיות שלי, בתקווה שהיא עדיין נותרה והאשפוז עדיין רחוק. אני עוזבת למעני. בשביל הכבוד שמגיע לי, בשביל להפסיק להרגיש סמרטוט, כי אולי הרגשתי טוב יותר לגבי עצמי, אבל בפנים הכל רקוב כמו חור שחור, ושחור לעולם לא יוכל להתערבב עם לבן לצבע אחיד. 

הפארק מעולם לא נראה כל כך עצוב, משהו בשקיעה הכתומה ובשתיקה המוסכמת שבינינו, "שקט שלפני הסערה?", שאלת. התעלמתי ושיחררתי אלף מילים שינסו לדבר במקומי. ואני קמה ללכת כי כבר אמרתי שנגמר ושחבל, ויבבתי גם משהו על זה שהיה לי טוב, עם כל הרע. ונעלתי את האולסטאר, הפוך, והשארתי שרוכים פתוחים ורציתי רק לברוח וביקשת שאני אשאר, רק עוד קצת. ישבתי וניסיתי לשמור קצת מהריח שלך כזכרון מעומעם לדבר שאחר כך אתחרט שהפסדתי.

ואז ראיתי, בתוך השקט והחושך, דמעה אחת שלך, קדושה. לא, אל תבכה, יקר שלי, מדהים שלי, אהוב שלי. אני זונה, אני לא שווה את זה, אני זונה, זונה, בת זונה. צריך להרוג אותי על כל הסבל שאני גורמת לך. וזה מעבר לכוחות שלי, לראות אותך נשבר. כי ברגע שאתה תשבר, אני כבר חלק מהעבר. וככה עשיתי, כבר קמתי ורצתי ונעלמתי וגמגמתי שאולי כדאי שדי וביי. אבל לא יכולתי ללכת. איך אני יכולה להפנות לך את הגב?

ואז התחלת לדבר. אמרת שזה תחילת הסוף או אולי סוף ההתחלה, שזה תלוי מה אני אבחר. ביקשת שאני אחשוב על זה שוב, כי אולי זה עדיין לא נגמר. ידעתי שהנה, את מתחילה להתרכך, ועכשיו הוא יביא לך אלף תירוצים מצוצים מהשכנה ופתאום אמרת דבר או שניים עם הגיון וחזרת להיות אנושי, אמרת שטעית, אבל שגם אני לא בסדר, הסברת את מה שחסר בתמונת האסונות שמציגה רק את הצד המעוות שלי, כי הרי לכל שטר יש שני שקלים ולכל מטבע יש שני צדדים.

"תחשבי על זה?", שאלת שוב. הרגל שלך קיפצצה בעצבנות, משכת באף כדי לא לשחרר את מה שבבטן. המשכתי בשתיקה, שאומרים שהיא יפה לי. הגענו לתחנת האוטובוס שמסמלת את התחנה האחרונה. הגנבת אליי מבט וחיכית לסוף השקט. חייכתי ואמרתי ש"זה תלוי איך תלך ממני", וכשלא הבנת, אמרתי שאם תתן לי נשיקה, אז זה לא נגמר. אמרת שאני רק מנסה לסחוט ממך סוף טוב, אמרתי שיש לי זכות.

כשאבא שלך פתאום הופיע, הצגת אותי בתור חברה שלך. ראיתי גאווה בעיניים שלך ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהתגאו בי כל כך, באדם שבי. לא בהישגים וביכולות ובמעשים ובסכנות, פשוט במי שאני. חייכתי והקשבתי והוא שאל אם "תומר ילד טוב?", ועניתי שלפעמים, כשאתה לא עושה בעיות. והרגשתי חלק מהחיים שלך. היית צריך להבין שזה רק מה שביקשתי.

כשהקפצתם אותי הביתה ואמרת לו לעצור, ירדת מהאוטו, אבל רק לשניה. נתת לי נשיקה קטנטנה והבטחת להתקשר. כשהתקשרת רבע שעה אחר כך, אמרת שהתחרטת שזו הנשיקה האחרונה שנתת לי. אמרת שלא הספקת להרגיש אותי, את הטירוף שלי, את הלשון שלי. "ואיזו מין נשיקה סופית איתך זו תהיה, אם אני לא שלך עד הסוף?". ואלה מילים גדולות לנגיעות קטנות, פרפורים קטנים של הלב.

