אתמול חיכינו במשרד לטרמפ מאמא של אורטי, יחד עם אח שלה, ושיחקנו לוגי (שזה הגרסה העברית למשחק טאקי, שאותו אני מקווה שכולכם מכירים). אני מחייכת ואומרת את ה- "ניצחתי!" שלי. מחלקים את הקלפים מחדש, אני מסבירה שאני הולכת למשרד השני, לקחת את התיק שהשארתי שם. כשאני נכנסת חזרה למשרד שבו ישבנו, מישהו יושב על השולחן, ומשחק במקומי, מניח את כל הקלפים במהירות, מחייך חיוך שמוכר לי, ופולט "יש!". לוקחות לי עוד כמה שניות בשביל להבין שזה הוא.

אני נכנס למשרד הישן, מקווה לראות שם מישהו שיעביר לי את הדקות שלפני השיעור באנגלית. אורטל יושבת שם, חברה טובה של האקסית, עם האח שלה. ואני בדיוק חושב על זה שהרבה זמן לא ראיתי אותה, את האקסית. קול שמוכר לי שר שיר ישן במסדרונות מחוץ למשרד, שיר שמוכר לי יותר מדיי. אני מסתכל על הדלת שנפתחת והיא עומדת שם, האקסית שלי, זאת ששונאת אותי. היא מסתכלת עליי כמה שניות, בוחנת אותי. אני מסיים את המשחק בניצחון שלי וקם לקראתה, מחייך. אני רואה את המבט המתפלא שעל פניה ומחבק אותה, מסניף שוב את הריח שלה. עכשיו אני בוחן אותה, הקיץ עשה לה טוב, אומר לה שהרבה זמן לא ראיתי אותה, מסובב אותה בצעד ריקוד ומחמיא לה שהיא רק יפתה בכל הזמן הזה.

הוא באמת תפס אותי ביום שבו אני נראית טוב. השיזוף החדש מתמזג טוב עם השיער הארוך, התלתלים שנופלים על פניי בשובבות וגם עם הגופייה בטורקיז. רזיתי קצת, והמכנס השחור עד הברך, מוסיף לזה אפילו יותר. אני מסמיקה כשהוא מחמיא לי שנהייתי יפה יותר. הוא לא יודע איך פעימות הלב שלי שובשו כשזיהיתי שזה הוא והן מיהרו עוד יותר כשהרגשתי אותו מסניף אותי בחיבוק. הוא השתנה כל כך, לא ראיתי אותו כמעט שלושה חודשים, אני שואלת לאן הוא נעלם ומחמיאה לו על התספורת הקצוצה והחדשה, "כמעט שלא זיהיתי אותך...". ויוצא שאני שואלת את עצמי בלב אם הוא עדיין כועס עליי.

אני כבר לא כועס עליה, אני מקווה שהיא יודעת את זה, אני אדאג לזה שהיא תדע בעזרת ההתנהגות שלי. וזה שהיא כבר לא ממורמרת והחיוך שלה שוב חומק החוצה, רק מוסיף לעובדה שאני לא כועס עליה. תמיד שנאתי להיכנס לחדר שבו היא נמצאת ולראות שהיא כועסת על כולם ועדיין מנסה להרשים אותי. היא לא מבינה שאני התאהבתי בצחוק שלה, כוח לא עושה עליי רושם, היא לא מבינה שכל היופי שלה יוצא כשהיא מחייכת. תמיד אמרתי לה שהיא יפה כשהיא מחייכת, שאף אחד לא יכול לעמוד ככה בפניה, אבל כשהיא כועסת, היא נראית זקנה ממורמרת. למה היא לא הקשיבה לי קודם?

עכשיו אני נזכרת במילים שלו וחושבת על המחמאה שהוא נתן לי רק עכשיו ואני מבינה שמבחינתו, חיוך הוא עדיין הדבר היפה ביותר. אני לוקחת את הקלפים, ממשיכה לשחק. הוא יושב מאחורי אורטי, מתחרפן מזה שהיא לא יודעת לשחק, מדי פעם עוזר לה לבנות מהלכים חכמים יותר מהטיפשים שהיא עושה. הוא מחזיק בשיער שלו, מטריף אותו שאנשים לא עושים דברים בדרך שלו, הוא תמיד יהיה מנהיג שאומר מהי הדרך הנכונה ביותר. אני מגניבה אליו מבטים כשהוא לא שם לב, אלוהים, הוא פשוט השתנה ובכל זאת נשאר אותו הדבר בדיוק.

היא חושבת שאני לא שם לב למבטים שלה, הם לא כועסים, רק מלטפים. אוי, מה היא עושה? היא לא יודעת לשחק, האורטל הזאתי! אני הולך ועומד מאחוריה, האקסית שלי, רואה איך היא עושה את כל המהלכים הנכונים, מהנהן, היא כל כך מסודרת והגיונית שזה מפחיד אותי לפעמים, ואני כל כך הפוך ממנה בדבר הזה, אני עדיין זוכר איך היא הייתה מתחרפנת מהבלגן שהייתי משאיר בחדר שלה, בעיקר כשההורים שלה הקדימו להגיע הביתה, בזמן לא טוב. לפעמים יוצא לי לחשוב שאני לא מבין בכלל איך סחפתי אותה אחריי, איתִי, את גברת היגיון בכבודה ובעצמה. היא אומרת שהיא התעייפה מהמשחק ואני לוקח ממנה את הקלפים, מבלגן אותם, כמו שאני אוהב.

