יכול להיות שהפוסט הזה יצא עם יותר מדיי רגשות, קיצוניים מדיי. זה בגלל שכשכתבתי אותו, הייתי בסערת רגשות.
בזמן האחרון יש בי המון ריקנות. ריקנות שלוקחת את הרצון להמשיך הלאה.
ריקנות שגורמת לך לחשוב- למה אני עדיין כאן?.
אז נכון שבפגשה שבוע שעבר עם אופיר ואבירן (עופרי לא באה בסוף), היה אחלה. הראתי לאבירן סוף סוף קצת מהבלוג שהוא כל כך רצה לקרוא, אבל בכל זאת הסתרתי את הכתובת ונתתי לו ולאופיר לקרוא מה שכתבתי עליהם ברשימות משמאל על האנשים בחיי.. בסוף הפגישה אני ואופיר סגרנו על חתונה ביני לבינו פלוס שלושה ילדים ואפילו סגרנו על השמות, אבל זה הכל בצחוק, ובואו נודה באמת- שום קשר לא הולך לצמוח בינינו. כי זה לא זה וזה אף פעם לא יהיה זה, מצידו בכל אופן.
ואפילו אופיר הרגיש בריקנות הזאת (כבר הזכרתי שהוא יודע לקרוא אותי בקלות, לא?).
הריקנות שבזמנים שאני רוצה שהזמן יעבור, הוא זוחל ובזמנים שאני רוצה שהוא יעצור, הוא רץ.
הריקנות שברגעים שהזמן רץ, מוציאה ממני יותר מדיי אנרגיה ובגלל שאני כל כך סחוטה והזמן ממשיך לרוץ, אני לא מספיקה לקלוע לכל המטרות שקבעתי לעצמי ולא מצליחה להשיג את כל הדברים שרציתי.
הריקנות שגורמת לי לחשוב כאילו הזמן טס ואני בכל זאת נשארת אותה ילדונת ומסביבי כולם גודלים.
מבט קטן במראה מגלה לי כמה השתנתי, גדלתי והתבגרתי, לשמוע את אבא מתלונן עליי בפלאפון ופולט "נשים..." ואפילו מספיק במעט תשומת לב לעיניהם של אנשים סביבי. ובכל זאת, אין בי שום סיפוק ושום רצון להמשיך.
מיקס של כל אלה עושים לי רע. הם גורמים לי לרצות לעשות רע גם לאנשים אחרים, לגרום גם להם לסבול, "להחזיר" להם על כל שטות שהם עושים לי ובעיקר "להחזיר" להם על הדברים היותר גדולים שעשו לי.
הם גורמים לי להפוך למרירה, צינית מדיי, ובכל זאת נותרתי פגיעה מדיי בין כל הרגשות האלה.
הם מעוררים את החשק שלי להרוס דברים, להרוס לאנשים, להרוס לעצמי. ואולי אפילו את עצמי.
אז מסע ההרס הפנימי שלי מתחיל בסוג של שביתת רעב.
שבוע שעבר באילת היה אמור להיות חגיגה בשבילי- אוכל של בתי מלון ובשפע. בדרך כלל אני חוזרת הביתה עם 3-4 קילו נוספים. אתמול חזרתי עם 2-3 קילו פחות. אז אני לא אוכלת, ומה שאני אוכלת, רוב הזמן אני מקיאה. ואפשר לראות את זה בקלות על הגוף שלי.
המסע להרס ממשיך בפגיעות יתר בקשר לכל דבר.
ונמשך ברצון מטורף לנקום. לנקום בכולם. על הכל.
לפני יומיים סיימתי את הספר "נקמה" של שרה אנג'ל (מומלץ בחום לסאדיסטיים בינינו וגם לאלה שלא..).
מסופר בו על נערה-טובה-בת-ים שמסתבכת עם פושעי העיר בת ים ומתאהבת במנהיגם, שגם הוא, מתאהב בה. כעונש על בגידה בו שלא הייתה בכלל, היא נאנסת בצורה נוראית שהורסת אותה וכמעט הופכת אותה למשוגעת. היא מבטיחה לנקום. היא לומדת משפטים, מחכה לרגע שבו יחזור המנהיג שהרס אותה מחו"ל כדי שהיא תוכל להכניס אותו לכלא בעזרת יכולתה כעורכת דין. במהלך המסע היא הופכת לאדם שנותן את כל כולו למטרתו, אדם אנוכי בעל לב מאבן, חסר רחמים, שדואג אך ורק לעצמו ולפעמים גם לאנשים שהוא אוהב אך נוקם באלו שפגעו בו והרסו אותו.
אם הייתי קוראת את הספר הזה בזמן אחר, יכול להיות שהייתי מסתכלת עליה בתור מטורפת.