בעשרים וארבע השעות הבאות, התקשרת כמו תמיד, כאילו כלום לא קרה ואמרת שלא נפרדנו, שזאת פשוט בעיה קטנה. שאנחנו גדולים מהחיים יחד, שנתגבר על כל תקלה. ובלילה ההוא, שבין שישי לשבת, אחרי שחזרתי הביתה, התקשרת אליי ובכית אל תוך המכשיר, קצת שיכור, ממש לא מפתיע. ואז, כמו תמיד, דווקא כשאתה בשיא השפל, כשאתה הכי שיכור שאפשר להיות, הצלחת לומר את כל המילים הכי יפות שמעולם לא הצלחת לבטא.

"אני אוהב אותך. ואני לא רוצה לקום יום אחד במחשבה שלא תעני לי לפלאפון בקול ערני כשאני רק התעוררתי. את עושה הכל בשבילי, הכל, אני יודע. ואני זבל, חרמן מניאק. אבל את צריכה להבין, אני לא עושה את זה בכוונה, זה פשוט קורה לי, אני פשוט לפעמים מאבד את המעצורים כשאני איתך. את רואה איזה זבל לא-אנושי אני? אני מעריך אותך רק כשאת הולכת, אל תלכי, נטלי, אל תלכי. אני לא יכול לחיות בלעדייך. את יודעת כמה כאב לי כשראית אותך בוכה? יפה שלי. יפהפייה שלי. בכית בגללי? אל תבכי בגללי! אני לא שווה את זה, בחיים לא. אני רק רוצה שיהיה לך טוב ולפעמים אני מפספס ואני שוכח להגיד תודה ושוכח מכמה שאת מקריבה. וכמה שאני מנסה להקריב ולהראות לך שאכפת לי ושאני אוהב אותך, אני.. את צריכה להבין אותי, קשה לי לבטא לפעמים עד כמה את חשובה לי, אני לא רגיל שיש איתי עוד מישהי. אני אשתנה, אני מבטיח לך, הכל יהיה אחרת מעכשיו."

כשהוא מגיע למחרת בבוקר, אנחנו כבר בקושי מתאפקים. הוא מתקשר ואומר שהאוטובוס בדיוק נכנס לשכונה שלי, "הדלת פתוחה", אני עונה ומנתקת. התעוררתי רק לפני כמה דקות, הקפה שלי עדיין יושב לידי במטבח ואני מבשלת לו. את הטריקה של הדלת הראשית אני שומעת למרות המוזיקה החזקה. הוא יורד למטבח, מכבה את דניאל סלומון באמצע משפט ומנשק אותי מאחור. העובדה שאני לובשת רק מכנס קצרצר וגופייה גורמת לי להרגיש את החבר שלו טופח מאחוריי. ובכל זאת, הוא אומר שהיום לא נעשה כלום. זה אמנם מה שהוא אומר, אבל לי יש תוכניות אחרות. הוא נראה עייף, אז אני מציעה שיעלה לישון.

אחרי שהוא נרדם והאוכל מוכן, אני עולה בעצמי לחדר. אני כבר מכירה אותו כשהוא ישן ובכל זאת כייף להסתכל עליו; הנשימות העמוקות שלו, בית החזה שעולה ויורד, העיניים העצומות שזזות מתוך חלום, השיער שלו שנופל במלכותיות על המצח. אני פותחת לו את החגורה ואז את הכפתורים שבמכנס ומפעילה את קסמיי. הוא מתעורר מבוהל וכשהוא מביט בי מלמעלה, הוא מחייך ואומר שהלוואי שיכל לפתוח ככה כל בוקר. רק מלראות אותו גומר, אני מתחממת, אבל אני לא אומרת דבר וקמה לאמבטיה.

הוא מוציא מהתיק שלו את בקבוק האלכוהול המוכר שלו, עומד בכניסה לחדרון ובוחן אותי במבטו, שותה בשרמנטיות אין-סופית מהנוזל המר. בזמן הזה, אני ממלאת את האמבטיה הגדולה בקצף ריחני ומים עד הקצה. כשאני מתכופפת כדי לעשות בועות ולו נמאס לבחון אותי, הוא מתקרב בשקט ומכניס את ידו השמאלית בין רגליי, תופס בברוטאליות באזור הרגיש. אני אוהבת שהוא מקשיב לצד החרמני שבו. ידו הימנית עוברת באהבה על הבטן שלי, דואגת שאני לא אפול בעצמי לתוך המים. אחר כך היא ממשיכה במסע וכבר פולשת בגסות מתחת לגופייה, בזמן שהלשון שלו עוברת לאורך הצוואר שלי.