אני כזאת שמתייאשת ממשחקים, בעיקר כי הם משעממים אותי מהר, זה בעיה אצלי. אני מעבירה לו את הקלפים והוא כבר מבלגן את כל הסדר שעשיתי בהם, היד שלי נשלחת לסדר אותם מחדש, אבל אני מוותרת. הוא לוקח קלפים מהקופה שנמצאת ליד הרגל שלי, ובכל פעם שהוא לוקח קלף, היד שלו נוגעת ברגל שלי, בטעות או לא. אורטי עושה מהלך, היא אוהבת לעשות דברים לאט. הוא תמיד עובד מהר, הוא שם המון קלפים בבת אחת ואני שמה לב שהוא מרמה. אני מסתכלת אליו, והוא קולט את המבט שלי, קורץ ומורה עם האצבע על הפה כדי שלא אגלה לאורטי. כשנגמר המשחק, בניצחון שלו, הוא מודה שהוא רימה אותה, פעמיים. אורטי כועסת עליו בצחוק ומתחילה לרדוף אחריו עם כיסא, מה שגורם לי לשבת בנחת ולצחוק מכל מכה שאורטי מכניסה בו ומכל הערה טיפשית שלו.

היא צוחקת, אני לא יכול שלא להיסחף עם הצחוק שלה. אלוהים, כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותה צוחקת מכל הלב. אני מסתכל עליה בכל פעם שאורטל קצת נרגעת, והיא בכל זאת ממשיכה לצחוק, בעיקר כשאני אומר שטויות. זה נראה בדיוק כמו בהתחלה, כשהיינו מאושרים וצוחקים יחד. אני בורח מהחדר והיא באה אחריי, אומרת שהיא חייבת לשתות, אבל שנינו יודעים שזה לא נכון. היא עולה איתי במדרגות, מחליטים על תחרות, תמיד ניצחתי אותה בתחרויות כאלה, תמיד היא נשארה איפשהו מאחורה. עכשיו היא כבר כמעט עוקפת אותי.

בסוף הוא עוקף אותי, ומנצח. אני מתנשפת ושותה מהברזייה, מנגבת את הפה עם הגופייה ומסתכלת עליו, הוא שוב בוחן אותי לקראת משהו שיש לו להגיד. "כנראה שיש לי מישהי חדשה..." הוא לוחש, אני יודעת שהוא רצה לספר לי את זה הרבה זמן ובכל זאת לא רצה להכאיב לי. אני מחייכת, כבר דיי השלמתי עם זה, הרי היו לו הרבה בחורות אחריי ועוד יהיו לו עוד הרבה אחריה, "אני יודעת...", אני עונה בחיוך ובכל זאת שותקת. אנחנו מדברים על שטויות, עושים שטויות, צוחקים, מי היה מאמין לפני שמונה חודשים שעוד נהיה ככה? חשבתי שתמיד נשאר מרוחקים ושונאים. הוא אומר שהוא חייב לזוז לשיעור שלו, הוא מתקרב לחבק אותי. "תשמרי על קשר, הא?", הוא אומר ומחבק אותי חזק.

אני מחבק אותה חזק חזק, אני יודע שזה מה שהיא צריכה, רק מהמבט שלה בעיניים. אני כל כך מקווה שלא הכאבתי לה עם מה שאמרתי, אבל זאת האמת והיא יודעת שאני אוהב את האמת ואת כל האמת. היא שונאת שקרים, אבל מסוגלת לחיות בלי כל האמת, כל עוד לא כואב לה. לפעמים היא מעדיפה אפילו להתעלם, היא שומעת את האמת, אבל לא מקשיבה ולא מפנימה, כמו שקרה כשנפרדנו. כשהיא מתנתקת מהחיבוק שלי, הפנים שלי נעמדים מול שלה, וזה מזכיר לשנינו תמונה ישנה כל כך. היא משפילה את המבט ומתרחקת ממני.

ואני נשארת רק עם טעם של החמצה בפה וגאווה בעצמי, שלא נכנעתי. כי יכול היה להיות ממש קל בשבילי לנשק אותו ולהפסיק עם זה, הרי יש עדיין את המתח הזה באוויר בינינו. אבל אני גם יודעת שאם הייתי מנשקת אותו, הלב היה כואב לי שוב מחדש, לזמן בלתי מוגבל. אנחנו מתרחקים, הוא למדרגות למעלה ואני לאלה שלמטה, עדיין מחליפים כמה צעקות ועקיצות מרושעות, ממש לפני שהקירות מפרידים בינינו, אני מספיקה לקרוא אליו "שלומי!", לשלוח לו נשיקה באוויר וחיוך ועכשיו אני יורדת במדרגות, הפעם לבד, בעצמי.

אני אומרת לכם, אנשים יוצאים מהצפון על סף הטירוף. שיחה בין אישתי לאמא של אחת הילדות, בבריכה, כשאנחנו ממש עומדים להתקפל הביתה:

אישתי: "אנחנו תכף יוצאים מפה... אז..."

האמא: "אני רק לוקחת אלה למקלט. מהר מהר למקלט!"

אישתי: "מה? למה למקלט?"

האמא: "אה, למקלחת, למקלחת...".

מי מסוגל להגיד שזה צירוף מקרים....?