אבל בגלל התקופה הקריטית, אחרי שחשבתי אליה, קראתי עליה, ראיתי איך היא גודלת ומה נהיה ממנה, איך היא מתכננת במשך 15 שנים את נקמתה באנסים ובמנהיג איתו הייתה ובו כביכול בגדה, והגעתי למסקנה אחת ויחידה; זה מה שאני צריכה לעשות.
למה שלי יהיה אכפת מאחרים? כדי שאחר כך הם יפגעו בי?
למה אני צריכה לחלק רחמים? הרי גם ככה בסופו של דבר אלו שרחמתי עליהם ועזרתי להם ימשיכו הלאה בלי אפילו "תודה" ואולי אפילו גם יפגעו בי בחזרה..
אז למה אני צריכה את האיכפתיות? הדאגה?
למה אני צריכה לתת אחרים ואהבה לאלו שלא ראויים להם?
למה?
גם אני אהיה כמוה, חסרת מעצורים, ואדאג למי שדואג לי אבל אשמור על דבר אחד איתו אני לא מסכימה- האנוכיות והאטימות כלפי חברייה והאנשים שחשובים לה ואוהבים אותה. אני לא מוצאת סיבה להתנהגות הזאת.
הדבר העקרי שאני מעריצה בה הוא היכולת לעמוד בכל הקשיים, לבד. בלי תלותיות באף אחד. וגם ביכולת והדביקות במטרה בעניין הנקמה.
נקמה הורסת אנשים, נכון. אבל היא מביאה צדק ונחת לאלו שנקמו.
אז התחלתי להפעיל את מסע הנקמה על אלו שהיו בקרבתי בימים האלו ונזקקו לנקמתי וכפי שידוע לכם- הייתי באילת, עם חבריו של אבא מהצבא, שאחד מבניהם- יוני, ניצל אותי בשנה שעברה וקטף ממני את הנשיקה הראשונה אבל לא שכח לחלק המון הבטחות ובסוף נעלם.. השנה הוא שוב התחיל איתו בציפייה לעוד. אני אמנם חושבת שלשכב פעם ראשונה חשוב הרבה יותר מאשר נשיקה ראשונה, אבל..חברות שלי עשו לי כזאת שטיפת מוח שבסופה הבנתי שבזבזתי את הדבר החשוב הזה, על האפס הזה.
הוא היה מושלם בתור קורבן ראשון לנקמה. וכך מצאתי את עצמי כבר ביום הראשון לחופשה מחוזרת קשות על ידיו של יוני. ליוני יש אח שקטן ממנו בשנה ונמצא בגיל שלי, ובואו נודה באמת- לא רק שהוא נראה טוב יותר ממנו אלא הוא גם מוצלח יותר בכל מה שקשור לאישיות- הוא מצחיק, מעניין ונועז, וזה בדיוק מה שאני אוהבת. אז החלטתי שכמו שכבשתי את יוני מחדש בפחות מיום, כך אני מתכוונת לכבוש את אחיו- רועי ולנקום ביוני.
התוצאה הסופית היתה שכבר אחרי יומיים מצאתי את עצמי שוכבת על המיטה הזוגית של רועי כשהוא מעליי ואנחנו נאבקים אחד בשנייה וצוחקים ונהנים מכל רגע ואילו יוני מסתכל עלינו מצד החדר עם פרצוף אומלל. שיאכל את הלב. אני נקמתי את הנקמה שלי. ולומר לכם את האמת? הגיע לו. אתם לא יודעים מה זה להרגיש שלקחו ממך דבר כל כך חשוב ואוהב במרמה ועוד אחר כך אותו אדם מנסה שוב את מזלו, בלי שום בושה ושוב מתכנן ניצול.
בבוקר למחרת ישבתי מול יוני, רועי ישב לידי ושאל מה להביא לי לאכול וחייכתי לעצמי חיוך מנצח. נקמתי.
מה שלא היה צפוי, זה ריב קטן עם רועי שגרם לו לרוץ אחריי בכל המלון ועשה ליוני הרבה אושר, ולא התכוונתי להשאיר אותו קופץ מרוב אושר להרבה זמן. בסופו של דבר, דפקתי באחד בלילה על דלת הסוויטה של רועי, ואמרתי "תראה, אני לא רוצה לסיים ככה את החופשה, אז אני לא כועסת ולא כלום.. שיהיה לילה טוב.", הסתובבתי והתרחקתי לכיוון המעלית, בדרך לחדר שלי. לא הספקתי לעבור 20 צעדים והוא צעק-לחש לי מהדלת "אבל למה את הולכת? תישארי איתי..".
הסתובבתי אליו ואמרתי לו שאני אשאר רק אם הוא יבוא עד לאיפה שאני, יחבק אותי ויבקש סליחה. עמדתי בעמידת פרימדונה, מבחוץ נראתי מאוד בטוחה בעצמי אבל בלב שלי לא הייתי בטוחה שהוא יבוא בכלל. למרבה הפלא- הוא יצא מהחדר עם הבוקסר האפור והגופייה הלבנה לגופו, התקרב אליי כמו דוגמן, כולו מבוכה וביישנות, חיבק אותי ולחש באוזן "סליחה".