אני מסתובבת אליו ומרימה ידיים, הוא מוריד את הגופייה וידיו ההחלטיות אוחזות בפלא שגילו בכוח. אני דוחפת אותו אל הקיר והוא מלמל שוב שאני סקסית. הלשונות שלנו מתערבבות אחת בשנייה, צמאות למגע. הוא דוחף אותי אל הצד השני, נשען עליי עם כל כובד גופו, מאלץ אותי להתלות עליו. "שמח לראות אותי, הא?", אני שואלת בזמן שהוא מוריד ממני את המכנסון, מגלה שוויתרתי על תחתונים בבוקר ובכך מביאה להתעוררות נוספות מצידו. הוא תופס אותי מהשיער בחוזקה ובידו השנייה משקה אותי מאותו הבקבוק שלו, יודע מתי להפסיק אותי, אחרי הכל, אני בחורה שמשתכרת מהר. אחרי שהוא מניח את הבקבוק, הוא אוחז בתחת שלי, לוחץ ולא עוזב. הפשטתי את החולצה שלו מהר ובאמבטיה, פעם אחר פעם, הוכחנו את עצמנו.

אני מעליו, יודעת בדיוק איך להעיר אותו, זאת הפעם הראשונה שהוא מתנשם כל כך חזק בניסיון נואש להרגיע את עצמו, מתעקש להישאר בשליטה ולא להיכנע לדחף. אני עדיין מתפלאת שהוא הצליח לסרב בכל פעם שהוא היה כל כך קרוב אליי וציוויתי עליו להיכנס לתוכי. אחרי שעתיים מספקות שחררנו את הפקק והמים נשאבו לביוב. התקלחנו יחד, מסבנים אחד את השניה. הוא הביט בי ונישק אותי שוב, משעין אותי בעדינות על קיר האריחים ומטייל בידיו על גופי. הסתכלתי על המים נופלים ממנו בדרמטיות, "אני אוהב אותך", הוא לחש לי מילות אהבה אל תוך האוזן. כשעצמתי עיניים, הוא אחז בשבריריות בסנטרי והרים את ראשי, "תסתכלי לי בעיניים, אני שלך ואני אעשה הכל בשביל שיהיה טוב, אני מבטיח לך". ובכל זאת, עדיין לא הייתי מסוגלת להישיר אליו מבט.

"ממחר, מבטיח לך, אפסיק לעשן,

ממחר, תראי, תראי, אפסיק לשקר.

רק עכשיו, תתני לזרום עם הרגע הזה,

ממחר, תראי, תראי, אני אשתנה.

ממחר, אולי מחר, אני אשתדל,

ממחר, מבטיח לך, ביחד נראה.

רק עכשיו, תתני לזרום עם הרגע הזה,

ממחר, תראי, תראי, אני אשתנה.

כשנכנסת לי לחיים, מה רצית אם לא אותי?

לא אניח את הזיכרון בצד הדרך.

הרגלים שאספתי לא תוכלי לקחת לי,

לא אניח את הזיכרון בצד הדרך."

(ירמי קפלן- אני אשתנה)

החלק הבא, שכבר קרה וכבר נכתב, יגיע איפשהו במהלך השבוע הקרוב. הבלוג הזה כאן בשביל הזכרונות שלי, זה דבר שאני נוטה לשכוח, ולא רק בשבילכם. יכולתי לוותר על החלק הזה ולהגיע לעיקר, אבל זאת לא המטרה. בדיוק בגלל זה החלק הזה חייב להגיע קודם, לפני החלק הבא. צריך את הדבש, לפני המרור. לא יהיה חכם מצידי לזכור רק את הרע.

לכן, בינתיים, נשאיר את זה ככה. שמרו על עצמכם.

אני רוצה שלא יהיה לך אף אחד אחר במחשבות.

אני רוצה שתצחק איתי על הכוסיות מסביב, אבל תמיד תגיד שאני יותר כוסית מכולן (גם אם ההיא יותר שווה).

אני רוצה שכשתשמעי את הצלצול שלי, תרגישי הקלה.

אני רוצה שתתקשר לא מתוך מחויבות, אלא כי פשוט בא לך.

אני רוצה שתרגישי שהזמן רץ כי נהנים אבל עדיין כייף כמו בהתחלה.

ואם זה לא קורה?

אני רוצה שתאהבי את עצמך.

אני רוצה לרדת רק עוד שני קילו.

אני רוצה שתפסיקי לעשן, זה מגעיל אותי.

אני רוצה להפסיק לעשן ושתתמכי בי במקום לעשן מולי.

אני רוצה להפסיק לעשן, למרות שאני אוהבת את הריח והמגע והטעם שאחר כך.

אני רוצה לתמוך בך. אבל לפעמים זה פשוט חזק ממני.

אני רוצה שהנשיקות שלי ישתוו לשלך.

אני רוצה שתיהני.

אני רוצה שתפסיק להיות טכני ופשוט תרגיש.