שיהיה סופשבוע שקט.

אישתי, אורי ואורטי,

חברות שלי,

עשר שנים זה המון זמן, יקירות. (אורטי, אצלנו זה כבר ארבע עשרה שנה! את קולטת את זה בכלל?)

כל שנה או תקופה של זמן צירפנו אלינו מישהו אחר, חברים אחרים, קבוצות אחרות- פעם זה שלומי, פעם זה חבורת לאה (ע"ר), פעם זה טומי (שבינינו, הוא יותר נשי מכולנו יחד), פעם זה שני או ליהי או מאיה. ולפעמים הם נשארו איתנו, לפעמים עזבו או רק קצת התרחקו. אבל ארבעתנו איכשהו תמיד נשארנו יחד. דבוקות חזק. (בלי היסודי, שמה דיי שנאנו אחת את השנייה.. אבל כיפרנו על זה בחטיבה ועכשיו).

וניסיתי אתמול לדמיין את החיים שלי בלעדיכן, ולא יכולתי, אהובות שלי. אתן כל כך קשורות לחיים שלי, לכל עניין ודבר בהם, שאני לא יכולה בלעדיכן. אם אבירן לא היה יושב איתנו לפני שבועיים, אחרי המסיבה של טל ומסתכל עלינו כאילו התפגרנו רק בגלל המילה "משולש", לא הייתי מבינה כמה אנחנו מגובשות וכמה קטעים פנימיים יש לנו. כמה אנשים שלא מכירים את השיגעונות ואת הצחוקים שלנו, לא יבינו מילה אחת משיחה שלנו. ואני יודעת שיש את זה בכל החבורות שבעולם, אבל בשבילי זה הכי מיוחד שיש.

ואני יודעת שאנחנו רבות בלי סוף, בכל זאת, עשור זה המון (כבר אמרתי?). אבל אני גם יודעת שאין אף אחד בעולם שמכיר אותי כמו שלושתכן. אתן זוכרות את כל הטלפתיה ואיך אתן תמיד מתקשרות כשאני מרימה את הטלפון בשביל להתקשר אליכן? או את כל הקטעים של "וואי, בא לי פיצה!" וה-"כן, גם לי!" שתמיד מתלווים אחר כך. ואת העובדה שרק ממבט אליי אתן יודעות שמשהו לא בסדר. ואולי בגלל זה אני אוהבת אתכן כל כך.

ואני מנסה לדמיין את החיים שלי אחרי התיכון, ואני יודעת שאומרים שבצבא יש עולם אחר ומכירים אנשים חדשים והכל ואני בטוחה שאתן זוכרות את המשפט הקבוע שלי - "שבועיים אחרי התיכון כבר תשכחו את השם שלי!", ובכל זאת, קשה לי לדמיין את הפרידה שלנו.

אני אתגעגע לכל דבר טוב ורע אצל כל אחת מכן -

לאשתי, עם הגאוותנות המטורפת שלה שקראה למשטרה בגלל שפרחה קטנה שעוד לא למדה את כל האלף-בית פתחה עליה את הפה ובכל זאת, גם לרצון התמידי להיות שם בשביל כולם בכל זמן שאפשר כשאני צריכה אותה ולעזור לי.

לאורי, עם הקריזות העצבניות שלה (אני מודה! את היית רגועה בזמן האחרון, מרוקאית יקרה שלי) שמסוגלת להוריד למישהו עין, אם צריך וגם אם לא ובכל זאת, גם לאוזן המקשיבה שלה שתמיד שם, גם בשביל לשמוע אותי מקשקשת על נושא שקשקשתי עליו כבר שעתיים קודם.

לאורטי, עם האדישות האין סופית הזאת שאם אני שואלת אותה "מאמי, אני מלוכלכת?" (מחזור, כן?), היא תענה לי בקול הכי סתמי-  "כן..", ובכל זאת, גם לגרעפסים ולשטויות שהיא איכשהו פולטת בכל מצב שגורמות לנו לצחוק כמה שעות טובות.

המצב כרגע הוא שהעיר הקטנה וה-'מחוץ לקו הירוק' שלנו מוצפת באנשים מהצפון, בורחים מהמלחמה, כנראה שאצלנו המצב עדיין טוב, טוב יותר. ובימים האלה, עם כל האנשים שהכרנו, בעיקר עם לנה ואולגה, למדתי להעריך אתכן יותר. בהתחלה לא ראיתי בשתיהן חוץ מאורחות, כאלה שבאו לבקר וכשראיתי איך העיניים של לנה התמלאו דמעות כשהיא נזכרה בכל הדברים והאנשים שהיא השאירה בבית וכשהיא הסתכלה בתמונות בפלאפון עם חבר שלה וגם שמעתי איך שהיא אמרה שהיא כל כך מתגעגעת, הבנתי שזה הרבה מעבר לאירוח, הם השאירו חיים שלמים מאחוריהם.

והייתי מאוד גאה בכן. באיך שלא וויתרתן וכן ניסיתן להתחבר אליהם, למרות ש..מה לעשות? אין כל כך קשר בינינו - אנחנו פאקינג חבורת מרוקאיים (ופרסיים וצרפתיים וטריפוליטאיים) שמנסה להתחבר לחבורת רוסים (שהם פשוט רוסים), וזה לא מסתדר בדרך כלל..., ובכל זאת, בסוף הערב כבר ישבנו וצחקנו יחד. אתן לא מבינות כמה הדהמתן אותי עם זה, עם זה שנשארתן ושיחקתן איתם כדורסל (למרות שכולנו חוץ מאורי, בקושי עברנו את השמונים בספורט ובקושי מצליחות לקלוע, שלא לדבר על הגנה....) והתעקשתן לחדור את גדר ההפרדה שלהם.