יוני הסתכל מהדלת. ושוב חייכתי לעצמי. נשארתי אצלהם עד 4 בבוקר, עם עוד כמה חבר'ה, אני ורועי מחוייכים ומאושרים, הוא מאושר ממני ואני מאושרת מהנקמה ומהפרצוף העצוב של יוני ויוני עם הפרצוף המאוכזב עד עמקי נשמתו שעניין לי ברגעים אלה מקומות נסתרים בגופי.
יחי הנקמה!
(הוספת מערכת: זה לא שנהייתי כלבה שחבל על הזמן. טוב, זה כן, אבל זה זמני. זה רק כדי לעשות קצת צדק בעולם הזה. וכן, זה צודק שיוני יסבול. ויש עוד המון אנשים שיעשה לי המון טוב על הלב אם אני אראה אותם סובלים, אבל זה כל כך לא שווה את זה, כי בדרך אני עוד אפגע באנשים שלא מגיע להם להפגע, ואאבד את הדברים שאני יותר אוהבת בי והם כמובן- הרחמנות, הרגישות והאנושיות.)
השלב הבא בתוכנית היה התגברות על כל הפחדים.
ואני ידועה בפחדנותי. הפחד הראשוני והנוראי עד כדי דמעות והיסטריה הוא מפרפרים, אחריו באים הפחדים מגבהים נמוכים (כן, אל תנסו להבין, פשוט שבירידה מצוקים ומהרים בטיולים שנתיים אני רועדת מפחד אבל במטוסים אני מתענגת על כל רגע..), מג'וקים ועקב טראומה גם מטמפונים.
החלטתי להתחיל מקטן- הפחד מטמפונים.
הניסיון האחרון לפני שנה נגמר ברע. שלשום לקחתי טמפון, רק מלהחזיק אותו התחלתי לרעוד. עמדתי שעתיים עם הטמפון בידיים וניסיונות לדחוף אותו וכל פעם כשהגעתי לאמצע, הוצאתי אותו בגלל שלא יכולתי להמשיך- רעדתי מפחד. אני לא מוותרת, אני עוד אצליח.
(בנים יקרים, אין לכם מושג איך אני מקנאה בכם! כל בוקר שואלת את עצמי למה אמא שלי לא יכלה לעשות עמי טובה אחת ויחידה ולעשות אותי גבר, אין לכם שמץ של מושג כמה שזה כואב וכמה שאנחנו סובלות בשביל להביא לעולם עוד כמה זכרים. אז תעריכו! אמהות, לידה, הריון, פעם ראשונה, מחזור- כל זה לא כזה פשוט! יחי הרחמים העצמיים!).
דיברתי עכשיו עם רוית והיא ממש כועסת (כועסת בצחוק, כן?) על זה שלא באתי לבקר אותה כל החופש, הסברתי לה שלא נעים לי לבוא לבד, והיא צחקה עליי שעה. אחר כך סיפרתי לה שאני ואופיר ניסינו לארגן, אבל זה לא יצא, והיא גרמה לי להבטיח שאני אבוא לביקור, גם אם זה יהיה בלי אופיר. ובקרוב.
כמובן שהיא גם הביעה את קנאתה הנואשת והרבה בי על כך שהייתי אתמול בהופעתם של שלמה ארצי ושלום חנוך (כן, גם אתם מוזמנים לקנא..) בבריכת הסולטן, אי שם בירושלים, שיש לציין- הייתה אחת ההופעות הטובות יותר שראיתי ושמעתי. שילוב מיוחד בין שני הזמרים הותיקים, הרוקריסטיים שנכללים בקבוצת הטובים ביותר במוזיקה הישראלית. לדעתי, בכל אופן.
רוית היא היחידה שעשתה לי הרבה טוב על הלב בימים האחרונים בעיקר בגלל שהאימהיות שלה פורחת בעקבות ההיריון שלה. הציניות שלה, העוקצנות, נימת הצחוק, הילדותיות, האמהות, הבטחון, הידידות והאוירה המיוחדת שהיא משרה על האנשים סביבה, כל כך התגעגעתי לזה. לא דיברתי איתה וראיתי אותה כמעט חודש. ועוד פחות מחודש היא תלד סוף סוף ואפילו לה אין מושג כמה שאני שמחה בשבילה ובשביל מיקי.
שבוע הבא במד"צים.
ובנימה קצת פחות כועסת/ממורמרת זאת,
אני מסיימת את הפוסט הארוך והמייגע הזה.
נתראה שבת הבאה, יקיריי.
:)
מסקנה של כמה שעות אחרי הפוסט ואחרי "חושבים" אחד גדול ואחרי קריאת הפוסט תשע פעמים לפחות (הו, ותאמינו לי שזה לקח הרבה זמן...):
החיים קצרים מדיי בשביל לנקום בכל אחד,לא?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