אני רוצה שתפסיק לחשוב עליי לרגע ותעשה מה שיגרום לך להנאה.

אני רוצה שתפסיקי להיות עצורה- אל תעצרי את עצמך כשאת גומרת.

אני רוצה שתפסיקי להיות חסרת מעצורים, כי לפעמים את מגזימה.

אני רוצה שתהיה חסר מעצורים ותקרע ממני את השמלה הזאתי כבר.

אני רוצה שזה יהיה מעבר לקטע מיני, שיהיה גם משהו בינינו.

אני רוצה שתזרום איתי כשיש לי חשק, גם אם זה כל הזמן.

אני רוצה שתגמרי עד שיכאב לך.

אני רוצה שתהיה החזק, שתשלוט בי גם בלי שארצה בכך.

אני רוצה שתהיה פרוע תמיד ותהיה גבר חרמן כמו שגבר אמור להיות.

אני רוצה שתעביר עליי ידיים בלי רחמים, שתשרוט אותי, שתנשך אותי, שתכאיב לי.

אני רוצה שתכאיב לי כל כך, עד שיגמר לי הקול מלצרוח.

אני רוצה באלימות, בכאב, בעונג נורא.

כנועה כשפחה, רכה כחמאה, זולה כזונה.

חתולת רחוב, נמרה טורפת. בשיניים, בציפורניים.

אהבה בעוצמה של שנאה.

מתח חשמל שיזרום בינינו כאש שתשמיד את העבר.

אני רוצה שמגע עורך בשרי יהפוך לכאב, לפצע פתוח של חומצה.

בשנאה, בזעם, באלימות ורוך.

אני רוצה לקנא באוויר שתנשוף לא לתוך פי.

אני רוצה לרצות רק עוד ועוד ועוד ועוד.

אני רוצה חושים שיחשפו ויבקעו מתוך בשר מיוזע.

אני רוצה עונג שיתפרש במאות צבעים מרהיבים.

אני רוצה את שינייך בבשרי, חותכות.

אני רוצה רק לצרוח.

בלי שכל.

בלי רגש.

 רק רגש.

 רגש טהור,

 ט י ר ו ף .

אני רוצה שתהיי רק שלי.

אני רוצה שתאהבי אותי.

אני רוצה לאהוב אותך.

אני רוצה להיות רק שלך.

אני רק שואלת את עצמי אם זה אפשרי.

כי מפחיד אותי לא למצוא את זה איתך.

אני אבודה בלי זה

ואבודה גם בלעדייך.

אני רוצה שלא תוכל בלעדיי ושתתגעגע אליי ואל הטעם שלי.

"לבד, לבד, אני רוצה לבד, הבן זונה אמר שהוא רוצה לבד.

ארזת את החיים שלך במזוודה גדולה, עזבת אל ההורים, כמו בהתחלה.

כמעט, כמעט, אני מרגיש, כמעט, זה רק רגש מזוייף אבל, למי אכפת?

ארזת ת'דמעות שלך, בממחטה גדולה, הלכת למיטה עם וודקה וגלולה.

אולי, אולי, לי זה לא כדאי, יש לי עוד חיים לתת, הגוף הזה עוד חי.

לקחת ת'עציצים שלך, הרסת את הדירה, הלכת לשתות קפה עם חברה.

זה טוב, זה טוב, אני ממש קרוב, מותק, אל תפסיק, אתה עושה לי טוב.

זה סרט מטומטם עם אלימות קשה, אתה חושב שזה יפה כמו החיים שלך.

כולם, עכשיו לשים את יד ימין על הפנים,

להסתכל עמוק, האושר הוא בפנים.

לא להחזיק חזק, קרוב אל החזה,

אתה חייב קצת לשחרר את הדבר שאתה הכי רוצה.

נגמר, נגמר, זה ממש נגמר, הדבק התייבש והחלום עבר.

ארזת ת'כעסים שלך במזוודה גדולה, אמרת אני שונאת גברים, אני צריכה אשה.

תמכור, תמכור, עכשיו הכל, תמכור, אני מזיע בטירוף אבל רועד מקור.

חזרת לדירה, אבל אין כלום בפנים. אם הן כל כך מעצבנות אז תנסה בנים.

ואל תחזיק את זה בפנים."

(עברי לידר/ לבד)

עדכון - 10 ביוני, 18:07:

כאילו הוא קרא את הפוסט הזה בעצמו והפנים את הלקחים והרצונות שלי.

הגוף שלי עדיין כואב, ושרירים שלא הכרתי בגוף, תפוסים לי.

בלי שום ספק, אפשר לסמן את השישבת האחרון כסופשבוע של התחלות.