ואני רוצה לדעת, שאם חס וחלילה משהו יקרה לי (נכון שזה נשמע כמו צוואה או משהו?),

                                                                                                                 תדעו שאהבתי אתכן, שהייתן הכל בשבילי.

אוהבת תמיד,

נטלי-טולי-טולה-נטליה-נטשה.

__________________________________

אחרי כמה חודשים טובים שהקשר ביני לבין שני דיי נותק, ישבנו שבוע שעבר לשיחת נפש כזאת. שיחה שהתחילה כמינית מאוד (טוב, זאת שני), ועברה לאכזבות ורגשות ומשפחה. ישבנו שש שעות יחד, אני והיא, לא מפסיקות לדבר ולצחוק ולעדכן אחת את השנייה. ומאז כל הטירוף עם שלומי, בכלל לא דיברנו, היא בכלל לא שמעה את הגרסה שלי והקשיבה לכל השמועות הדביליות שכל העולם מכר לה ברצון.

כשסיימתי לספר לה את הסיפור האמיתי שלי, שהוא זה שסיפרתי רק כאן, היא עדיין ישבה מולי מהופנטת, "מה? זהו?" היא הרימה את הראש. "כן, זהו." אמרתי, והרגשתי שוב את הריקנות הזאת צועקת הצילו מתוכי. "וואי," היא אמרה ושתקה כמה שניות, "זה סיפור ממש עצוב...", היא חזרה להביט בכביש שמולנו.

"ויש לך עדיין משהו אליו?", אתם יודעים, אני ממש שונאת את השאלה הזאת. שאלו אותי אותה מהרגע שאני ושלומי נפרדנו. ויודעים עוד משהו? עדיין אין לי ממש תשובה. כל פעם שאני נזכרת בו ובסיפור הזה, וזה קורה לא מעט, אני מרגישה שוב את החלל הזה. וכל פעם שאני רואה אותו או שומעת את השם שלו, וזה גם לא מעט, פרפר תועה מתעופף לי בבטן. תבינו, אני לא יודעת מה אני מרגישה אליו.

יותר מזה, אני יודעת שאני בכמה דקות מסוגלת להבין מה אני מרגישה אליו, אבל אני פשוט לא רוצה. כבר שמונה חודשים אני מתחמקת מהשאלה הזאת, לא רק כשאחרים שואלים אותה, אלא כשאני בעצמי שואלת אותה. לא רוצה להתמודד עם זה, כי אני יודעת מה תהיה התוצאה, אני אחשוב ימים שלמים וגם בלילות ואז, כשאני אבין סוף סוף שאני עדיין אוהבת אותו, בדיוק כמו פעם, אם לא יותר, ואני אצליח לקבל את זה, אני אפסיק לתפקד, כמו שקרה בתקופה המקוללת ההיא. ואני לא רוצה לחזור לזה.

אני מעדיפה להישאר במצב הזה, של שקר לעצמי והתחמקות מהרגשות שלי, וזאת האמת שלי. אני עדיין באותו מצב שביר בדיוק כמו אז, רק שהיום אני מתמודדת עם זה קצת יותר טוב. אני נפתחת מחדש לאנשים, בעיקר לחברות הקרובות שלי, מחזירה את הצחוק המתגלגל שלי, את החיוך האמיתי שלי, את המעשים הילדותיים שלי. אני מחזירה את עצמי, את נטלי שהייתה פעם, משוחררת יותר, אוהבת יותר, אמיתית יותר.

נכון שנטלי הממורמרת על גורלה המר ועל העבר שהתנכל לה עדיין קיימת שם, ואני מרגישה אותה בכל פעם שאני רואה את חברות שלי עם החבר שלהן, ובכל זאת, היא קטנה יותר. היא למדה להשתלט על עצמה, היא למדה לתת חופש לנטלי האהובה יותר, האוהבת יותר. ואולי עדיף ככה, להתחמק מהכל. לפחות ככה יש לי את השקט שלי ואני לא צריכה להטריד את עצמי בשאלה החשובה באמת - מה לכל הרוחות אני הולכת לעשות ברגשות האלה?

לעזאזל, הנה אני מודה.

אני עדיין אוהבת אותו.

בסדר? 

קרן פלס, שממש כבשה אותי, הוציאה שיר שמתאים לשנינו בדיוק. אני לא יודעת אם שמעת את השיר הזה אבל אני יודעת שכל מילה שבו מספרת את הסיפור האמיתי שלנו, שלי ושלך.

העובדה שחיפשת אושר ומצאת אותי וזה עלה לך ביוקר כי רק הכאבתי לך, בדיוק כמו בשיר. ואתה באמת אף פעם לא תגדל ותישאר ילד, עם החופש בעיניים. והיא שתמיד הייתה בינינו, זאת שהבטחת לה הכל, היא אותה אחת שסיפרת לי עליה, לפני הנשיקה הראשונה שלנו, זאת שהייתה האהבה הראשונה שלך, זאת שאחרי שנפרדנו, אמרת עליה שהיא היחידה שעשתה אותך מאושר. היא ולא אני, אף פעם לא אני.

אני יודעת שאתה עדיין בורח ממני, מתחמק ממני, לא רוצה להיות קרוב אליי יותר, ואני מבינה את זה. יותר מזה, אני גאה בך שאתה סוף סוף לא מסתבך עם בחורות שמכאיבות לך. ובכל זאת, אני עדיין מעריכה את אותן שעות שהיית בשבילי, תמיד, מקשיב לי ולעצב שלי. מגיע לך הרבה יותר ממה שאני נתתי.

ובאמת עכשיו מצאת אהבה, ואני יודעת שהיא תעשה אותך מאושר. עברת הרבה בנות ממני ועד שהגעת אליה, תאמין לי, שמעתי הכל מכל האנשים שראו אותך איתן, גם כשלא רציתי לשמוע. והרבה גם אמרו לי שאתה יותר רגוע עכשיו, כשאנחנו לא ביחד, אתה לא במרוץ של לספק אותי כל הזמן ולהיות שלי כל הזמן, אתה לא במתח.

והפחד בכוח? הוא שלי. רק בגלל שלא סמכתי עלייך שלא תבגוד, תמיד פחדתי, תמיד האמנתי בכוח שזה יקרה, לכן כשראיתי את ההוא שדומה לך עם אחרת, הייתי בטוחה שבגדת, כי הפחד עמד שם במקומי. ובלילה ההוא, שצעקתי עלייך הכל, לאור הירח, אתה שתקת. לא החזרת לי, למרות שכל כך הגיע לי, בגלל זה ורק בגלל זה, בשבילי אתה גיבור.

                                                                                                                                                          הגיבור שלי.

"אם אלה החיים, לאן כולם רצים?

אמרת שחיפשת אושר, ושילמת קצת ביוקר.

אף פעם לא תגדל, אתה ילד מבולבל,

אני אוהבת את הזיפים שעל פניך, את החופש בעיניך.

עכשיו מצאת אהבה שלא שורפת,

אני יודעת ללטף, לא מתכופפת.

נדמה לי שאתה כבר לא במתח,

לא נבהל ולא בורח.

אם אלה החיים, נחיה, תראה אותי, אתה נראה דומה.

אני אוהבת כשמגיע ערב, להרגיש ביחד עצב.

בכל אותו היום שכחת להבטיח לי מה שגם לה הבטחת

והיא גדולה, עליי, עלינו. הלוואי והיינו רק שנינו.

נוסעים לשכוח, גאים לברוח,

לפחד בכוח.

ירח בחלון מאחור,

כששתקת היית גיבור."

(קרן פלס- אם אלה החיים).

קודם כל, איך אפשר שלא להתחיל עם המצב החרא הזה שישראל הכניסה את עצמה אליו.

תושבי הצפון היקרים, ברוכים הבאים למציאות הכואבת שלנו. ככה אנחנו חיים שנים על גבי שנים. אצלנו כבר היום החמישי שאנחנו עם יריות, בכל שעה ודקה. אני אמנם לא משווה את זה לטילים ולקטיושות ולהמצאות התמידית שלכם בחדרי הבטחון, אבל ששת הכפרים הערביים שסוגרים עלינו פה, עושים עבודה לא רעה בכלל. אין לי הרבה מילים בשביל להשתתף בצער שלכם, כי עד שישראל לא תיגמור על המלחמה הזאת, זה עוד ימשך וזה דבר שפשוט לומדים לחיות איתו, אנחנו התרגלנו לשלוח את הבנים שלנו לצבא ואת הבנות שלנו לגן המשחקים כשערבים מנגנים לנו סמבה-יריות ברקע.

אמא החליטה בשביל להרגיע את כולם, ובעיקר את עצמה, שמדובר בזיקוקים (זיקוקים, כמו של יום העצמאות, כן?). "מה הקשר זיקוקים?!" אמרתי לה בעצבנות. "אני לא יודעת, אולי הם חוגגים את המצב בצפון", היא אומרת ואז שותקת קצת וחושבת ואני כמעט שומעת את הגלגלים החורקים במוח שלה (אמא, את יודעת שאני אוהבת אותך), "או שסתם לאיזה מוסטפה עשיר יש חתונה," היא מחייכת ונוגסת בעגבניה. "אז עושים ארבעה ימים זיקוקים?" אני שואלת בגיחוך, "טוב, הוא ממש עשיר!", היא עונה בביטחון וקורצת.

אמרו - "אחרי ההתנתקות הערבים יסכימו לשלום בעזרת משא ומתן ממושך". המצב עכשיו הוא שמפצצים את כל איזור הצפון כולל חיפה, נהרייה, עכו, טירת הכרמל, נשר, הקריות וטבריה. וזה כמובן בנוסף לקטיושות שנשלחות מתוך הרגל לכיוון שדרות ולאחרונה גם לאזור אשקלון (היי, ואצלנו יורים, כבר אמרתי?). נשמע לכם הגיוני שמפציצים את בירת הצפון?! נשמע לכם הגיוני שמפציצים את אשקלון?! אנשים צריכים לחיות בפחד מחטיפות של הבנים שלהם שלבושים במדי צה"ל או של הילדים שלהם בגן הציבורי או של עצמם? אנשים צריכים לחיות בפחד מלצאת למכולת כי אולי דווקא אז אחד מהמטורפים האלה יתחרפן וישלח טיל?

ועכשיו, יש לי את הזכות להגיד את ה"אמרתי לכם" הזה שלי. כי הממשלה שלנו עמדה בצד יותר מדיי זמן, היא שתקה ו-וויתרה על יותר מדיי התקפות של הערבים. ולמה? לא בגלל שהיא באמת כזאת מקסימה וכל כך דואגת ואכפתית כלפי הערבים אלא פשוט מאוד כי היא פוחדת מהתגובה של ארה"ב.

חברי כנסת "נכבדים", יש לי בשורה בשבילכם, אם לא תתחילו לפעול, אתם תגלו שהטילים האלה יגיעו מהר מאוד לירושלים ותל אביב (בואו נהיה מציאותיים, זו כבר לא בעיה גדולה כל כך!). ואז, כבר יהיה מאוחר מדיי, כי כל מדינות ערב יקפצו בשמחה על ההזדמנות למחוק סופית את ישראל שתקועה להם כמו עצם בגרון באמצע המזרח התיכון ואז אני אשמח לראות מה לעזאזל ארצות הברית תגיב ומה היא תעשה (ולהפתעתי בוש האשים את לבנון, לשם שינוי, עכשיו נשאר לו רק צריך לשכנע את כל שאר המדינות בעולם).

עוד בתחילת כל האינתיפאדה היינו צריכים להחזיר לערבים טוב טוב, שהם יבינו שלממשלת ישראל כן אכפת כשהורגים חיילים שלה וכן אכפת כשמפציצים עיר שלה, בין אם מדובר ברמת גן או שדרות, כי כולנו בני אדם, כולנו יהודים, כולנו תושבי מדינת ישראל, כולנו שירתנו (או נשרת) בצבא, כולנו משלמים מיסים למדינה הזאת וכולנו שייכים לכאן, אין לנו ארץ אחרת, אז מה גורם לעזאזל להבדל בין אם זה מדובר במרכז הארץ או בקצוות? הרי בסופו של דבר, הם יגיעו גם לשם, לא?

_________________________________________

ואחרי שדנו במצב של ישראל שזה הוא עניין שברומו של עולם כמובן, נעבור למצב שלי.

אתה, השארת אותי מבולבלת וחסרת אונים, ואני יודעת שעד מחר תשכח את השם שלי ואני שוב אכנס לגלגל הכרוני הזה ובכל זאת, אני כותבת לך את הפוסט הזה.

חיוך גדול. יש לך חיוך אלוהי, אתה יודע? הוא ממיס כל אחת, אני יודעת שאני לא היחידה.

האמת היא שהכל אצלך אלוהי. אתה בנאדם טוב, אחד המקסימים שיצא לי להכיר, תלמיד מצטיין, מנהיג טבעי, לומד באורט ולפעמים, כשאתה שם את משקפי הטייסים האלה שלך, אני יודעת בוודאות שנולדת לזה. יש לך כבר מקצוע בעתיד וקבע בצבא לעשר שנים, עברת רק שלוש חברות ועם כולן הכל היה רציני, אתה בוגר ועם חוש הומור, מבוקש (אפשר להבין למה, לא?) ו...נו, חתיך. בשורה התחתונה, אתה ילד טוב, בדיוק כמוני.

אתה מקסים, באמת. ואני יודעת שאם תהיה שלי, אני אהיה ממש גאה בך, אני יודעת שאמא שלי תתאהב בך ואבא שלי יכבד אותך, אני יודעת שכל החברות שלי יאהבו אותך ומהר מאוד תתפוס את המקום ששלומי השאיר בחבורה שלנו ואצלי בלב ואין לך מושג כמה רציתי לנשק אותך בסוף הערב, כי עברו כמעט שבעה חודשים מאז הפעם האחרונה (ונדמה לי שכבר שכחתי איך לנשק =/). אבל אתה מפחיד אותי, יש בך המון מסרים סותרים, גם שני הזהירה אותי מזה. איך אני אמורה לקרוא אותך כשנדמה לי כל הזמן שאתה משתנה מולי, בדקות או שניות?

הכי מצחיק שתמיד היית שם, אתה קשור לכל אלה מהעבר שלי, אתה חבר טוב של אופיר, בכיתה של שלומי ועובד עם הבנזונה האחרון. תמיד, כשעברת לידי, סובבתי את הראש אחרייך (וראיתי שגם אתה סובבת את שלך אחריי, אל תשקר), אבל כלום מעבר לזה. הייתי שייכת לשלומי או ששברי הלב שלי עוד היו קבורים אצל אופיר.

ביום שלישי הלכנו עם הילדים מהקייטנה ללונה פארק בתל אביב. עזבו אתכם שהיה מסריח ברמות וכל היום הייתי דביקה כמו שבחיים שלי לא הייתי, הילדים ששיגעו אותי היו בעיה גדולה יותר. באוטובוס נאלצתי לגזור לכל העשרים ילדים את החולצות ("נו, למה רק לך את קורעת את החולצה?! אני גם רוצה! תורידי לי את השרוולים, תקרעי ת'צווארון ותורידי קצת מהאורך! זה נראה עליי כמו שמלה!"), לשמוע את כל הנדנודים שלהם ("נו, מתי מגיעים?!?") ולסבול מהחום והלחות ("נטלי, תגידי לנהג הזה!! נהההההג, למה אתה לא מדליק כבר את המזגן, יא מניאק?!"). כך קרה שכשכבר הגענו לתל אביב, הפתיל שלי היה קצר במיוחד.

כשהגיע תורנו שלי ושל אורי להישאר בנקודת ההתאספות, כמה שעות אחרי שהגענו, כבר היינו הרוגות. נשכבנו על הדשא, ישראל שעשע את אורי בבדיחות קרש ואני ואתה פיתחנו שיחה, לאט לאט, תוך כדי שהחניכה הקטנה שלך משחקת לך בשיער ועושה לך קוקיות. ההיא שישבה בצד ושמה עליך עין, נשארה לבדוק שאני לא גונבת לה את הטרף, אותך. ובאמת שלא עשיתי כלום, לא חשבתי שבסוף הערב אני עוד ארגיש כל כך חרא שנתתי לך ללכת.

החניכה הקטנה שלך החליטה שנשחק אמת או חובה. אני, אתה, אורי וישראל התחלנו לצחוק, נוסטלגיה שכזאת. כולנו לא שיחקנו אמת או חובה מכיתה ו', ובכל זאת, הסכמנו. "אבל זה עם חיבוקים ונשיקות!", היא אמרה וצחקה צחוק מתגלגל. בקבוק השוקו הקטן שלה התגלגל והסתובב, נוחת עלייך ועל הקטנה, "אמת או חובה?" היא שאלה, "חובה, ואל תתעללי בי! תזכרי - מי המדריך שאת אוהבת הכי בעולם?!", ענית. "אני לא יתעלל! אני יעשה לך טובה גדולה! תנשק אותה!", היא הצביעה עליי.

"מה?", שאלת, והסתכלת עליי ועליה, ושוב עליה. "נו, עזבי אותך שטויות!", ישראל הרגיע את הקטנה. אז היא וויתרה לך וגרמה לך ללכת לאיזה אחת ולהגיד לה שאתה דלוק עליה. התוצאה הייתה כמובן שהוצאת ממנה מספר טלפון, אפילו היא רוצה אותך.

המשחק נמשך, המון צחוקים, המון שטויות (רק לקטנה שלך יכול להיות רעיון כמו "לכי תנשקי את העץ ותציעי לו נישואים!"), אחר כך הבקבוק נעצר על אורי ועלייך, "אמת או חובה?", אורי שאלה בחיוך מרושע, "אמת," אמרת בפחד מסוים. הסתובבתי כדי להגיד משהו לאורטי שישבה מאחוריי, אז את השאלה שלה לא שמעתי אבל אורי משכה אותי בחזרה למעגל, "בואי הנה, תקשיבי!" היא צעקה עליי וחזרה על השאלה "נכון שיש לך משהו אליה?" היא הצביעה עליי.

אני לא צריכה להסביר לכם כמה המצב נעשה שם מביך, בעיקר בשבילי, החלפתי גוונים לסלק ובכל זאת, שנינו ישבנו וצחקנו, כולם הסתכלו עלינו בהלם מוחלט אבל שנינו הבנו אחד את השנייה, בלי יותר מדיי מילים. "הוא מכיר אותי - " התחלתי להסביר, "- רק עשר דקות!" הוא השלים. ישראל גילגל את העיניים, "הם כבר משלימים משפטים אחד לשני!". "ומה יש לכם היום משנינו?!" שאלת, "אתם פשוט נראים מאוהבים..." ענתה הקטנה, כולם מהנהנים יחד איתה, זו שרוצה אותך זזה בחוסר נוחות ואני ואתה רק מסתכלים אחד לשני בעיניים ושותקים.

מאוחר יותר הגורל נפל עלינו, "אמת או חובה?" שאלת אותי, היססתי ובכל זאת עניתי "אמת". צחקת ואמרת שיש לך משהו לשאול, אבל שאתה מתבייש, בעיקר מהקטנה שלך. אז הלכנו שנינו לצד ובכל זאת הרגשת לא בנוח. "בוא אני אעזור לך," אמרתי, "זה קשור איכשהו לשלומי, נכון?" שאלתי. "האמת שכן." ענית, "איזה קטע, מי היה מאמין!" אמרתי, השתתקת והפכת ברגע לרציני, "שכבתם?".

לרגע לא חשבתי אחרת, הרי ידעתי שזה מה שהתכוונת לשאול. "לא," עניתי מייד. "וואלה...." אמרת, וידעתי שאתה לא מאמין לי. "וואלה, תראה, זה לא שלא הגענו למיטה, אבל..." הבהרתי. "עכשיו זה נשמע קצת יותר הגיוני...", אמרת והחיוך שלך קצת חזר. "למה? זה נראה לך דבר כל כך ברור שאני אשכב איתו? נראינו כאלה? הוא אמר משהו?" שאלתי במהירות, זורקת את כל המסקנות שלי מהשאלה. "לא, לא!!" התגוננת מייד, "ממש לא! פשוט אני יודע שהייתם הרבה זמן ביחד... אז חשבתי.".

החלטנו ללכת למתקן עם מגלשות המים, עלית עם הקטנה, ישראל, אורי וזאת ששמה עליך עין. אני נשארתי למטה, כי ידעתי שתתן לקטנה לרדת ראשונה ורציתי שיחה איתה, לבד. וכמו שחשבתי, היא ירדה ראשונה, מחוייכת ומאושרת. ישבנו ודיברנו, הרי היא כבר ילדה גדולה. היא ביקשה ללכת למתקן אחר ואני הסכמתי.

"את הרבה יותר יפה ממנה, וגם הרבה יותר חמודה ממנה אבל אל תגלי לה!" היא דיברה אליי, משווה אותי לזו שרוצה אותך, "את מסכימה לבוא איתי למתקנים, היא לא רצתה!". "למה היא לא רצתה?", שאלתי בתמימות מעושה, "לא יודעת," היא משכה בכתפיה, "היא אמרה שהיא רוצה להישאר לידו, וכששאלתי אותה מה היא רוצה ממנו, היא אמרה שהיא רוצה נשיקה!". חייכתי בשקט, המוח חושב ומתכנן, מבין דברים בינו לבין עצמו.

שם הבנתי שבעצם, גם אני, בדיוק כמוה, רוצה אותך, שתהיה רק שלי. ואולי דווקא בגלל ההבנה הזאת שאני רוצה איתך יותר מרגע נעים וכמה פרפרים בבטן, הרגשתי פתאום ביחס קר מצידך. אולי התנהגת אליי ככה כל הזמן, כמו אל כולן, ורק כשהבנתי שאני רוצה יותר, הרגשתי שהיחס שלך קר. ואולי פשוט ככה אתה, תגיד, אתה תמיד כזה קר לאנשים? אולי זה כי אני רגילה כל כך לאנשים חמים, עם חיבוקים וצחוק וחיוכים וליטופים.

עלינו יחד על האנקונדה, אני צורחת כמו מטורפת עם כל לופ ואתה צוחק כמו משוגע, לא מסוגל להפסיק. ובכל זאת, למרות הקליק הזה שברור שיש בינינו, אני מרגישה רחוקה ממך, לא קשורה אלייך, לא בגובה שלך, לא בשבילך.

בתור למתקן הבא, נעמדת ביני לבין אורי, נשענת על המעקה הקדמי ואני ואורי התיישבנו על האחורי. אורי ואני העברנו שיחה בהבעות פנים, מבינות אחת את השנייה וקוראת את השפתיים.

היא עשתה פרצוף עצוב, הצביעה עליי, ושאלה עם היד למה - למה את עצובה?,

אני הנדתי את הראש כלפייך ועשיתי עם הראש פרצוף של חבל על הזמן - אני והוא לא מסתדרים,

היא שאלה עם היד למה - מן הסתם למה?,

משכתי בכתפיים - לא יודעת,

היא עשתה עם היד תנועה של דיבור והצביעה עלייך - את רוצה שאני אדבר איתו?

נענתי בראש וסימנתי עם הידיים תנועת דיבור וסובבתי אותן - לא, יש לי משהו לספר לך אחר כך.

סיפרתי לה כשהיינו לבד על מה שהקטנה שלך אמרה לי ועל כל המבטים המתעבים שזו שרוצה אותך תוקעת בי והיא רק אמרה שחבל לי לוותר עליך, כי אתה כל כך מקסים ויש בינינו כימיה מטורפת שכולם רואים אותה ונפלת עליי בדיוק בזמן, כמו איזה מתנה. הודיתי שאני באמת רוצה אותך, כי אתה פשוט נראה האדם המתאים בשביל להשכיח ממני את שלומי (אני יודעת שזה נשמע אגואיסטי ומגעיל, אבל זאת האמת..). ובכל זאת, לא התעקשתי עליך, לא נדבקתי, עזבתי אותך כשראיתי שהתרחקת והלכת עם השנייה.

ועכשיו אני פה,

אחרי שהעדפת לעלות על האוטובוס השני יחד עם השנייה,

ולהשאיר אותי לבד.

אולי הייתה בזה הצהרה על זה שאתה מעדיף אותה על פניי

ואולי אני סתם מסיקה מסקנות

ואולי אפילו סתם דמיינתי הכל.

ואולי ואולי ואולי.

ופה, אני מבקשת ממך,

מתחננת,

אל תתנתק,

אל תלך,

אל תתרחק,

אל תעזוב אותי

לבד.

תישאר פה,

 איתי.

נו, מתן, אתה מסוגל לסרב לי?

אחד הכותבים והזמרים הטובים של המוזיקה הישראלית אם אתם שואלים אותי,

אין מילים שיתארו את מה שקורה, בצורה טובה יותר:

"שומע איך את שרה בשבילי,

רואה אותך רוקדת לפניי.

דבר כזה, במו עיניי,

נוכחותך היא אש בעצמותיי.

מתוך שאת שומטת את בגדיי,

גופך נכסף בכל צבעי הקשת.

ואת רואה אותי רואה,

וכמה את יפה כשאת נרגשת.

מפתיע איך גופך כל כך מוכר,

ואיך נוגעת נפש בבשר.

מגע כזה, לא יתואר,

אף פעם לא הכרתי בעבר.

את מתקרבת אליי, לאט לאט,

את נמסה בין ידיי, לאט לאט.

גולשים גלים אל החוף, לאט לאט,

בתנועה לאין סוף, לאט לאט.

את מתקרבת אליי, לאט לאט,

בין לחישה למבט, לאט לאט.

את תגלי מי אני, לאט לאט,

את תגלי לי מי את, לאט לאט."

(לאט לאט- שלום חנוך).